- פרשת שבוע ותנ"ך
- מטות
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד
היחס אל הנדרים בתורה - מסוייג הוא. האב והבעל יכולים ורשאים להפר אותם. חכם יכול להתיר אותם. עצם העובדה, שהתורה עצמה מראה את הדרכים כיצד להימנע מלקיים את הנדר, מוכיחה שהנדר אינו דבר רצוי. חריפים הם דברי חז"ל בהקשר זה: "כל הנודר - כאילו בנה במה, והמקיימו - כאילו הקריב עליה קרבן". ועלינו להבין את דבריהם. מה באו ללמדנו בהשוואת הנודר לבונה במה? אם רצו לומר שהרי הוא כעובד עבודה זרה - היה להם לומר זאת במפורש, כפי שאמרו, למשל, ש"כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"! עוד יש להעיר, שה"במה" אינה עבודה זרה כלל ועיקר! ה"במה" היתה מקום שבו הקריבו קרבנות לשם ה', אך מחוץ לירושלים. במשך רוב תקופת הבית הראשון נאמר על הישרים שבמלכי יהודה: "רק הבמות לא סרו, עוד העם מזבחים ומקטרים בבמות".
ההסבר לכך נמצא בדברי המהר"ל מפראג: מהו הפגם שיש בהקרבת קרבן בבמה? הקב"ה קבע מרכז אחד ויחיד לעבודתו, שהוא: בית המקדש אשר בירושלים. זהו המקום היחיד, שכל העם כולו בא אליו להקריב בו את קרבנותיו. אדם הבונה במה לעצמו, בהחלט מבטא בכך עוצמה אדירה של רגשות אהבה לשם ה'; אבל אלו רגשות פרטיים. לא בהם חפץ ה', כי אם בדבקותה של האומה כולה כאחד בעבודתו, בעבודה הציבורית המרוכזת בבית המקדש האחד.
כמעשהו של בונה הבמה, כן מעשהו של הנודר. גם הוא עושה לו תורה פרטית משלו. התורה הנתונה מהר סיני אומרת: מותר. והוא אומר: אכן לכל העם הדבר מותר, אבל לי הוא אסור. אמנם אפשר לראות בזה עוצמה אדירה של שאיפה אישית לדבקות א-להית ברמה האישית. אבל לא בזה חפץ ה'. הוא מבקש את העבודה הציבורית של כל העם האחד המקיים תורה אחת, ולא באוסף של פרטים שכל אחד מהם עושה לו תורה פרטית משלו.
הנדרים החיוביים הם אותם נדרים אישיים אשר באים לחזק את האדם בדרכו אל קיומה המלא של התורה הציבורית האחת.
לפני ה'
ויכוח אידיאולוגי מרתק מתנהל בין השיטין, במהלך המו"מ ה"תמים" שבין בני גד ובני ראובן לבין משה רבינו: למי הארץ אשר בני ישראל עסוקים בכיבושה? האם ארץ ישראל היא או ...?
בפי בני גד ובני ראובן מכונה את הארץ: הארץ אשר הכה ה' לפני עדת ישראל. מטרת הכיבוש היא א"כ, עדת ישראל: בטחונה, כלכלתה ושאר צרכיה של האומה. על כן הם מבקשים "תנה לנו את הארץ הזאת לאחוזה". גם לאחר "שיחת מוסר" ארוכה מפי משה, נשארים הם בתפיסתם. הם דואגים קודם כל לכלכלה (גדרות לצאן) ואח"כ אף לביטחון (ערים לטף), ומוכנים לסייע גם לאחיהם להגיע אל מנוחתם, אל נחלתם ואל מקומם. לכן חוזר משה על דבריהם, אך בסיגנון אחר: אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ את הירדן לפני ה' עד הורישו את אויביו מפניו". לא מלחמה של עם הכובש לו נחלה יש כאן. מלחמת ה' היא זו! אזי - "ונכבשה הארץ לפני ה'... והיתה הארץ הזאת לכם לאחוזה לפני ה'". לכן, אם לא יעברו חלוצים, לא חטא חברתי יש כאן, של אח שאינו יודע את אחריותו כלפי אחיו, אלא "הנה חטאתם לה'", ממש.
רק מתוך גישה כזאת ניתן להם לגשת לבנין הארץ. אבל אז באופן טבעי מקבלים הערכים את הסדר ההולם: קודם הערים לטף (ביטחון) ורק לאחר מכן הגדרות לצאן (כלכלה). ואכן בני גד ובני ראובן מקבלים את הדברים וחוזרים עליהם באומרם: "ועבדיך יעברו כל חלוץ צבא לפני ה' למלחמה...", כי אל ארץ ה' פניהם מועדות.
"גיור" הכלים (תשנ"ט)
מלחמת מדין מלמדת אותנו, אגב אורחא, את דיני הכשרת הכלים שיהודי קונה ממי שאינו יהודי. אך הדברים, הנראים פשוטים במבט ראשון, אינם פשוטים כלל ועיקר. וכך אומרת לנו התורה: "כל דבר אשר יעבור באש, תעבירו באש וטהר, אך במי נידה יתחטא; וכל אשר לא יבוא באש, תעבירו במים". המשמעות הפשוטה היא דיני הגעלת כלים, כפי שהם מוכרים לנו בהלכות הפסח: כלי שמשתמשים בו באש, צריך ליבון באש כדי להכשירו, ואם משתמשים בו באמצעות מים, עליו לעבור הגעלה במים רותחים. אבל ההסבר הזה אינו מספק. מדוע כתוב "וטהר" ביחס לכלי שעבר ליבון? הרי הליבון אינו מטהר מטומאה אלא מכשיר כלי שבלע איסור! ואם הכלי כבר נטהר מטומאת מת על ידי הליבון, מדוע צריך לחטא אותו ב"מי נידה", דהיינו: להזות עליו מים שהונח בהם אפר של פרה אדומה? ואם נדרשת פעולה נוספת כדי לטהר את הכלי, מדוע היא נדרשת רק בכלים הטעונים ליבון ולא בכלים הטעונים הגעלה? האם הגעלה במים יכולה לטהר יותר מאשר ליבון באש?
כל השאלות הללו מובילות לתשובה של חז"ל בסוף מסכת עבודה זרה. הטהרה שעליה מדובר כאן איננה טהרה מטמאת מת. "מי הנידה" שמדובר עליהם כאן אינם "מי הזיה" של אפר פרה אלא "מים שהנידה טובלת בהם", דהיינו: מי מקוה. ומכאן למדנו את הלכות טבילת כלים. הקונה כלי מן הגוי, עליו להטביל אותו במקוה. הדבר לא נדרש כדי להכשיר אותו מן האיסור. לשם כך די בליבון או בהגעלה. עצם הקניה של הכלי מן הגוי מחייבת אותנו לטהרו על ידי טבילה במקוה.
דבר מעניין מאד יש בדיני ההגעלה. מי שמתארח אצל גוי או שואל ממנו כלי - אינו צריך להטביל אותו. אבל מי שקונה כלי מגוי - אסור לו להשתמש בו ללא טבילה. הבעלות היא הקובעת את חיוב הטבילה. עלינו לומר שטבילת הכלים אינה חלק מהלכות כשרות אלא חלק מהלכות גיור. כשם שגר הבא להתגייר צריך להיכנס לעם ישראל על ידי טבילה במקוה (בגיורת, שאינה חייבת בברית מילה, די בכך), כך גם כלי הבא מרשות הגוי לרשותו של ישראל צריך טבילה ש"תגייר אותו", כביכול. קדושת החיים של אדם מישראל, מקדשת לא רק את גופו, על ידי טבילת הנידה, ולא רק את מאכלו, על ידי שמירת הכשרות, אלא אף את כליו. כדי שהכלים יהיו ראויים לתפקידם, כמשמשים את קדושת החיים של עם ישראל, עליהם לעבור טבילה של "גיור".
האם מותר להתקלח ביום טוב?
מה הייעוד של תורת הבנים?
איך ללמוד אמונה?
תורה מן השמים
איך ללמוד גמרא?
מתנות בחינם
חידוש כוחות העולם
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
שלוש המצוות שנצטוו ישראל בכניסתם לארץ ישראל
האם מותר לפנות למקובלים?
הלכות יום טוב שחל במוצאי שבת