רעיונות לפרשת מסעי | הרב עזריאל אריאל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
מסעי

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ר' מאיר ב"ר יחזקאל שרגא ברכפלד

4 דק' קריאה

החנופה והארץ
"ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ...". הביטוי "חנופה" ביחס לארץ - תמוה מאד. הרי חנופה היא התנהגות של "אחת בפה ואחת בלב", ומה שייך דבר כזה לארץ, אשר היא אבן דוממת? ומתוך כך יש מן המפרשים שהוציאו את הביטוי הזה מפשוטו, ופירשו שהחנופה כאן אינה במובן הרגיל אלא במובן כללי יותר, של השחתה וטומאה.
המדרש, ובעקבותיו כמה ממוני המצוות, לומד מכאן את האיסור להחניף, דהיינו: לדבר אחת בפה ואחת בלב. אך הדבר קשה מצד פשט הפסוק: הרי לא נאמר "לא תחניפו זה לזה" אלא "את הארץ". כיצד אפשר להתחנף אל עץ ואבן?

צריכים אנו לומר, כפי שכותב המדרש עצמו בפירושו השני, שפשט הפסוק אכן עוסק בארץ עצמה. מי שחוטא בארץ, מאלץ אותה להתנהג בחנופה. הרי ארץ ישראל, ארץ הקודש היא, ואינה סובלת עוברי עבירה. ואם יהודי רוצח את זולתו וממשיך לחיות על הארץ מבלי להיענש, נמצא שהחברה כולה כאילו מאלצת בכך את הארץ להחניף לאותו רשע ולהמשיך לקיים אותו על פניה. אפשרות אחרת לחנופת הארץ היא מה שנאמר בקללות שבפרשת כי תבוא, שאמנם יגדל יבול רב בשדות, אבל לא תזכה לאסוף אותו, כי הוא יהיה למראית עין בלבד.
ומכאן לומד המדרש "קל וחומר" לחנפנים עצמם. אם מי שמאלץ את הארץ להחניף עובר איסור, קל וחומר הוא למי שבעצמו מתנהג בחנופה, אחת בפה ואחת בלב.

הורשת הארץ (תש"ס)
ציווי קשה מצווה אותנו התורה: "והורשתם את כל יושבי הארץ מפניכם". אין מדובר כאן על כל אדם היושב בארץ ואשר אינו מזרע ישראל. המדובר - בשבעת עמי כנען, אשר תועבותיהם בענייני עבודה-זרה וגילוי עריות הן מן המפורסמות בתורה. לעומת זאת, סתם גוי היושב בארץ, יכול להישאר בארץ בתור גר-תושב, כאשר הוא מקיים מוסר אנושי בסיסי, המתבטא בשבע מצוות בני נוח, ומקבל על עצמו את ריבונותה של המדינה היהודית. הורשת עמי כנען באה, אם-כן, לא משיקול פוליטי אלא משיקול מוסרי. מלחמה לה' ברשעה שבאדם. ובמיוחד ארץ ישראל, שהיא ארמונו של מלך מלכי המלכים, אינה יכולה לסבול את קיומו של הרשע על אדמתה. על כן מצווה הקב"ה את עמו לגרש את עושי הרשעה מן הארץ.

וכך מסביר הרב קוק זצ"ל (מאמרי הראי"ה):

"...ושבע האומות, שרק מפני אותו השריד אשר נואלנו להותיר מהן גרמנו לנו כל אותן הצרות, החומריות והרוחניות, ולמדנו לעשות את כל תועבותיהן: שריפת בנים ובנות באש וכל תועבות האמורי, אשר ביום... לא נוכל גם לצייר את עומק הרשעה שהיה מאוחד כבר עם כל תכונות נפשן; אתה יקירי שואל: למה לא התייחסנו אליהן באכזריות? לא נוכל לצייר כמה חשוך ושפל היה העולם מבלעדי האכזריות הזאת שלנו...".

אך בכך לא די. אם עם ישראל יבער את עושי הרשעה מן הארץ, תוך שהוא משאיר בה את כל בתי העבודה הזרה - הרי הוא עושה את תורתו פלסתר. מהי הזכות המוסרית לסלק מן הארץ אנשים, נשים וטף, ולהשאיר את בתי הרשעה על תילם, כאשר הדבר יביא בהקדם לכך שעם ישראל עצמו ייכשל באותה רשעה בדיוק? על כן ממשיכה התורה ומצווה על ביעור העבודה הזרה עצמה מן הארץ: "ואבדתם את כל משכיותם, ואת כל צלמי מסכותם תאבדו, ואת כל במותם תשמידו".

כל זה מטיל על עם ישראל אחריות מוסרית כבדה. מי שנבחר על ידי הקב"ה לבצע פסק דין חמור ברשעים, עלול להיחשב גזלן ורוצח אם יאמץ לעצמו את דרכי הרשעה שלהם עצמם. רק מי שמטהר את עצמו מכל רבב של רשעה, יכול לבצע את דבר ה' לשם שמים ולא כעילה לסיפוק צרכיו האנושיים, כאשר הוא מבקש לו ארץ לחיות בה.
ומי יודע, אם לא בזאת מונחת הסיבה העמוקה לכך שעם ישראל מתקשה למצוא בתוכו עוז ותעצומות נפש לאחוז בארץ ישראל מול תביעותיהם של בני עם אחר?

אפרים ומנשה (תש"ס)
שני בנים לו ליוסף: אפרים ומנשה. מנשה - שנולד ראשון - הוא הבכור הביולוגי. אפרים - שיעקב סבו הניח את ימינו על ראשו - הוא הבכור הנבחר. באם נעיין בספר במדבר, נראה שסדר הופעתם של שני הבנים אינו קבוע, והדבר אומר "דרשני":

בתחילת הספר - אפרים קודם למנשה. כך הוא בשמות הנשיאים: "לבני יוסף, לאפרים... למנשה...". כך הוא גם בדגלים: "דגל מחנה אפרים... ועליו מטה מנשה...". וכך גם בסדר המסעות. בפרשת שלח - מתהפכות היוצרות באופן בולט: יהושע בן נון, שליחו של שבט אפרים, מופיע אמנם ראשון, אבל בנפרד, בין יששכר לבנימין; ורק בהמשך מופיע: "למטה יוסף, למטה מנשה, גדי בן סוסי". וכבר תמהו הפרשנים (הרמב"ן ובעלי התוספות) מדוע רק מנשה מתייחס כאן ליוסף, ולא אפרים. במפקד של פרשת פינחס - מנשה קודם לאפרים: "בני יוסף למשפחותם, מנשה ואפרים. בני מנשה... אלה בני אפרים...". וכך גם בפרשת השבוע, פרשת מסעי, מקדימים את שבט מנשה: "לבני יוסף, למטה בני מנשה נשיא, חניאל בן אפוד. ולמטה בני אפרים נשיא, קמואל בן שפטן". מה בא כל זה ללמדנו?

על מדוכה זו ישב כבר הרמב"ן (במדבר א' ל"ב). את ההבדל בין תחילת הספר, בה אפרים קודם, לבין סופו, בו הוקדם מנשה, הוא מסביר על פי תוצאות המפקד. במפקד הראשון רבו בני אפרים (40,500) על בני מנשה (32,200), ולכן בכל אותה תקופה, מפרשת במדבר ועד פרשת בהעלותך, מובא אפרים לפני מנשה. לעומת זאת, במפקד השני, רבו בני מנשה (52,700) על בני אפרים (32,500), ולכן הקדים משה את מנשה.

מה שאינו מובן על פי הסבר זה, הוא הזכרת השמות בפרשת המרגלים. שם אפרים מופיע לגמרי בנפרד, ורק מנשה מתייחס ליוסף. על כך אומר הרמב"ן: "והנראה בעיני על דרך אגדה כי בעבור הדיבה שהביא יוסף על אחיו ייחס עליו מוציא הדיבה". כלומר, הייחוס הוא ענייני: כאשר מנשה "ממשיך את דרכו" של יוסף, אזי הוא מתייחס אחריו, ואילו כאשר אפרים הוא ממשיך הדרך - הוא מתייחס אחריו.

על פי זה ניתן להסביר את כל הספר. בתחילת הספר - אפרים קודם. הרי יעקב בחר בו להיות הבכור והנבחר. בפרשת המרגלים, רק מנשה מתייחס ליוסף, כי רק הוא הוציא דיבה על הארץ, בעוד שיהושע, נציג שבט אפרים, לא היה שותף כלל לדבר העבירה. בסוף הספר - השיקול הוא הפוך. גם בפרשת פינחס וגם בפרשת מסעי, פוגשים אנו את בנות שבט מנשה, בנות צלפחד, שביקשו נחלה בארץ ישראל. בבקשה זו הלכו בעקבותיו של הסבא הגדול, יוסף הצדיק, שאף הוא חלם כל ימיו לשוב לארץ ישראל. כאשר הוא מציג את עצמו בבית הסוהר, הוא טורח להדגיש את המוצא ה"ציוני" שלו: "כי גונב גונבתי מארץ העברים". "יוסף הודה בארצו". ואף בסוף ימיו הוא משביע את בני ישראל שיעלו את עצמותיו לארץ אבותיו. חיבת הארץ, המשותפת ליוסף ולבנות מנשה, היא שהביאה לייחס את דווקא את מנשה ליוסף. אך בניגוד לפרשת המרגלים, שבה לא היה לאפרים שום קשר לחטאו של יוסף, ולכן הוא מופיע בנפרד - כאן גם בני אפרים היו שותפים לחיבת הארץ, ולכן אינם מופיעים לגמרי בנפרד, אלא במקום שני לבני מנשה.

מסעי