אורות הפרשה


"תורת ישראל מבארת, איך קיום העולם והמוסר האנושי הם תלויים זה בזה, וממילא מובן, ששכלול העולם בשכלול המוסר גם הוא קשור קשר של קיימא, זאת היא עיקר דעת אלוקים הישראלית. חטא האדם קלקל בכללו את מוסרו עד שמלאה הארץ חמס, השחית את דרכו, הרע את יצר מחשבות לבו. העולם מתקומם עליו, יורד מבול ומוחה את היקום כולו. שורש האדם הנשאר מתחזק בישרו, היושר מתאמץ בקישורו עם אלהים, עומד ומעלה עולות לד'. העולם מתבסס, והברית נכרתת על קיומו. עוד כל ימי הארץ" [מרן הראי"ה, 'שמונה קבצים', קובץ א' פסקה תצט].
יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו [ח, כא].

"קביעת המדות כולן והכנסתן לענין העבודה האלוקית, היא כנגד טבען הראשון. אך זה דווקא מצד הגוף, שמצד כוחות הגוף, הקודמים בזמן, הוכרעו המדות כענין טבע ראשון לדברים גופניים ומדומים שאינם ע"פ אמיתת השכל. אבל מצד הנפש ודאי טבען הראשון הוא לתכלית המעלה, והשינוי שמשנה אותן האדם מטבע הנערות אינו שינוי עצמי כי אם השבה לטבען הראשון, אשר לכן יתכן שיהיו קבועות במעלתן, מפני שהיא עצמית להן, ואם לא היו מצד עצמן כך - היה זה יציאה מגדרן בתורת מקרה, והמקרה לא יתמיד. ולפי זה, ענייני האמת חרותים בנו בטבענו, ונפשנו לא תתן לה מנוח (אם לא נבלבל אותה בידיים בטרדות מיותרות או מגונות שמאפילות אורה), עד שתעמוד על טבעה האמיתי, דהיינו שיהיו כל מידותיה משמשות לעבודת השי"ת" [מרן הראי"ה, 'מוסר אביך', פרק א' פסקה א'].

פרק ד': לימוד תנ"ך
בשבועות האחרונים אנו עוסקים בביאור תורתו המיוחדת של הגר"א ז"ל, והשפעתה והמשכיותה אצל מרן הראי"ה זיע"א. ראינו כי דרכיו והנהגותיו של הגר"א, הן בהלכה והן באגדה, היוו את הגרעין ממנו צמחה תורת הראי"ה.
השבוע נעסוק בהשקפתו של הגר"א על היחס בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, על האחדות הפנימית שלהם, ועל משמעות הדבר לדורנו. את כל זה נראה באורם הגדול של מרן הראי"ה זיע"א ותלמידו המובהק הגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצ"ל.

"כל הש"ס מרומזים בתורה שבכתב"
אצל רבינו הגר"א הייתה התורה באחדות מופלאה, וכלשונו המיוחדת של הגרי"מ חרל"פ: "וחסיד קדוש כמרן הגר"א זצוק"ל הוא שזכה להקשיב בכל ידיעה וידיעה את כל התורה כולה, הארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ולא אמר דבר מעולם שלא היה בו התכללות הכל".
מתוך אחדות זו, היה אומר הגר"א: "כל הש"ס והמשנה מרומזים ומדוייקים בתורה שבכתב ורבי סידר המשנה נגד תורה שבכתב, וכל הגמרא מרומזים במשנה, והראה בחוש את הדבר" [קונטרס 'עץ החיים', פסקה ג', בסוף הספר 'נפש החיים'].
סיפורים מרובים ישנם על חכמתו של הגר"א, שהיה מוצא ומראה איך כל התורה שבע"פ גנוזה ומופיעה בתוך התורה שבכתב.
וכך אמרו עליו, שלעת זקנתו לא היה לומד אלא חמישה חומשי תורה - ועל כל קוץ וקוץ היה דורש ומגלה תלי תילים של הלכות. ב'חסרות ויתרות' שבתורה, ב'קרי וכתיב', בטעמי תורה ונגינותיה - היה מוצא פנינים ומרגליות, שהיו משמשים לו בתור מקורות לתורה שבעל פה ולכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, ודרך ישרה זו סלל לו עוד מימי ילדותו ['שרי המאה' ח"ב עמ' 17].

דרכו של הגר"א מתבקשת בדורנו
במכתב שכתב הגרי"מ חרל"פ לועד הוצאת חומשי 'תורה שלימה' של הגאון ר' מנחם כשר זצ"ל הוא כותב כך:

מסופר על מרן הגר"א זצוק"ל זי"ע, כי באחרית ימיו עיקר לימודו היה בחומש, ולהכליל בו את כל דברי חז"ל, תילי תילים של דבריהם הקדושים, איך שהם גנוזים בתורה שבכתב. ומעשי צדיקים, וביחוד אלו אשר כל בית ישראל הולכים לאורם ומתבסמים מתורתם, פשיטא שהם מחזה לדורות. והדור האחרון, העומד על מפתן הגאולה, דור אשר מצד אחד זוכה לראות בהתנוצצות קיומי יעודי הנביאים על אדמת קודשו, ומצד שני מתלבט בצרות גדולות של חבליו, דור שזוכה לראות בקץ המגולה של "ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", וצרות תכופות באות עליו בכל עבר ופינה, וגם פה בארץ תקוותו דוחקים את רגליו ומגירים לארץ דמו, על דור כזה החובה מוטלת ביותר לאחד את התורה, להבהיק את ה'כתב' על ידי ה'בעל פה' [...] יסוד תיקונו של העולם הוא להכיר באחדותם של שתי התורות, שני לוחות הברית, ועי"ז מתגלה גם האחדות העליונה, ד' אחד ושמו אחד" [מובא ב'ברכת מרום' עמ' מו].

"לגאול את התנ"ך"
במשך השנים לאחר פטירת הגר"א, עסקו תלמידיו ושוני משנתו בהוצאת ספרי ביאורים על התנ"ך בכלל ועל פירושיו של הגר"א לתנ"ך בפרט. מרן הראי"ה ותלמידו הגרי"מ חרל"פ עודדו ועזרו את העוסקים במלאכה חשובה זו - מתוך הכרתם בנחיצותה המיוחדת בדורנו - ואף צרפו את הסכמותיהם לכך.
כך למשל בשנת תרס"ה הוציא רבי זאב וולף גרוסמן זצ"ל את הספר 'לוח חשבון השנים של מלכי ישראל ויהודה' שכתב הגר"א. רבי זאב וולף התגורר בירושלים, והיה ידוע לירא שמים גדול ועושה חסד. הוא ביקש מהרב שיכתוב לו הסכמה לספרו, והרב נענה לכך ונתן בידו הסכמה חמה:
"הנה הלום ראיתי אחד מבני ציון היקרים... מו"ה זאב וואלף גרוסמן יצ"ו... שכעת נדבה רוחו והוציא לאור הדפוס את הלוח של רבינו הגר"א ז"ל ע"ד חשבון השנים של מלכי ישראל ויהודה, והוסיף ללקט רשימת הנביאים וזמנם, אמינא לפועלא טבא יישר, ומה טוב הוא להרגיל את הילדים הלומדים תנ"ך מילדותם, לשנן את ידיעת דברי ימינו, מלכינו ונביאנו, ע"פ העולה מדברי כתבי קודש, כאשר התווה כבר לפנינו רבינו הגר"א ז"ל, ובזה יוסיפו אומץ לשקידה ובינת לב לתורה ולתעודה וחפץ ד' בידם יצליח" ['הסכמות הראי"ה' פרק ה עמ' 7].
אחד המיוחדים מעוסקי מלאכת הקודש של הוצאת כתבי רבינו הגר"א לאור, היה רבי אליהו לנדא זצ"ל. רבי אליהו היה דור רביעי לרבינו הגר"א, בן אחר בן, ומתוך כך רוב כתבי היד של ספרי הגר"א היו מצויים תחת ידו. במשך חמישים שנה הוציא לאור עשרות ספרים של סבו הגר"א, מתוך מסירות גדולה. הוא היה חביב על הבריות, ומקורב לרבנים וגדולי ישראל אותם שימש שנים רבות, ביניהם הגאון ר' יוסף חיים זוננפלד זצ"ל (בשבועות הקרובים נספר על השקפתו של הגרי"ח בעניין הגאולה, ועל הערכתו המופלאה לראי"ה). גם לגאון האדר"ת, חותנו של הראי"ה, היה מקורב רבי אליהו, וכך כותב עליו האדר"ת: "הר"א לנדא תמיד בן ביתי ויקר לי כבבת עיני".
באותם ימים (שנת תש"ב) התנ"ך המצוי בבתי ישראל היה במהדורה שיצאה ע"י המסיון הנוצרי. ר' אליהו כאב על כך מאוד, ולא נח עד שעלה בידו להדפיס תנ"ך מקורי על טהרת הקודש. הוא השקיע עבודה רבה ויגיעה עצומה, ודאג שהתנ"ך יהיה מדוייק בתכלית הדיוק ['ירושלים העתיקה' עמ' 212].
כשסיים ר' אליהו את עבודתו, פנה לגרי"מ חרל"פ זצ"ל, וביקש ממנו הסכמה למפעלו. הגרי"מ שמח מאוד על הרעיון החשוב וביצועו הטוב, וכתב הסכמה נלהבת לכך. וכך כותב הגרי"מ בהסכמתו על חשיבות הענין להוציא מחדש התנ"ך, "שיהיה הולך ונדפס בארץ הקודש, בהר הקודש בירושלים, בידים קדושות וטהורות, ולא רק צילום ממה שנדפס בחול, אלא גם הורתו וגם לידתו בקדושה". הגרי"מ לא מסתפק בברכה כללית, אלא מרחיב ומפרט את המשמעות העמוקה ל'גאולת התנ"ך', כלשונו, ואף מדגיש את עובדת היות ר' אליהו לנדא צאצא ישיר של רבינו הגר"א:
"ומה מאוד עלינו להיות אסירי תודה לכבוד ידידנו הרה"ג מוהר"ר אלי' לנדא שליט"א, נין ונכד מאור עינינו ומאור כל בית ישראל רבינו הגר"א זצוק"ל, שלקח לבבו הטהורה והנאמנה לדאוג על זה, והכין ועדת הוצאת תנ"ך ארץ ישראל. ולמותר הוא להעיר שיבואו לעזרתם בקודש, כי מי ומי מבית ישראל אשר עמדו אבותיו על הר סיני, ומי המצפה לשיבת ישראל וגאולת קודשו, אשר לא יתמוך ברעיון הקדוש הלזה, לגאול את התנ"ך. כולנו כאחד יחד, כל בית ישראל נעמוד לימינם, והיה ד' איתנו, ויחיש גאולתנו ופדות נפשנו במהרה בימינו בקרוב. המדבר בצדקה, מקוה לאור ישעו וחסדו, יעקב משה חרל"פ" ['ברכת מרום' מכתב לא, עמ' ע]. בשבועות הבאים נספר עוד על קשריו של הר"א לנדא עם הראי"ה וישיבת 'מרכז הרב'.

"ושב וקבצך מכל העמים"
ועוד זאת הייתה דרכו של רבינו הגר"א, ללמד ולשנן כי כל ענייני העולם ומאורעותיו, כולם רמוזים וכתובים בתורה. שיטה זו של הגר"א עמוקה היא מיני ים ודורשת ביאור נרחב ומקיף להבנתה במילואה, אך אנו ניקח ממנו עניין אחד להבנת מקומו ועניינו של דורנו המיוחד - דור עקבתא דמשיחא, בו לאחר אלפי שנות גלות זכינו לשוב לארץ ישראל, וזאת כתוצאה ישירה מההתעוררות הקדושה לשיבת ציון ובנין הארץ, שהחלו בה הגר"א ותלמידיו.
וכך כותב הגר"א [פירוש ל'שיר השירים' א, יד], דבתורה ישנם ו' ספרים, ה' חומשי תורה, ומעשה בראשית חשוב ספר נוסף בפני עצמו. ובגמ' איתא [ע"ז ט.], ד"שית אלפי שנין הוי עלמא", ומבואר בדברי הגר"א שכל אלף שנים הינם כנגד ספר אחד, ובאותו הספר מרומז מה יהיה באותו אלף. והוסיף הגר"ש מלצאן זצ"ל על כך, דזמנו מקביל לפרשת 'כי תבוא', שבה נמצאת פרשת התוכחה, ואכן היו אז הרבה פוגרומים וצרות לישראל. ובספר 'דעת יואל' [להגר"י קלופט, חלק המאמרים מאמר א'] הביא כל זה, והוסיף, שכעת אנו עומדים בפרשות נצבים וילך, שהיא פרשת התשובה, וע"כ רואים אנו את הריבוי הגדול של בעלי תשובה בדור הזה. והנה, כל פרשת 'וילך' עוסקת בעניין הגאולה והשיבה לארץ, וממנה לומד הרמב"ם [הלכות מלכים פי"א ה"א] את תהליך הגאולה וביאת המשיח. וכך כתוב באותם פסוקים, השייכים כל כך לדור שלנו: וְשָׁב ד' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ד' אֱלֹקֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ד' אֱלֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ.
לימוד זה, היוצא לנו בעקיפין ע"פ דרכו של הגר"א, מצטרף לגילויים רבים ומפורשים יותר על משמעותו המופלאה של דורנו, מתוך כתביו של הגר"א. אי"ה בשבועות הבאים נעסוק בנושא זה בהרחבה.

"ערכה של ארץ ישראל"
באחד ממכתביו מבאר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל - ע"פ תורת הגר"א - את הקשר הפנימי בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, ובין הדברים עולה לנו לימוד חשוב ויסודי בעניין 'ערכה של ארץ ישראל'. וכך כותב הגרי"מ:
"מאז עיר וקדיש מן שמיא נחית, כ"ק מרן הגר"א זצוק"ל זי"ע, והאיר עיני בית ישראל בתורתו ובקדושתו, כמהים המה כל בית ישראל לתורת אמת היוצאים מן המעיין קודש קדשים, וגם טיפה אחת ממי מימיו מקבלים אותה בצמאון כאילו לא טעמו טעם מים מימיהם, ביודעם ובהכירם שכל מילה והגה שנבע ממנו, לא באקראי אמרם, וכולם הם כנתינתן מסיני. מתוך שנתקיימו בו "עפעפיך יישרו נגדך", וכל התורה נגולה לפניו כשמלה ברורה בכל עת ועונה ובכל עבר ופינה, הנה כל הגה מהגות דברי קודשו ספוג בתמצית רוח כל התורה כולה לעומקה ולרחבה, לכל אופקה ולכל מכמנותיה וסתרי סתריה. וכשם שבתורה שבכתב כל אות כוללת בה מכל אותיות התורה, ומשו"ה ספר תורה שחסר בה אות אחת פסולה, שחסרון אות אחת הוא בעצם חסרון בכל, כן גם בתורה שבעל פה, כל מרבית הלכותיה ואגדותיה כלולות זה בזה, וחסרון ידיעה אחת מידיעות תורתנו הקדושה הוא באמת חסרון בכל, וחסיד קדוש כמרן הגר"א זצוק"ל הוא שזכה להקשיב בכל ידיעה וידיעה את כל התורה כולה, הארוכה מארץ מידה ורחבה מיני ים, ולא אמר דבר מעולם שלא היה בו התכללות הכל, גם בנגלה וגם בנסתר. ואף גם אלה המתקרבים אל רוח קודשו בקדושה ובטהרה, ועוקבים על סדרי מהלכו בקודש, להתכלל כולו במאור התורה ולקיים כל מילי דרבנן, זוכים לטעום טעם לשד השמן מספיגת כל התורה הנקשבת מכל הגה ומילה של אור תורת אמת של מרן הגר"א זצוק"ל, אשרי לזוכים לכך!
ולהיות שבכלל נתינת התורה שבכתב ושבעל פה, לתקן את כל הקלקולים שנגרמו ע"י החטא הכללי, ושכל הקלקולים נמשכו ממנו, והתורה היא עץ החיים אשר כל הנהנה מזיוו הוא חי לעולם, על כן זו הייתה גם כל משאת נפשו של הגר"א זצוק"ל, לתקן עולם במלכות שדי, להחזיר עטרה ליושנה כלפני החטא ולגלות זיהרא דאדם קדמאה. והנה אמרו חז"ל בנדרים: אלמלא לא חטאו ישראל, לא ניתן להם אלא חמישה חומשי תורה וספר יהושע בלבד, שערכה של ארץ ישראל הוא ע"ש, והכוונה כי אלמלא החטא היו האותיות של החמישה חומשי תורה מזהירים כזוהר הרקיע, על ידי ערכה של ארץ ישראל, ומאירים כספירים נגד עפעפי כל אחד מישראל, להשיג על ידם את כל תורה שבעל פה הגנוזה בתורה שבכתב, לפיכך שם מרן הגר"א זי"ע להתוות לפנינו את הגבולים של ספר יהושע שערכה של ארץ ישראל הוא, וכמו כן התווה לפנינו צורת הבית האחרון שירד כבר בנוי מן שמים, למען נסתכל בצורתו ויוחקקו בקרבנו כל גנזי המכמונות, פלאי פלאות האורות העליונות אשר צורת הבית מכוונת אליהן, וזה יסגל אותנו לגאולת עולמים [...] ובזכות זה נזכה מהרה לביאת אליהו הנביא המבשר" [מובא בספר 'ברכת מרום' עמ' נא. תאריך המכתב: ז' אדר תרצ"ט. בעניין משמעותם של גבולות הארץ, ע"פ תורת הגר"א, עיין בהקדמה לספר 'צורת הארץ לגבולותיה סביב', ירושלים תשנ"ט].

לימוד תנ"ך בישיבת וולוז'ין
אחד החידושים בהם נתייחדה ישיבת וולוז'ין מחברותיה היה בלימוד החומש. לפחות מתקופת כהונתו של ר' איצלה (בנו של הגר"ח מוולוז'ין) כראש הישיבה, ועד תום תקופת הנצי"ב, היה הנוהג לפתוח את סדר היום בישיבה עם לימוד החומש. תיכף אחר התפילה היו מתכנסים בני הישיבה אצל השולחנות הארוכים, וראש הישיבה היה קורא 'פרשה חומש', ומבאר ומחדש כדרכו. עניין מרכזי בלימוד זה היה כמובן החיבור של תורה שבעל פה לתורה שבכתב, ולחזור ממאמרי חז"ל ודרשותיהם אל המקור שבמקרא. זו הייתה השיטה שכה הרבה הגר"א לשבח ['אבי הישיבות' עמ' 414].
וכך סח לו ראש הישיבה, הגאון הנצי"ב זצ"ל, לתלמידו המובהק מרן הראי"ה: הרב מקובנה (ר' יצחק אלחנן) עוסק הרבה ב'קצות החושן' - ולעומת זאת אני אינני יכול לעסוק כל כך הרבה ב'קצות החושן', כי אני מוכרח ללמוד גם פסוק ב'דברי הימים' עם רש"י, וכשהזמן איננו מספיק לי מרוב עבודה וטרדה, הפסוק ב'דברי הימים' עם רש"י קודם אצלי ל'קצות החושן' [מובא בספר 'לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' ט].

לימוד תנ"ך אצל הראי"ה
דרך זו של העמקה ושינון בלימוד התנ"ך, עם משמעותה הרוחנית הגלומה בה, קיבל מרן הראי"ה מרבותיו בישיבת וולוז'ין ומבית מדרשו של הגר"א. ומתוך כך עורר את תלמידיו בישיבת 'מרכז הרב' ללימוד התנ"ך, ואף הנהיג בישיבתו שיעור בתנ"ך, אותו מסר בנו יחידו הרב צבי יהודה. שיעורו של הרצ"י היה מיוחד בעמקותו המיוחדת והנדירה, והשפיע רבות על עיצוב דמותם של תלמידי הישיבה [ע"פ ספר 'בדרך התורה הגואלת'].
ואף הראי"ה עצמו היה נותן שיעורים - בחוג מצומצם יותר - בחומש ורש"י, והדגיש שרבו הנצי"ב דרש מתלמידיו שילמדו חומש ורש"י, ורק אז ידעו ללמוד תורה שבעל פה ['שבחי הראי"ה' עמ' קעד].
כתביו של מרן הראי"ה מלאים וגדושים בפסוקים מכל ספרי התנ"ך, ומעידים על בקיאות מפליאה ונדירה. ודרך מיוחדת הייתה לו לראי"ה בתורתו, כשביאר בדבריו פסוק מסויים. וכך מסופר, כי לאחר שהופיעה חוברת המאמרים 'הניר' - בסיוע ר' שאול חנא קוק, אחיו של הראי"ה - פגש אחד הסופרים את ר' שאול חנא ואמר לו שקיבל את החוברת ונהנה מאוד ממאמר אחד של הראי"ה, שהופיע שם בעילום שמו. שאל אותו רש"ח: מניין ידעת שאחי הוא בעל המאמר? הצטחק אותו סופר, וענה: "המאמר מסתיים בפסוק אחד, הממצה את כל תוכנו. לעשות דבר כזה, לכתוב מאמר ולמצות את תוכנו בפסוק אחד - זאת יכול רק אחיך..." ['שבחי הראי"ה' עמ' צו]. המעיינים בתורת הראי"ה מבינים יפה כלל זה, ורואים בחוש כיצד מבהיק מרן הראי"ה את האור המיוחד של כל פסוק, ומראה את העומק הגנוז בכל מילה.

ראש ישיבת 'עץ חיים': "לימוד תנ"ך כזה לא ראיתי!"
סיפר הרב שלמה זלמן זלזניק זצ"ל, מראשי ישיבת 'עץ חיים' בירושלים:
פעם אחת ביום שישי אחר הצהריים, הייתי מוכרח לגשת אל הראי"ה לסדר איזה ענין בקשר לישיבה. כשבאתי לביתו וניגשתי לדלת חדרו הקטן בו ישב, למד וכתב, לא דפקתי מייד אלא שמתי אוזן לשמוע אולי הרב לומד, ואין להפריעו. והנה עולה באוזני קול המיה נרגשת... הרב לומד פרקי תנ"ך בהטעמה מרובה, וחוזר עליו ביתר הטעמה. ופתאום קולו עולה והוא חוזר וקורא את הפסוק בהתרגשות גוברת, וכאילו נתגלו לו דברי הנביא בגילוי חדש. הוא עובר לפסוק נוסף, וחוזרים הדברים, והלימוד נמשך. גדלתי בירושלים בין גדולים ויראים, צדיקים וחסידים. ראיתים בלימודם ושמעתים בתפילתם. אבל מעולם לא שמעתי לימוד תנ"ך כזה. היה זה לא לימוד, אלא תפילה. ולא תפילה רגילה, אלא עבודה שבלב. כך מתפללים קדושי עליון בעת רצון, בשעת התעלות, בדחילו ורחימו. עמדתי נרגש וחיכיתי, וגם כאשר נגמר הלימוד, כשנדמה התפילה, עדיין נשארתי עומד רתוק למקומי עד אשר שבה נפשי למנוחתה, ורק אז העזתי לדפוק בדלת. כשנכנסתי היו עוד פני הרב מלאים ריגוש, אולם הוא קיבלני כדרכו במאור פנים, וכשרק שמע את משלאתי הזדרז למלאותה.
כשנפרדתי ממנו אמרתי לעצמי: ידעתי שהרב הוא גאון וצדיק, אולם כאן הוא נתגלה לפני כאחד קדמון, שלא מהעולם שלנו. וכל אלה שמרשים לעצמם לבקר את מעשיו או את דבריו, אינם מכירים אותו כלל וכלל. מי שמסוגל ללמוד כך פרק תנ"ך, לא רק שאסור לדבר בו סרה, אלא שאסור גם להרהר אחריו. לא לנו למדוד דרכיו בקנה מידה רגיל, כי גבוה ונשגב הוא מכולנו. מאז קיבלתי על עצמי שלא להגרר אחרי בעלי מחלוקת, נזהרתי להתרחק מכל מי שפגע או נגע בו, ואף לא לשמוע דיבור ביקורת על איזה מעשה שלו או ביטוי שלו" ['בשדה הראי"ה' עמ' 125, ומובא שם שהגרש"ז אויערבך זצ"ל זכר אף הוא את הרושם הגדול שעשה הדבר על בעל המעשה, הרש"ז זלזניק].

"הראי"ה הוא הגאון האמיתי!"
כשהתקרב הרש"ז זלזניק אל הרב, עמד גם על עוצם גדלותו התורנית, וסח בנו הרב שמעון זלזניק: "אבא ז"ל היה אומר ש'גאון' הוא הרב קוק. ישנם בירושלים ראשי ישיבות גדולים ששיעוריהם טובים מאוד, אבל היקף גדול כזה בכל מקצועות התורה - זה יש רק אצל הרב קוק. והוא הוא הגאון האמיתי" ['בשדה הראי"ה' שם].