ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור ראשון

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק א' שיעור ראשון

האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית באדם



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הפרק הראשון במאמר הוא מבוא אוניברסלי ולא עוסק דווקא בישראל. אמנם המאמר כולו עוסק בעם ישראל, אך הפרק הראשון יעסוק באנושות באופן כללי, כדי להבהיר את המסגרת הכוללת של הדיון. חלקו הראשון של הפרק עוסק בהבחנה שבין חומר לרוח, כפי שהם מופיעים על בימת ההיסטוריה האנושית.

סִגְנוֹן-הַחַיִּים וְסִגְנוֹן-הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל מַהוּתוֹ, מִתְבַּלְּטִים הֵם בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי, שֶׁהֵם הִנָּם הָאוֹצָרוֹת שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית וְהָאֱמוּנִית אֲשֶׁר לַצִּבּוּרִים הָאֱנוֹשִׁיִּים. כְּשֶׁסִּגְנוֹנִים הָאֵלֶּה מִתְבָּרְרִים בְּיוֹתֵר, וְקַוֵּיהֶם הָרִשְׁמִיִּים נִגְמָרִים בְּרוּחַ הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר לַהִיסְתּוֹרְיָה, אָז אָנוּ מוֹצְאִים אֶת שְׁתֵּי הָאִידֵיאוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת, הַהוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּכָל מְסִבּוֹת הַחַיִּים, הַפְּרָטִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים, הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים: הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית; הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַחַיִּים הַסַּדְרָנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה וְהָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹךְ סִגְנוֹן הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי. וְאִם נָבוֹא לְדַיֵּק יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיל הַתְּחוּמִים, עַל-פִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר רְגִילָה בִּהְיוֹתָם עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה מַקְבֶּלֶת, נֹאמַר: הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי וְהַדֵּעָה הָאֱלֹהִית, שֶׁלִּפְעָמִים, בַּחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הָאֶפְשָׁרִית, נִמְצָאֵם גַּם תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה - בְּתוֹר דֵּעָה לְאֻמִּית וְרֶגֶשׁ אֱלֹהִי. הַמַּעֲלוֹת-וְהַמּוֹרָדוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, הַדְּרוּשׁוֹת לַחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הַזֹּאת, הִנָּן גַּם הֵן סִבּוֹת נְכוֹנוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם תּוֹלָדוֹת נֶאֱמָנוֹת לְזִרְמֵי-חַיִּים כַּבִּירִים, בִּמְצִיאוּת וּבִפְעֻלָּה, שֶׁרֵאשִׁיתָם נִכֶּרֶת בְּיִחוּד בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה הַכּוֹלֶלֶת וְהַשְׁפָּעָתָם הוֹלֶכֶת וְשׁוֹפַעַת עַד לְמַעֲמַקֵּי חַיֵּי הַיָּחִיד הַיּוֹתֵר פְּנִימִיִּים.


סִגְנוֹן-הַחַיִּים וְסִגְנוֹן-הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאָדָם, הַכּוֹלְלִים אֶת כָּל מַהוּתוֹ,

כל המהות האנושית מתמצית בשני סגנונות, שתי דרכים כלליות שבהן מביא האדם את עצמו לידי ביטוי. לאחת קורא הרב - 'סגנון החיים', ולאחרת - 'סגנון המחשבה'. סגנון החיים הוא ההתנהגות בפועל. סגנון המחשבה הוא עולמו הרוחני של האדם, כלומר, תודעתו. סגנון המחשבה הוא כל הערכים, השאיפות, הדמיונות והדעות, כלומר, כל אותם המושגים שאינם ההתנהגות עצמה אבל קשורים אליה, גורמים אותה ולפעמים נולדים מתוכה. בלשון אחרת: האדם הוא גוף ונפש, מעשה ומחשבה. סגנון החיים כולל את כל הביטויים המעשיים, הגופניים וההתנהגותיים. לעומת זאת סגנון המחשבה כולל את כל עולמו הרוחני של האדם. קיומם של שני הסגנונות הוא חיי האדם. האדם הוא מכלול חייו, המעשיים והרוחניים.

מִתְבַּלְּטִים הֵם בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי,
מהות האדם לא נבחנת ביחיד כשלעצמו, אלא דווקא בהופעתו החברתית-קיבוצית. כלומר, החברה לסוגיה השונים מבליטה את מלוא התוכן של האדם, אף יותר ממה שמבטא היחיד הבודד. 1
בבואנו לדבר על ההתנהגות האנושית, עלינו להתייחס ראשית כל למערכות יחסים חברתיות. לאמיתו של דבר, גם כשהאדם נמצא לגמרי לבדו הוא מתנהג כיצור חברתי, וחלק ניכר מהתנהגותו מעוצב בהתאם לחברה: בין באופן החיובי - לפעול כמו אחרים, ובין באופן השלילי - שלא לפעול כאחרים. על כן כשמדובר על סגנון החיים של האדם, אין זה לימוד על היחיד אלא על החברה.
'רעיון החברה' הוא המניע להקמתה ולהמשך ארגונה של החברה. כשם שהחברה היא סך ההתנהגויות האנושיות, כך הרוח או התחום הרוחני הם סך הפעילויות המחשבתיות של האדם. כשם שהרוח בטבע נעה ממקום למקום וכמו מניעה את הכל, כך גם הממד הרוחני של האדם נובע מן ההתנהגות, אך גם מניע אותה.
נבהיר גם את המילה 'רעיון'. רעיון היא מילה מאוחרת יחסית ואינה מופיעה בלשון המקרא. אמנם ישנו מופע יחידאי שלה בקהלת 2 , אך שם היא מופיעה במובן של רוע או של רעִיה - משמעות שונה לגמרי מזו המקובלת בימינו.
המילה רעיון היא מילה ארמית, כמו 'רַעֲוָא דְרַעֲוִין' 3 מלשון רצון. הרצון הוא איחוד של מחשבה ושאיפה יחדיו. מחשבה שהופכת להיות שאיפה, ושאיפה שמתפרשת ומתנסחת להיות מחשבה. וזהו הרצון, בשפה הארמית - שהוא הרעיון. בלשוננו היומיומית משמש 'רעיון' כמילה נרדפת ל'מחשבה'. אך בבואנו לדבר על החברה ועל הממד הרוחני, נגלה שתמיד עומד המצב במקום כלשהו באמצע - בין מחשבה לרצון. אין חברה מושלמת, אף שבכל עת אנו שואפים ליצור חברה כזו, וחושבים כיצד לעשות זאת. כן הוא הדבר גם בתחום הרוח: כל סוגי המחשבות, הערכים והשאיפות, כל אלו נמצאים גם הם בתנועה מתמדת. זהו סוג של תנועה או שאיפה ההולכת ומתנסחת להיות מחשבה, וסוג של מחשבה המתעוררת להיות רצון. אכן, גם המושג 'רצון' מצביע על מציאות דינמית, ומזכיר בצלילו 'ריצה'. כך מתקבלות משמעויות של מחשבה, רצון ותנועה במלה כוללת אחת - 'הרעיון'.

סגנון המחשבה הוא התייחדות של הרעיון הרוחני. אין הכוונה לסגנון של מחשבה פרטית כזו או אחרת, אלא לתשתית של המחשבות, לאופי וגישה כללית שיוצרים את קווי המתאר הייחודיים של כל תרבות.

אדם פרטי-יחידי הוא חלק ממציאות כוללת יותר ושלימה יותר. גם כל מחשבה של אדם וכל ניצוץ רוחני - הם חלק מאוצר הדעת הכללית, חלק ממשהו מופשט וכללי יותר. הדבר מוכח מעצם ההתאגדות האנושית לחברה, ומעצם היכולת לדבר במושגים משותפים. השאיפה לכלול את כל המחשבות, את כל הופעות הרוח השונות, של אנשים שונים ושל דורות שונים למערכת אחת, מעידה על היות שורש אחד ומקור אחד לכל.
אנו מניחים דבר פשוט: אם א' הופך ל-ב' סימן ש-ב' הוא חלק מ-א', או א' חלק מ-ב'. ומפני שקשה להניח שהחברה היא חלק מן היחיד והיחיד הוא השלם-הכולל, אנו מניחים שהיחיד הוא חלק מן החברה מעצם בריאתו. והוא הדין בכל מחשבה פרטית, שהיא חלק ממערכת גדולה וכללית יותר.
יתר על כן, היחסים בין החלק לכלל אינם רק יחסים במרחב שטחי. טעות לחשוב שהכלל שהוא מציאות רחבה וכוללת יותר עדיין עומד על אותו מישור של הפרט. הפער בין הפרט לכלל הוא מהותי ומשמעותי יותר. הכללי לא רק רחב יותר, אלא גם גבוה יותר ומרומם יותר בסולם המציאות. החברה נעלה על היחיד, והמערכת הרוחנית עמוקה מן המחשבה הבודדת. ההבדל ביניהם הוא לא כמותי-טכני אלא איכותי-אורגני.

מִתְבַּלְּטִים הֵם - הסגנונות, שהם חיצוניים יותר - בִּמְלֹא-תָּכְנָם בְּרַעְיוֹן הַחֶבְרָה וּבָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי,

הרעיונות האלה הם מהות האנושות. סיפור חייה של האנושות הוא סיפור של ניסיון מתמיד לארגן את עצמה כחברה, וניסיון מתמיד לארגן את עצמה כתרבות. מסכת של ערכים מחשבות ושאיפות.

שֶׁהֵם - רעיון החברה והרעיון הרוחני - הִנָּם הָאוֹצָרוֹת - לא במובן של אבנים טובות ומרגליות, אלא כמו אוצר מים במקווה שבהשקתו הופך תדיר את המים הרגילים ל'מים חיים'. האוצרות הם המחסן, הגרעין, חומר הגלם,


שֶׁל הַצּוּרָה הַלְּאֻמִּית וְהָאֱמוּנִית אֲשֶׁר לַצִּבּוּרִים הָאֱנוֹשִׁיִּים.
כאן לא באה המילה 'צורה' במשמעותה היוונית - אידיאה, אלא במובנה הלטיני - 'פוֹרְמַה'. כשאומרים על מישהו שהוא פורמליסט מתכוונים לכך שהוא מתמקד בפעולה המעשית החיצונית - במנותק מתוכנה הפנימי. יש צורה במובן ריק מתוכן, רק הצורה הטכנית-חיצונית, ויש צורה שהיא היא המהות, שזוהי האידיאה האפלטונית עליה דובר בהקדמה. ועולם שלם עומד בין האידיאה לפורמה.

הרעיון החברתי והרעיון הרוחני הם אלה שיוצרים את הצורות, את אותן פורמות לאומיות ואמוניות שאנחנו פוגשים בפועל בציבורים האנושיים. אנחנו לא רואים את הרעיונות, אנחנו רואים את הממשות: ארגון חברתי מסוים, תרבות מסוימת וערכים מסוימים, ואלה הן הצורות הלאומיות והאמוניות של הציבורים השונים. סגנון חייו של האדם הוא רעיון חברתי וצורתו לאומית, ובמקביל, סגנון מחשבתו הוא רעיון רוחני וצורתו אמונית.

לסיכום, יש כאן מושג שהולך ומתפתח: סִגְנוֹן אחר כך רַעְיוֹן ואחר כך צּוּרָה . ולכל מושג מהם יש משמעות משלו. סגנון החיים וסגנון המחשבה הם מרכיבי יסוד המאפיינים את היצור האנושי בכללותו, הן כפרט והן כחברה. כאשר הסגנונות הללו מתגבשים, כלומר כאשר יש כאן רצון שמתלבש במחשבה - הם הופכים להיות רעיון החברה והרעיון הרוחני. והרעיונות האלה הם בתי הגידול של שתי הצורות המוחשיות הקיימות באנושות - הצורה הלאומית והצורה האמונית.

סגנון החיים, רעיון החברה והצורה הלאומית
כאמור, האדם הוא יצור חברתי, ועל כן כדי לעמוד על עומק טבעו, יש לבחון אותו דווקא מתוך הרקע הלאומי שלו.
נשאל את עצמנו: מהי החברה היציבה ביותר? יש חברה מזדמנת - אנשים זרים ההולכים באותה דרך מבלי להכיר זה את זה, אבל כשיורד גשם מתכנסים כולם תחת גג מזדמן - והנה כבר חברה. גם מקום העבודה הוא חברה, אולם מסוג יציב הרבה יותר. יש בו שיתוף פעולה מקצועי לצרכי פרנסה, יחד עם קיום בצוותא במשך זמן רב באותו מקום, ומרכיבי שיתוף נוספים. על כן מקום העבודה הוא חברה עם קשרים הדוקים יותר מאותו גג. יציבות החברה המשפחתית עולה אף על זו של מקום העבודה. הקשרים במשפחה יסודיים יותר מן הקשרים התפקודיים. קשרי הדם הם קשרים עמוסי מטענים רגשיים ומבוססים על שורשים מעמיקים.
אנו מוצאים את גרעין המשפחה, שמתרחב להיות גרעין של שבט, וממשיך לגדול ולהפוך לגרעין של אומה. המשפחה היא, כמובן, חברה חזקה ויציבה ביותר אך היא לא מגוונת. במשפחה קטנה אחת אין די תפקודים כדי לספק את כל צרכיו של האדם. לעומתה השבט מגוון הרבה יותר. אבל גם השבט לא מגוון דיו, מפני שכאשר משתכללים החיים האנושיים וגדלים - מתרבים במקביל גם התפקידים הנצרכים השונים. לכן דווקא האומה, שהיא המדרגה השלישית אחרי המשפחה והשבט - היא הצורה היציבה ביותר וגם המגוונת ביותר מבין הצורות החברתיות האפשריות. זוהי חברה עם כל המעמדות ועם כל התפקידים, אך יחד עם זאת הגורם המאחד בה הוא לא רק התועלת ההדדית אלא גם קשרי דם, קשרי שפה, קשרים מנטליים ורגשיים ועוד רבים אחרים.
על גבי כל אותה התשתית הרוחנית וכל אותם הצרכים המעשיים המגוונים נוצרת התרבות הלאומית, שהיא השתקפותם הרוחנית המדויקת והמלאה. וכך התרבות הלאומית, במובנה הרחב, מספקת את הגיוון והיציבות הנדרשים לאדם כדי לבטא את עצמיותו במלואה.

סגנון המחשבה
האדם הוא יצור חושב. 'הומו סאפיינס' - האדם הנבון - זו הגדרתו הביולוגית. החשיבה היא תכונה אנושית בסיסית. אין בנמצא יצור אנושי נורמלי שאין לו נטייה לחשוב, הן על הדברים הבסיסיים ביותר, והן על הדברים הגבוהים ביותר, על ערכים ועל משמעות החיים והקיום. מושאי מחשבותיו של האדם ייקבעו בהתאם למינון שמאפשרים לו חייו, וכמובן בהתאם לאישיותו. כמו שסגנון החיים הוא הנטייה הבסיסית לחיות בקבוצה, כך סגנון המחשבה הוא הנטייה הטבעית לחיות את החיים על פי חשיבה ולא רק על ידי מעשים, תחושות וריגושים.

הרעיון הרוחני
יש מחשבות הנולדות רק מתוך צורך, כגון: איך לגרש את הזבוב הטורדני הזה? ממה אתפרנס? אולם מחשבות אלה אינן עיקר האנושיות. מחשבות ההישרדות השונות משרתות רק את צרכיו הפיזיולוגיים של האדם, והן אינן מחשבותיו הבלעדיות. יתירה מזאת, אפילו בתוך המחשבה על הצרכים הפיזיולוגיים - פעמים רבות ישנו חלק שהוא מחשבה על ערך, על משמעות, על טוב ורע או על צדק.
על כן הרעיון הרוחני הוא גיבושו של סגנון המחשבה, של אותה נטייה יסודית אנושית לחשוב. מכאן נוצר התחום הרוחני שהוא העיסוק במחשבה ובהגות, ומכאן הרצינות הרבה שבעיסוק הזה. ככלל, האדם לא רואה כביטול זמן את העיסוק בהגות ובמחשבה, בערכים ובמשמעויות. זהו עיסוק מוערך בחברה האנושית בכללותה, החל מן השבטים הפרימיטיביים ביותר ועד לחברה המשוכללת ביותר. גם בשבט המרוחק ביותר תפקידו של רופא האליל, של המכשף, הוא תפקיד מרכזי, השני במעלתו אחרי ראש השבט. ובחברה מפותחת יותר: האוניברסיטאות, הספרות והאמנות - כשהן עוסקות בתחומים אלה של הגות, ערכים ומשמעויות - זוכות להוקרה ולהערכה רבה.

הצורה האמונית
ברעיון הרוחני הרצון והנטייה לחשוב מתגבשים לתחום מוגדר ומערכתי, וזה עצמו אוצר של הצורה האמונית. הרעיון הרוחני הוא הרחם של הצורה האמונית, וממנו הורתה ולידתה.

כאן אנו נדרשים לעניין הבסיסי של אמונה. אמונה נובעת, על פי דברי הרב כאן, מן הרעיון הרוחני. אחת השאלות הקשות ביותר בהגות האנושית היא כיצד ניתן לדעת האם דבר מסוים הוא אמת. אדם יכול לתפקד היטב בחיים המעשיים היומיומיים, מבלי לתת את הדעת למקור מחשבותיו. אולם אם ישאל את עצמו על עצם הכרת הדבר, כלומר: כיצד ידע שדבר מסוים הוא אמת, ומהם הקריטריונים הרוחניים והמחשבתיים לקביעה זו - הוא יתקשה לענות על כך. אנחנו הרי יודעים שיש גם דמיונות, הזיות וחלומות שמרגשים אותנו מאד, גורמים לנו לתחושות חזקות ביותר ומשלים אותנו כאילו היו מציאות ממשית. מה מבטיח לנו את ההבחנה בין אשליה גמורה למציאות אמיתית?
הצורה האמונית איננה אך ורק עניין למה שאנחנו רגילים לקרוא - 'האמונה הדתית'. הצורה האמונית היא שאלה נוקבת ויסודית ביותר. במה אנחנו כבני אדם יכולים לתת אמון? מה אנחנו מכירים כאמת וכממשות, ועל מה אנחנו אומרים: אין זו האמת, זה שקר, זה לא נכון?
זוהי כאמור שאלה של הגות עיונית ולא של תפקוד יומיומי. בעלי חיים, לדוגמה, מתפקדים באופן יוצא מן הכלל מבלי לשאול את עצמם מבחינת תורת ההכרה - האם הזברה שנטרפה היא אמת או לא אמת. הם אוכלים אותה בלי נקיפות מצפון ובלי שאלות בתורת ההכרה. למעשה מהבחינה הפיזיולוגית גם האדם עושה כך, אבל בכל זאת האדם רוצה לתת לעצמו דין וחשבון מבחינת המחשבה על חייו: מהם חייו? מהי האמת שבהם? גם מבחינת האמת המדעית-עובדתית, גם מבחינת האמת המוסרית וגם מבחינת משמעות החיים בכלל. בכל דרגה ודרגה של החיים, השאלה הפנימית שמסתתרת היא שאלת האמון והאמונה.
יש לנו צורך להאמין, אנחנו לא יכולים שלא להאמין. הפגיעה הקשה ביותר באדם היא ערעור האמון שלו. פגיעה כזו מובילה את האדם פעמים רבות למחשבות אובדניות, להרגשה שאין לו יותר מה לעשות בעולם. ערעור האמון הוא דבר איום ונורא, והצורך להאמין הוא עמוק, בסיסי וכלל אנושי. אבל לצורך הזה נוגעות גם שאלות מחשבה: במה אנחנו יכולים להאמין? לְמה? עד כמה? ובאיזה תחום?
על כן, סגנון המחשבה והרעיון הרוחני - מעוררים את הצורה האמונית, את כל סוגי האמונה. הצורה האמונית היא הנקודה האחרונה, היוצרת את הוודאות המוחלטת הראשונית והבלתי-מעורערת, הנקודה שרק היא יכולה ליצור את הוודאות גם בדברים שהם מוגבלים, בדברים שהם בני חלוף, בזמן ובמקום. היא יוצרת את האמונה הדתית, שהיא פסגת הרצון לוודאות (לכן אנחנו קוראים לדת - אמונה). גם וודאויות מוסריות, ואפילו וודאויות מדעיות, נולדות כולן על ברכיה של הצורה האמונית.

לצורה האמונית יש ביטויים אישיים ואינטימיים, אך ישנם גם ביטויים ציבוריים ולאומיים. עובדה היא שאנחנו מוצאים צורות כוללות של תרבות ושל דת שאינן עניינו הבלעדי של היחיד. מכיוון שכולנו בעלי סגנון מחשבה, בכל אחד מאיתנו קיים הרעיון הרוחני, ועל כן כולנו מתאגדים ליצירת מערכת ערכים ומושגים משותפת. על כן, וודאי שלצורה האמונית יש ביטוי כללי מעבר לדעותיהם של יחידים.

התוודענו עד כה לשתי מערכות: האחת היא הצורה הלאומית, שזוהי החברה היציבה ביותר. והשניה היא הצורה האמונית שהיא הנקודה המרכזית, נקודת התשתית של הרעיון הרוחני ושל המחשבה, כלומר של הנטייה הבסיסית הנוספת שבאדם, יחד עם הנטייה להתכללות חברתית.

לעת עתה עמדנו על שלושה מושגים: סגנון, רעיון וצורה, ועתה מוסיף הרב מושג רביעי: האידיאה. כפי שנתבאר בהקדמה, מושג האידיאה הוא מושג של ישות שמקורו בפילוסופיה האפלטונית. זוהי ישות עליונה ושלימה שהמציאות הרגילה והמוכרת לנו היא השתקפותה.

האידיאה הלאומית בעידן הגלובליזציה

ישנם כיום ערכים רבים ונכבדים כמו: שוויון וצדק, אהבת האדם או מניעת צער בעלי-חיים. ערכים חשובים, יפים וצודקים. אולם האידיאה הלאומית היא לא ערך שאנחנו מפתחים או מצמצמים, אלא מציאות בסיסית. אנחנו רואים שגם בחברה המודרנית, גם כאשר יש מסגרות כלכליות שנוטות להתרחבות ושיתוף, הרגשות הלאומיים עדיין חזקים ביותר. מדינות אירופה עדיין לא מוכנות לוותר על הגבולות והריבונות שלהן ולא הולכות להתאחד מבחינה לאומית, למרות איחוד המטבע והשוק הפיננסי.

אכן ישנם דברים שחוצים גבולות של לאומים, אך הגלובליזציה מתרחשת רק בתחומים מאד מסוימים. כבר היה שיתוף תחומים בינלאומי בעבר, שבא לידי ביטוי גם בדתות על-לאומיות כמו הנצרות או האיסלם. אבל אם נתבונן היטב נראה שאפילו בתוך הנצרות, הנצרות הספרדית שונה מחברתה האיטלקית באופייה, בצורת הביטוי שלה. הנצרות הצרפתית היא אחרת מזו האירית. ואלה הן רק המדינות הקתוליות, הפער בין הכנסייה הקתולית למתחרותיה הפרוטסטנטית או הפרובוסלאבית - גדול הרבה יותר.
גם בהיבט הכלכלי, למרות פריצת השווקים, למרות כל ההשקעות הרב-לאומיות, הכלכלה היפנית עדיין שונה במאפייניה ובהתנהגותה מן המקבילה האמריקאית, והגרמנית שונה מזו האיטלקית. עם כל חברות ההשקעה הבין-לאומיות, אנחנו רואים שינויים עקשניים שלא מיטשטשים. הכלכלנים והמשקיעים בעלי ההון, לומדים את האופי המקומי כדי להתאים אליו את ההשקעה. הם מזהים יתרונות וחסרונות ייחודיים, וכלל לא מנסים לערבב את שיטות העבודה השונות, ובוודאי שלא את העקרונות הכלכליים. אופיו השונה של כל לאום בא לידי ביטוי אפילו בהתנהגות הכלכלית, שאמורה הייתה לכאורה לרקוד לקולו האוניברסלי של חליל הכדאיות הפיננסית.
רואים שניתן לדבר על גלובליזציה רק כשמייחדים את הדיון למערכות הכלכלית והטכנולוגית, מפני שבהן היא לא פוגעת ביסודות. ואפילו בתוך שתי מערכות אלו אנו מוצאים שהאופי הלאומי משאיר את חותמו הייחודי.
על כן, אידיאה לאומית, כישות שמקרינה על התהוות וקיום של מציאות היסטורית שנקראת 'אומה', זו אידיאה קיימת וממשית בלי כל צל של ספק. היא לא יכולה שלא להיות קיימת, זו הצורה האחת והיחידה של ההתהוות החברתית.

כְּשֶׁסִּגְנוֹנִים הָאֵלֶּה מִתְבָּרְרִים בְּיוֹתֵר, - כשהם מתבררים בהבנה, במחקר ובהגות.

וְקַוֵּיהֶם
לכל סגנון יש קו: ניתן לומר על חייו של אדם - 'קו החיים שלו'. היו מאורעות רבים ושונים אך ישנו גם קו אופייני. אם נביט על החיים כרצף, ולא רק כמאורעות בודדים, נוכל לצייר את הקו.

הָרִשְׁמִיִּים
לא במובן של רשמיות (officialdom), כמו שמתרגמים בדרך כלל, כאן רשמי זה מלשון 'לרשום', כמו היו לנו נקודות רבות ואנו מציירים את הקו המצרף אותן. הקו הרשמי הוא הקו שנותר לאחר שהחיים הטביעו את חותמם.
למושג זה יש שורש בביטוי הקבלי 'רשימו'. יש קו ורשימו: הקו הוא השפע הראשוני והיסודי של האור. גם כאשר האור מתכסה ומתעבה - הוא עדיין מחייה את הכל. אולם אז, כביכול, כבר לא רואים את הקו, ומה שנשאר ממנו הוא הרשימו, הרושם. כשחותמים בחותמת, מה שנשאר לאחר שמורידים אותה - זה החותם, הרושם. כשהצייר רושם - נשאר הרישום על הנייר. על ידי הרושם אנו מציירים את הקו, מבררים לעצמנו את אותו הקו היסודי שהיה מלכתחילה. הקוים הרשמיים הם אותן הנקודות המרכזיות בכל ריבוי המאורעות.

נִגְמָרִים בְּרוּחַ הָאָמָּנוּת אֲשֶׁר לַהִיסְתּוֹרְיָה,
ההיסטוריה היא לא רק צבר של מאורעות, מצבים, אנשים ותאריכים - ההיסטוריה היא אמנות. מי שרואה צייר בעבודתו, מניח את מכחולו על מקומות שונים בבד, לא יודע מהו הציור השלם הקיים כבר בעיני רוחו של האמן. רק כאשר זוכה הצופה לראות את הציור המוגמר, הוא מבין את תכלית הפעולות שנראו כאוטיוֹת בתחילה, כאילו בלתי מסודרות ואף סותרות לפעמים האחת את חברתה. הרי לפעמים הצייר מניח צבע אחד ועליו צבע אחר, על מנת להשיג גוון מסוים מאד, ולשם כך צריך צבע על גבי צבע ועוד אחד לידם, כדי להגיע לביטוי מושלם של רעיון אחד מסוים, אותו ראה האמן בדמיונו. בכל הריבוי הגדול של הדברים ניתן בסופו של דבר לראות את 'הקו הרשום'. כלומר, להבין ולהשיג את המושג הכללי של ההיסטוריה.
ההיסטוריה היא אמנות. הרב כותב: 'היסתוריה', והרב צבי-יהודה הסביר זאת כהסתר-יה, או כמו שנהג לומר: "היסטוריה היא א-להים באינקוגניטו". פירוש המילה אינקוגניטו בלטינית, הוא עלום שם, אלמוני ונסתר. " אֵין צוּר כֵּא-לֹהֵינוּ - אין צייר כא-להינו" 4 , שמצייר במכחולו את ההוויה כולה, אֵם כל היצירות.

אָז אָנוּ מוֹצְאִים אֶת שְׁתֵּי הָאִידֵיאוֹת הָאֱנוֹשִׁיּוֹת הַיְּסוֹדִיּוֹת,
יש כאן שתי ישויות העומדות מבראשית ומקרינות את המצב ההווי המשתנה שבחברה האנושית הממשית.

הַהוֹלְכוֹת וְחוֹזְרוֹת בְּכָל מְסִבּוֹת הַחַיִּים, הַפְּרָטִיִּים וְהַחֶבְרָתִיִּים, הָרוּחָנִיִּים וְהַמַּעֲשִׂיִּים:
כל המאורעות כולם, הם תוצאה של השפעת שתי האידיאות האלה:

הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית וְהָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית;
לא כתוב כאן האידיאה הדתית, ובהמשך נראה שיש לכך משמעות.

הָרִאשׁוֹנָה בְּתוֹר סִגְנוֹן הַחַיִּים הַסַּדְרָנִיִּים שֶׁל הַחֶבְרָה
כפי שהוסבר בתחילת הפרק, הגורם העיקרי להתהוות החברה הלאומית הוא שיקול היציבות. עתה מלמד אותנו הרב, שהלאומיות היא אידיאה. יש שר של כל אומה 5 . אומה זו אישיות היסטורית מפני שלכל אומה יש אופי מסוים. אולם יש כאן יותר מאשר אופי, יש כאן אידיאה שצריכה לבוא לידי ביטוי. האידיאה הלאומית היא הצורך לגבש, לתת גוף לישויות ההיסטוריות. אותן שבעים אומות צריכות להתקיים ולבוא לידי ביטוי. 6

וְהָאַחֲרוֹנָה בְּתוֹךְ סִגְנוֹן הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָרַעְיוֹן הָרוּחָנִי.
כאמור, קיימת באדם נטייה לחשוב ולהגות, והאידיאה הא-להית היא אותה ישות של צלם הא-להים שבאדם. מדוע יש באדם נטייה שכזו לחשוב, להכריע, לתת ערך? מפני שהוא לא רק עפר מן האדמה, יש בו גם נשמה, צלם א-להים, ובתור שכזה יש לו נטייה להתרומם - וזו האידיאה הא-להית. לא יפלא, אם כן, שפסגת המחשבה האנושית היא מושג הא-ל. בכל השפות מושג הא-ל מבטא שלמות וגדולה ללא גבול. גם אנשים פשוטים משתמשים בתואר 'א-להִי' בבואם לתאר אוכל משובח ביותר או קונצרט נפלא. אמנם אין זה נאות, אולם זה מגלה שאין לאדם מושג נעלה יותר כדי לבטא את המושלם. נטיית האדם גורמת לו לפנות למושג שהוא מקור הנטייה. ככל שמעמיקים דעת, וככל שקרבים למושגים מופשטים ואציליים, כך מתגבש מושג השלמות המוחלטת, ומבינים שבעצם הוא המקור לכל שאר המושגים המסומנים והמפורטים.
כלומר, תמיד ניתן להעריך את המציאות משני צדדיה: מצד איתערותא דלתתא או מצד איתערותא דלעילא. דהיינו, כמו שהיא בפועל, על ריבוי אורותיה וגווניה או מצד האידיאה שלה, הישות העליונה והשלימה שמקרינה אותה, אשר היא המחולל העיקרי של כל אותן התופעות. הרב מסביר, שכאשר נדע לשרטט את הקו ולנתח את יצירת האמנות ההיסטורית, נכיר בקיומן של שתי הישויות האלה, אף בטרם נדע מהו תוכנן המדויק.

וְאִם נָבוֹא לְדַיֵּק יוֹתֵר וּלְהַגְבִּיל הַתְּחוּמִים, עַל-פִּי הַדֶּרֶךְ הַיּוֹתֵר רְגִילָה בִּהְיוֹתָם עוֹמְדִים בְּמַעֲרָכָה מַקְבֶּלֶת, נֹאמַר: הָרֶגֶשׁ הַלְּאֻמִּי וְהַדֵּעָה הָאֱלֹהִית,
אם נדייק בהקשר למציאות הרגילה, תמיד נמצא מערכה מקבילה במערכת הקיום שלנו. המערכה האחת היא הרגש הלאומי, שם באה לידי ביטוי האידיאה הלאומית. הרגש הלאומי הוא אותה קרבת הדם, קרבה מנטלית וקרבה לשונית - היוצרות באופן טבעי באדם רגש לאומי. ביטוי לכך ניתן לראות במילה 'פטריוטיזם': 'pater' זה 'אבא' בלטינית (באנגלית: Father). הרגש הלאומי הוא רגש פשוט. המושגים 'מולדת' או 'ארץ אבות' לא מצריכים הסברים נוספים. כך זה באופן נורמלי.
והמערכה המקבילה היא הדעה הא-להית - מפני שהיא נוגעת לעניין המחשבה - הגות, ערכים, ומשמעויות - ביחס לא-להות. בביטוי דעה, אין כוונתנו רק לדעתנו והשקפתנו על א-להים כישות עצמאית, אלא גם ליחסינו אליו: דת, מוסר, קרבה או ריחוק. דעה היא מושג כולל ביותר.

שֶׁלִּפְעָמִים, בַּחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הָאֶפְשָׁרִית, נִמְצָאֵם גַּם תַּחְתּוֹנִים לְמַעְלָה וְעֶלְיוֹנִים לְמַטָּה -
כשהעניינים לא מתפתחים בצורה נורמלית -

בְּתוֹר דֵּעָה לְאֻמִּית
כשהתפיסה הפשוטה הופכת למערכת של מושגים ואידיאולוגיות. מדוע אני פה, על האדמה הזאת, עם האנשים האלה? אם יש לי רק טיעונים ונימוקים שכלתניים לשאלה זו הרי טוב ויפה, אלא שכך אני עוקר את השורש מבסיסו הטבעי. נשאל אדם: מדוע אתה ממשיך לחיות בחוג משפחתך? מדוע אתה קורא לאדם זה 'אבא'? אם תשובתו תהיה: כי יש לי מסמכים רפואיים ומשפטיים המעידים על היותי בנו של אדם זה, וגם מבחינה חיצונית אנו דומים… מסכת של הוכחות, הכל יהיה נכון, אך כמובן שלא זה המצב הטבעי.
בצעירותו, בהיותו באודיסה, כתב ז'בוטינסקי 7 מאמר בשם "ככה". ז'בוטינסקי השתתף בויכוח בין כמה יהודים על הרעיונות המרכסיסטים, וכשהגיעו לשאלת חלוקת הרכוש, שאל אותו מרכסיסט אחד: מדוע לא תיכנס לביתו של אדם אמיד, ותיקח חלק מרכושו לטובת אדם אמיד פחות? תשובתו של ז'בוטינסקי הייתה: ככה! פשוט מפני שאינני גזלן. ובעקבות זאת כתב ז'בוטינסקי: מדוע אנו אוהבים את עמנו? ככה. למה אנחנו רוצים לדבר בשפתנו? האם מפני שהיא שפה עתיקה, מפותחת ויפה? לא. גם אם שפתנו הייתה שפה דלה ונשמעת כחריקת הדלת היא הייתה שפתנו, בה נדבר, ואותה נאהב. בלי נימוקים. ככה. אהבה לא זקוקה לנימוקים. עמידתו של הרגש איתנה גם ללא עזרת ההגיון ולעיתים אף בניגוד לו.

וְרֶגֶשׁ אֱלֹהִי.
זהו מצב שבו מה שממשיך להחזיק את הצד הא-להי באדם זהו סוג מסוים של רגשות: כמיהה, רצון להיות נאהב, רגשות של געגועים, או כמובן פחד ורתיעה - כל מגוון הרגשות שדווקא הוא מחזיק את הנקודה הא-להית.
ישנם מצבים שבאופן טבעי הם מצבים רגשיים, אף שיש אפשרות לבסס אותם גם מבחינה ערכית. וישנם תחומים שהם באופן טבעי עניין למחשבה, למחקר ולהגות, שאמנם מעוררים כמובן גם רגשות, אך לבסס תחומים אלה על רגשות יהיה מעשה לא טבעי ולא בריא. בכל אחד יש מן השני, אך חשוב לדעת מה העיקר ומה הטפל.
כשהיסודות המחזיקים את האומה הם אידיאולוגיה וטיעונים בלבד, או כאשר החישוקים שמחזיקים את היחס לא-להות הם רגשות של כמיהה ופחד - זהו מצב לא נורמלי.
במאתיים השנה האחרונות נוצרו תנועות לאומיות על בסיס אידיאולוגי, ומנגד התבצרה הדת בעולם של רגשות. לשאלה: מדוע אתה דתי? ניתנת התשובה: מפני שככה אני מרגיש. אין על מה לדון. אם אדם אומר שחם לו, אף אם קר מסביב, אין על מה להתווכח. לעמדה זו נכנסו הדתות שנרדפו על ידי המדע המודרני ועל ידי ההתפתחות הפילוסופית. איננו עוסקים במדע ואיננו עוסקים באוביקטיביות - הייתה טענת אותן דתות - אלא אך ורק ברגשות. מסך העשן הרגשי היה מקום מקלטן מאיומי הרציונליות וקושיותיה.
רגש דתי אינו שקר גמור, הרגש הדתי קיים וחזק ללא כל ספק, ואין להתכחש למציאותו. אולם הדת צריכה לרומם את האדם, להוביל אותו קדימה ולשכלל את מושגיו הרוחניים. אין היא יכולה רק להסתתר במקלט של הרגשות, מפני שאז היא מתנוונת מצד עצמה - כדת. היא הופכת לעניין פרטי של הרגשה, פעם אדם מרגיש ופעם לא.
אמנם גם במשפחה יש עליות ומורדות, אבל זה לא מערער את היסוד היציב והחזק שלה, את האהבה. ואילו כאן מדובר על עקרונות רוחניים שאינם יכולים להחזיק מעמד לאורך זמן בהתבסס רק על רגשות.

בתחום האמונה, מושגי הדעת הרוחניים הא-להיים, הם אלו שצריכים להוביל. צריכה להיות בו יצירה מתמדת, והוא לא יכול להישאר מצומצם רק לתחום הרגשות. בהמשך הפיסקה נראה, שלעיתים המצב הוא אכן כזה, שהרגש הוא המחזיק את הדעה האלהית, ולעתים, בחליפות המצבים, גם אנחנו נמצאים במצב שכזה ולא רק הגויים. בפרק ה של המאמר יורחב הדיבור אודות תהליך הבריחה של הדת אל תחת כנפי הרגש המגוננות.

גם אמונת ישראל צריכה להיות דעת. האמונה היא כח חיים של דעה א-להית, או אידיאה א-להית - שהיא צורה אמונית, כלומר שהיא באה לידי ביטוי באמונות בפועל. אמנם דעה א-להית היא יותר מ'דעה' במובנה המדעי הפשוט, אבל הכח המוביל בתחום הזה, אפילו של הדבקות, הוא לא רק רגש של עצימת עיניים והתלהבות. הדבקות היא גם דבקות של דעה, של קרבה בהשגה. זהו הדבר המרומם יותר.
אמנם, כאמור, אין הכוונה לדעה במובן של תחום מחקר מדעי. דעה - אין פרושו עיסוק אינטלקטואלי בלבד, אלא עומק החיים של הדבר, אבל וודאי שלאינטלקט יש בתחום הזה חלק משמעותי ביותר. כיוון שעיקר העניין זו היצירה שבהשגה, כמובן שזה מקרין על הרגש, הרצון וכו'. וכי כיצד חיה האמונה באדם? כיצד חי האדם את אמונתו, את קרבת הא-להים שבו? על ידי לימוד תורה, עיסוק אינטלקטואלי המובהק.
אמנם הוא איננו אינטלקטואלי מעוקר, הוא אינו מחקר ללא קשר אישי, אלא חתירה להשיג, לקרבה, ועיקר הדרך לכך היא הדעה, התבונה. וכשמשיגים על ידי כל האישיות שלנו משהו, זה משפיע על ההערכוֹת המוסריות שלנו, על ההתרגשויות שלנו, על כיוון המחשבות, כל האישיות כולה - " חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם " 8 .

וכיצד אנו מוצאים שהתחתונים למעלה והעליונים למטה, או להיפך:
הַמַּעֲלוֹת-וְהַמּוֹרָדוֹת הַפְּרָטִיּוֹת, הַדְּרוּשׁוֹת לַחֲלִיפַת-הַמַּצָּבִים הַזֹּאת, -
בכל פעם יש סיבות פרטיות אחרות, הגורמות לאותו מצב הפוך. והסיבות האלה
הִנָּן גַּם הֵן סִבּוֹת נְכוֹנוֹת, וְלִפְעָמִים גַּם תּוֹלָדוֹת נֶאֱמָנוֹת - יש לפעמים התחלפות, בין סיבה לתולדה,

לְזִרְמֵי-חַיִּים כַּבִּירִים,
לפעמים יש זרם חיים של משהו, איזו השתנות כוללת - שתוצאותיה גורמות לחליפת המצבים הזאת: כיבוש גדול, מלחמה, שינויים אקלימיים, התפתחויות מדעיות מסוימות. למשל, תקופת נדידת העמים מאירופה לאסיה ולהיפך, זהו זרם חיים עצום, וגם אם הצורך בנדידה הזאת היה צורך כלכלי לעבור ממקום למקום ולכבוש כדי להתקיים, זה בלבל את כל המצב הקודם, עד ששב והתייצב. לפעמים זרם החיים הזה הוא הסיבה וחליפת המצבים הזאת היא התולדה, ולפעמים המצב הפנימי בתוך האומה, איזו קריסה פנימית, היא זו שיוצרת זרם חיים כביר כזה, והיא אז סיבה ולא תולדה, וכל זה -
בִּמְצִיאוּת וּבִפְעֻלָּה, שֶׁרֵאשִׁיתָם נִכֶּרֶת בְּיִחוּד בְּחַיֵּי הַחֶבְרָה הַכּוֹלֶלֶת וְהַשְׁפָּעָתָם הוֹלֶכֶת וְשׁוֹפַעַת עַד לְמַעֲמַקֵּי חַיֵּי הַיָּחִיד הַיּוֹתֵר פְּנִימִיִּים.
אנחנו יכולים להבחין בזה בכל חיי החברה, אבל ההשפעה מגיעה לכל יחיד ויחיד.
ברוב המקרים, כיוון ההשפעה הוא מן הכלל אל הפרט. אמנם לפעמים גם חיי היחיד היותר פנימיים יכולים להוות סיבה ולחולל מעלות ומורדות בחיי הכלל, כמו גיבורי האומות או מחוללי מהפכות חברתיות או רוחניות. אנשים חזקים מאד, כגון: נפוליאון או מרטין לותר השפיעו רבות על עיצוב החברה והדעת. לא בכדי, אם כן, בכל חברה, אומה ודת יש גיבורים, נערצים או שנואים.

כדי להבין טוב יותר את ההיגיון ההיסטורי שהרב זצ"ל מצביע עליו, נפנה לדוגמה של קריסת האימפריה הרומית. חוקרים רבים שאלו מה גרם למדינה משוכללת, גדולה וחזקה להפסיד במלחמה מול שבטים פרימיטיביים. אחד ההסברים המקובלים הוא, שהרצון הלאומי-הפנימי של הרומאים נחלש והתנוון. דווקא כאשר התרבות הרומית הגיעה לשיאה החל תהליך ההיחלשות: האינטרסים האישיים-הפרטיים גברו על המטרות הלאומיות המשותפות ולכן הרגש הלאומי הבריא הפך יותר ויותר לדעה לאומית שאמורה הייתה לחשק את היסודות החברתיים על ידי ההיגיון והתועלת. לעומת זאת הדעה הא-לוהית - הדת - נתכרסמה על ידי הפילוסופיה, הספקנות והתאוות והפכה יותר ויותר לרגש
א-לוהי - כמיהה, געגועים, אקסטזה וכדו'. ברגש זה לא היה די כדי להעמיד את המוסר החברתי על בסיס של מחויבות ערכית. ובאידיאולוגיה הלאומית לא היה די כדי להפיח אומץ-לב ותחושת אחווה ומסירות-נפש למען האומה והמדינה. סיבות אלה הביאו, ברבות הזמן, לקריסה פנימית.


^ 1. על שאלת מהות האדם כבר השיב אריסטו בכלל ידוע ביותר: האדם הוא יצור חברתי. לדעת אריסטו אופיו של האדם כיצור ביולוגי, הוא אופי חברתי-להקתי.
^ 2. קהלת א, יז: "וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת, יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ".
^ 3. זוהר יתרו, פח ע"ב, תסג. פירוש הסולם: "רצון הרצונות".
^ 4. ברכות י ע"א.
^ 5. רמב"ן ויקרא יח, כה: "והענין כי השם הנכבד ברא הכל, ושם כח התחתונים בעליונים, ונתן על כל עם ועם בארצותם לגוייהם כוכב ומזל ידוע כאשר נודע באצטגנינות. וזהו שנאמר (דברים ד, יט): אֲשֶׁר חָלַק ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֹתָם לְכֹל הָעַמִּים, כי חלק לכולם מזלות בשמים, וגבוהים עליהם מלאכי עליון נתנם להיותם שרים עליהם, כענין שכתוב (דניאל י, יג): וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי, וכתיב (שם פסוק כ): וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא, ונקראים מלכים כדכתיב (שם פסוק יג): וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס".
שה"ש רבה ח, יט: "על הרי בשמים, א"ר סימון אמר הקדוש ב"ה המתינו לי עד שאשב בדין על הריהם שהם שריהם שנתונות אצלי בשמים הה"ד על הרי בשמים... אין הקב"ה פורע מאומה למטה עד שמשפיל שריה מלמעלה".
^ 6. המספר שבעים הוא רק מספר סמלי כבשיטת המהר"ל (לדוגמה: תפארת ישראל פרק לא). תמיד תהיה קיימת השאלה מה להחשיב כאומה, וודאי שלא כל שבט קטן יוגדר כאומה נפרדת.
^ 7. זאב ז'בוטינסקי, ה'תר"מ-ה'ת"ש (1940-1880). ממנהיגי הציונות החדשה, מייסד התנועה הרביזיוניסטית, סופר והוגה דעות. ממייסדי הגדודים העבריים ומקים תנועת בית"ר. עמד בראש ההסתדרות הציונית החדשה, לאחר שפרש מההסתדרות הציונית בגלל התנגדותו למדיניות הרשמית, שראה כוותרנית. ערך את 'דֹאר היום', חיבר רומנים ומחזות, ותרגם מיצירות ביאליק לרוסית.
^ 8. דברים ד, ד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il