ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת לך לך

דף הבית בית מדרש מדורים שבת הראי"ה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

חשוון תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת לך לך

גליון מס' 47



נערך על ידי הרב

מוקדש לרפואת
רחל בת יקוט

אורות הפרשה

וַיֹּאמֶר ד' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ [יב, א].

על פסוק זה כותב רבינו המהר"ל ['נצח ישראל' פרק י"א עיי"ש] דברים חשובים ויסודיים, שהורחבו הרבה בתורת מרן הראי"ה, והיו מעיקרי שיטתו הקדושה.
וזה לשון קודשו של המהר"ל:
"כאשר בחר השם יתברך מתחילה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב: ויאמר ד' אל אברם לך לך וגו'. והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא הזכיר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו לך מארצך, ולכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי באברהם לא היה בחירה פרטית, רק (אלא) באומה הישראלית שהם זרעו, שהרי כתיב באותה בחירה: "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל ולא בחטא, כי המעשה הוא לפְרט [...]. ואם היה מזכיר הכתוב צדקת אברהם, היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטלה האהבה. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, לכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל".

וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל [טו, יד].

"עיקר הכוונה העליונה של יציאה ברכוש גדול, היה כדי לרומם את רוח העם שניתן בשפל מצב העבדות שנים רבות, בטבע הושפלה נפשו ואינו מבקש גדולות. ע"כ ראוי להרגיל נפשו בבקשות גדולות, כדי שיבוא מזה ג"כ לשאוף לגדולות במעלות הנפשות והמידות העליונות. ע"כ להורות שאין זה עיקר התכלית לשאוף אל אהבת כסף וזהב, ע"כ לא בא הדבר בתורת ציווי כ"א בבקשה (שאמר ד' למשה: "דבר נא באוזני העם וגו'"), למען יעלה הדבר בשלמות. רוחם השפל יתרומם ע"י ראותם עצמם מסובלים בעושר, ועם זה ידעו שלא זה הוא תכלית המבוקש, שהרי כל העניינים התכליתיים נאמרו להם בתורת ציווי ואזהרה, ודבר זה נאמר בלשון בקשה והתנצלות, "כדי שלא יאמר אותו צדיק" [עי' ברכות ט.]. ואמירתו של אברהם ג"כ י"ל מפני שכל מטרתו הייתה להעמיד אומה המכרת את ד', ומודיעה שמו הגדול בעולם ע"י מציאותו, והנהגתה כדרך שעשה הוא ע"ה בהיותו אחד בעולם. ולפעול על עמים רבים צריך גדולת הנפש ושאיפה ג"כ לרכוש מקנה וקנין, שעי"ז מתקרבים עמים רבים זה לזה ולמדים איש מדרכי רעהו. ע"כ ע"י אהבת הכסף שמזה בא מקנה וקנין כשהוא במצב הגון, לעשות עושר במשפט, מביא ג"כ לידי התכלית המבוקשת להאיר אור ד' ע"י ישראל בעולם" ['עין אי"ה' (ביאור אגדות הש"ס) ברכות ח"א עמ' 44, עיי"ש בהרחבת הדברים].

הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ [יז, יג].

"אע"פ שהגוף עכור הוא, מכל מקום כיוון שהוא קניין הנפש האלוקית יעלה אל מעלה גדולה ויישאר לעולם קיים. על כן באה מצות מילה בקניין כסף ויליד בית, להורות שעל ידי ההתחברות הקניינית גם כן משתנה עיקר הטבע, ועל ידי זה יזכה מידה כנגד מידה, שהגוף שהוא רק קניין הנפש האלוקית יזוכך ויישאר קיים כאור הנשמה העליונה"
[מרן הראי"ה, 'מדבר שור' (דרושים לחגים ולפרשות השבוע) עמ' רנז].

אורות הראי"ה

הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ה)
פרק ה': ספר הכוזרי
הגר"א: "ללמוד ספר הכוזרי שעיקרי אמונה תלויין בו"
בספר 'מעשה רב' מופיעות הדרכותיו של רבינו הגר"א בעניינים שונים, ובין היתר מפורטים הספרים שרבינו הגר"א ציווה ללומדם. וכך מובא שם: "היה אומר ללמוד ספר ה'כוזרי' שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויין בו" [תוספות ל'מעשה רב' סי' ט"ו].
את ספר ה'כוזרי', חיבר רבי יהודה הלוי, שחי בתחילת תקופת הראשונים, והיה מגדולי ישראל המופלאים והנערצים ביותר בכל הדורות. מהביטוי הנ"ל: "היה אומר" – משתמע כי על אמירה זו היה חוזר הגר"א פעמים רבות. עניין זה מלמד על מרכזיותו של הספר בהשקפתו ובתורתו של הגר"א, ומתוך לימוד ספר ה'כוזרי' – דברי הגר"א בכמה סוגיות מקבלים משמעות בהירה וחדשה.

שיטתו של ריה"ל ב'כוזרי'
בדברים שלהלן נעמוד בקצרה על עניינה של ארץ ישראל ותהליך הגאולה, ע"פ דברי ריה"ל בספר ה'כוזרי'.
רבי יהודה הלוי קובע, בדומה לראשונים רבים אחרים, כי אין קיום מצוות התורה בשלמות אלא בארץ ישראל: "ודע כי שבתות ד' ומועדי ד' אמנם הם תלויים בנחלת ד' ['כוזרי' מאמר ב' אות יח]. "וארץ כנען מיוחדת לאלוקי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה" [שם, מאמר ה' אות כג]. במהלך הספר מפליג ריה"ל בשבחה ובמעלתה של ארץ ישראל [מאמר ב' אות יד - טז].
כמו הרמב"ם והרמב"ן אחריו, מציין ריה"ל את ההלכות לעידוד עליה לארץ ישראל והפלגות חז"ל בשבח המגורים בה, כראיה לחשיבות הישיבה בארץ: "...אמרו: לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה כותים ואל ידור בחוצה לארץ אפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה למי שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ דומה למי שאין לו אלוה. וכן בדוד הוא אומר: כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ד' לאמר לך עבוד אלהים אחרים, לומר לך שכל הדר בחוצה לארץ כאילו עובד אלוהים אחרים" [מאמר ב אות כב].
ריה"ל קובע מפורשות שיש לעלות לארץ ישראל ולדור בה גם לאחר החורבן ובזמן הזה. הוא אף מצדד לעלות לארץ ישראל כאשר הדבר כרוך בסכנה:
"ויאמר לו (מלך כוזר): מה תבקש היום בירושלים ובארץ כנען, והשכינה נעדרת מהם, והקרבה אל האלוקים מושגת בכל מקום בלב הטהור והכוסף החזק, ולמה תכניס את עצמך בסכנות המדְברות והימים והאומות המתחלפות?
אמר החבר: השכינה הנסתרת הרוחנית היא עם כל ישראל... וארץ כנען מיוחדת לאלוקי ישראל, והמעשים לא ישלמו כי אם בה, והרבה ממצוות יש בטלות ממי שאינו דר בארץ ישראל, והלב והנפש אינם טהורים וזכים כי אם במקום שיודעים בו שהוא מיוחד לאלוקים... ורואה אני זה (להסתכן בעליה לארץ ישראל) יותר עצה טובה מאשר יסכנו נפשם במלחמות בעבור שיזכרו בגבורה, או בעבור שייקחו שכר גדול, ושיותר קלה היא הסכנה הזאת מאשר יכנסו במלחמת הרשות כדי לקבל שכר על המלחמה" [מאמר ה אות כב – כג].
ריה"ל מדגיש כי ארץ ישראל היא מקומם הטבעי של ישראל: "אבל לא יתכן לסגולה הזאת להגיע אל העניין האלוקי בבלעדי המקום הזה" [מאמר ב אות יב].

מדוע לא עלו כל גדולי ישראל לארץ?
ריה"ל מציין כי עם ישראל לא זכה לגאולה השלמה בפקודת עזרא בגלל שגדולי ישראל ורוב העם נשארו בבבל מתוך אהבתם את הגלות. גם בזמן הזה, כאשר רוב ישראל בוחרים לדור בגולה, אין תפילתם בענין השיבה לארץ ישראל אלא "כצפצוף הזרזיר" – דברים חלולים וסתמיים, ללא כוונה אמיתית לבנין ירושלים והגאולה:
"אמר הכוזרי: מדוע אין אתה משים מגמתך אל המקום הזה ותשימנו בית חייך ומותך?
אמר החבר: הובשתני מלך כוזר, והעוון הזה הוא אשר מנענו מהשלמת מה שיעדנו בו האלוקים בבית שני... כי כבר היה העניין האלוקי מזומן לחול כאשר בתחילה, אילו היו מסכימים כולם לשוב בנפש חפצה, אבל שבו מקצתם ונשארו רובם וגדוליהם בבבל, בהיותם רוצים בגלות ובעבודה שלא יפרדו ממשכנותיהם וענייניהם... ועזרא היה מפציר בהם, ונחמיה והנביאים, עד שהסכימו קצתם לשוב, ואף זה בהסכמה בלתי גמורה. ואילו היינו מזדמנים לקראת אלוקי אבותינו בלבב שלם ובנפש חפצה, היה ד' מושיענו כאשר הושיע אבותינו במצרים. אבל אין דבורנו "השתחוו להר קודשו", ו"השתחוו להדום רגליו" ו"המחזיר שכינתו לציון" וזולת זה – אלא כדיבור התוכי וכצפצוף הזרזיר, שאין אנחנו חושבים על מה שנאמר בזה וזולתו, כאשר אמרת מלך כוזר" [מאמר ב אות כג].
במה תלויה הגאולה?
בהמשך הספר קובע ריה"ל, כי עם ישראל יזכה לבנין ירושלים והגאולה, כאשר תתעורר בהם האהבה לארץ ישראל ולישיבה בה. עצם המשיכה והתעוררות לישיבה בארץ ישראל, היא אות וסימן כי הגיע העת לחננה וכי בא מועד הגאולה:
"גם מי שמעורר בלב בני אדם אהבה למקום הקדוש הזה ראוי לשכר בלא ספק והוא מקרב עת בוא תקוותנו, כמה שנאמר: "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד, כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו" – זאת אומרת: ירושלים לא תבנה כי אם כאשר ישתוקקו אליה בני ישראל תכלית התשוקה עד אשר יחוננו את אבניה ואת עפרה" [מאמר ב אות כד].
ובשו"ת 'ישועות מלכו' לגאון רבי יהושע מקוטנא (שהיה מגדולי הדור הקודם) [חלק יו"ד סי' סו]: "עתה שראינו התשוקה הגדולה הן באנשים פחותי ערך הן בבינונים הן בישרים בליבותם קרוב לודאי שנתנוצץ רוח הגאולה". וכך כתבו בפירוש רוב גדולי ישראל למשל: הגאון הנצי"ב [עיין בספר 'שיבת ציון' לקדוש רא"י סלוצקי הי"ד], הגרי"ח זוננפלד [מובאים דבריו ומכתביו בספר 'אם הבנים שמחה' מאמר שלישי פרק נא, ומאמר רביעי פרקים טו – טז] ועוד רבים, שהתשוקה וההתעוררות לשיבה ארצה – היא סימן לגאולה.
כמובן, דברים אלו היו נר לרגליהם של תלמידי הגר"א בעלייתם ארצה וביישובם את האדמה, מתוך חיבה וכיסופים גדולים.

שיעורו של הראי"ה ב'כוזרי'
בקיץ תרצ"א בחודש אייר, התחיל הרב בשיעורים בספר הכוזרי, שחיבה יתירה נודעת לו ממנו. הראי"ה, שהיה 'איש הגר"א' (כהגדרתו של תלמידו ר' יצחק הוטנר) מילא בזה את הוראתו של הגר"א, ש"היה אומר ללמוד ספר הכוזרי שהוא קדוש וטהור, ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויין בו" [תוספות ל'מעשה רב' סי' ט"ו]. ומוסר ר' מיכאל קיבלביץ זצ"ל, שהיה תלמיד הישיבה שהקים הראי"ה ביפו: "כשהתחיל הרב ללמוד איתנו כוזרי, אמר שראוי שנברך עתה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לשמוע דברי חכמים" [עי' ירושלמי סוכה פ"ג ה"ד] שהרי רבינו הגר"א זצ"ל הוא שציווה ללמוד כוזרי" ['ליקוטי ראי"ה' ח"ב עמ' 216].
אכן שמע הרב לדברי חכם, ותורתו של רבי יהודה הלוי נספגה כולה במשנתו של הרב, עומק ראייתו את ה'עניין האלוקי' כיסוד מוסד במהותו של עם ד' – עם הנבואה, וקדושת ארצו – ארץ הנבואה, הפכו לאבן פינה בכל מחשבתו של הרב.
וכך מתאר הסופר ר' שבתי דניאל ז"ל – תלמיד הראי"ה – את שיעורו של הראי"ה בספר הכוזרי:
"פעם אחת בשבוע היה מגיד שיעור בספר הכוזרי. קורא פסוק אחד, ומפרש אותו שעה שלימה. קירבת נשמה קירבה אותו אל רבי יהודה הלוי, ובשיעורים מרובים היה מפרש את תפיסתו המיוחדת – ישראל כקומה חדשה בבריאה. הרעיונות על תורה וישראל וארץ ישראל, שחוקיהם הטבעיים שונים ונעלים מכל איתני הטבע, היו מובעים בפי הרב בעושר הביטוי, בדקות ההגדרות, ובהזדהות מוחלטת עם תפיסת היחוד של 'הענין האלוקי', בהתגלותו בעם הסגולה ובארץ החמדה. מפרק לפרק היה מבסס את דברי הכוזרי ביסודות הלכה, והוצקו הדברים בדפוסים הלכתיים ונעשו דינים באמונות ודעות" ['חיי הראיה' עמ' רעד, 'שבחי הראי"ה' עמ' קעה, 'שיחות הראי"ה' עמ' רד]

וכך כותב הרב באחת מאגרותיו:
"על דבר האפשרות של שיעורי הלכות דיעות וכל החלק הרוחני שבתורה. על מדוכה זו ישבתי עדן ועדנים, ותהילה להשם שהנני זה יותר משנתיים מרצה שיעורים קבועים, איזה פעמים בשבוע, את ה'כוזרי', בתור ספר המתפשט בהגיונותיו על רוב המקצועות של הלכות דיעות על פי דרכו, ושהוא בעצמו כולל תמציות של שיטות עמוקות ורחבות, ואגבו הנני נפגש כמובן בדרך הלימוד עם הבירורים של יתר השיטות, והפרטים השכליים והמוסריים הרבים היוצאים מהן ['אגרות הראי"ה' אגרת תקא, מתאריך כ"ב שבט תרע"ג. ועיי' אגרת תרצג שמזכיר שיעור זה].

הגאון רבי יהושע קניאל זצ"ל, ראב"ד חיפה, היה אחד מתלמידיו ומעריציו של הראי"ה. כשנפטר הראי"ה נשא עליו הגר"י קניאל מספר הספדים, בהם הזכיר את קישורו המיוחד של הראי"ה לתורת הגר"א, וכך אמר בהספדו:
"...יעידו על זה אנשי המדע הגדולים שהיו באים להקשיב לשעוריו של רבנו ב"כוזרי". אנו זוכרים איך שהיה בא מגדרה ליפו רבי יעקב הכהן שכביץ זצ"ל (– היה צדיק וגאון במחשבה ויראת שמים, וממקורבי הראי"ה. הוספת העורך) הידוע לחלק גדול מהנאספים כאן, והיה יושב כפוף לפניו כתלמיד לפני רבו אף שהיה הרבה קשיש ממנו, וכל גדולי המחשבה אשר בארץ-ישראל ובגולה.
ואותו גאון המחקר היה גאון בקבלה. ספרו 'ריש מלין', הקדמתו לספרו 'עץ הדר' ו'שבת הארץ', וכל ספריו שבדפוס ובכתי"ק, חדורים רעיונות עמוקים בקבלה. הגאון הזה שבברור ההלכה הלך בשיטת הגר"א מוילנה זצוק"ל, בחיפוש המקור והסברה במקום, מבלי נטות אחרי פלפולים הרחוקים, וחיבר שני ספרים על באור הגר"א בחושן משפט וספר אחד באור על סדור הגר"א בקבלה, היה גם גדול החסידות, שכל גדולי האדמו"רים השתוממו לגדלותו בכל רחבי ספרות החסידות" ['מאבני המקום' קובץ יא].
מרן הראי"ה לא הספיק למסור הרבה שיעורים בספר ה'כוזרי', אך תלמידו הקרוב, הגה"צ רבי דוד הכהן 'הנזיר', המשיך ללמד את ספר ה'כוזרי' בעמקות נפלאה ובחן מיוחד [עיין בהקדמת בנו הגרש"י הכהן שליט"א (רבה של חיפה) לספר הכוזרי עם פירוש ה'נזיר', דברים השייכים לענייננו].

"ישאלוני רעיוני וסוד ליבי"
מספר ר' ברוך דובדבני ז"ל מזכרונותיו על הראי"ה בשנים האחרונות בירושלים:
"אני זוכר שפעם בשעה מאוחרת בלילה עליתי לביתו, חיפשתי את חתנו, אבל כולם ישנו. רק הוא לבדו הסתובב באולם. והנה אני רואה שכולו לוהט, שכולו מרחף בעולמות לא שלנו. ואני מקשיב, והנה הוא מפזם את שירו של ריה"ל 'ישאלוני רעיוני', שנוהג היה לשיר אותו ברגעי התעלות במוצאי שמחת תורה. הוא צועד וצועד אל פני החדר ומטעים וחוזר ומטעים את המילים "הנני עבד עבדים לפני מלך מלכי המלכים"... נבהלתי וירדתי במרוצה" ['בשדה הראי"ה' עמ' 125].
הרב צבי יהודה, בנו יחידו של מרן הראי"ה, העריץ מאוד את רבנו יהודה הלוי, והיה אומר שמלבד גאונות התורה והחכמה שבספר ה'כוזרי' שהוא 'קדש הקדשים', כפי שנמסר על ידי תלמידו הגדול של בעל 'קצות החושן', עוד היה רבנו יהודה הלוי גאון בשירה, שירת קודש עליונה. כך נתקבלו פיוטיו בתוך התפילות של רוב עם ישראל.
וכך מספר הרצי"ה על אביו ['עולת ראיה' ח"ב עמ' שע"ד] בעניין שיריו הקדושים של ריה"ל: "עם סיום שמחת הקודש (של שמחת בית השואבה), שהייתה מגיעה עד חצות, היה מזמר אאמו"ר הרב זצ"ל, בהשתפכות הנפש ובהתלהבות קדושה נוראה את 'ישאלוני רעיוני' לרבנו יהודה הלוי, שנכתב בכי"ק בפנקסו בנוסח זה: ישאלוני רעיוני, וסוד לבי ומשאלו, הגות דברי תחנוני, בזמרת אל ומהללו, ולא אתן שנת לעיני, חצות לילה בגללו, לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו [...]" [עיי"ש כל בתי השיר].
והיה הרצי"ה אומר על מילות השיר המופלאות: "זהו הסגנון המיוחד של רבנו יהודה הלוי. מרעיש ונורא! לא לחינם הוא זכה שממנו לומדים אמונה כדברי הגר"א" ['בדרך התורה הגואלת', עמ' רסא, עיי"ש דברים נפלאים הקשורים לעניינינו].

ה'כוזרי' של הגר"י סרנא זצ"ל
בזמנו, הוציא הגאון רבי יחזקאל סרנא זצ"ל, ראש ישיבת חברון, מהדורה מיוחדת של ספר הכוזרי, שבה מחולקים דברי הספר לפי נושאים. הרב צבי יהודה קוק (בנו של מרן הראי"ה) שמח מאוד בהוצאת הספר, ושלח את ברכתו על כך לגר"י סרנא. הגר"י היה קשור מאוד לספר הכוזרי, והרבה לעסוק בו, וכשיצא בשנת תשכ"ט פירוש חדש על ספר הכוזרי (שכתב הרב מרדכי גניזי) כתב לו הגר"י סרנא הסכמה נלהבת, וז"ל:
"ספר הכוזרי – כבר העיד הגאון רבי חיים מוולאזין זצ"ל שהגר"א היה מחבבו מאוד ובמקום שער היחוד של חובת הלבבות היה לומד את הכוזרי שהיה אומר עליו שהוא "קדוש וטהור ועיקרי אמונת ישראל ותורה תלויים בו", כל שכן בזמנינו שנפוצים הרבה ספרים טועים ומטעים, שהחוב עלינו ללמוד את ספר הכוזרי, בין ביחוד בין בציבור".
לספר הנ"ל מובאים הסכמות נוספות, של הגה"צ המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל, ושל הגאון רבי אברהם יפהן זצ"ל. זה האחרון כותב בהסכמתו: "הקשה לשאול ממני לתת הסכמתי לספרו, מפני שהאמת ניתן להכתב שעד כה לא הורגלנו להתעמק בספר הכוזרי, שמאוד עמקו מחשבותיו, אך כאשר הראה לי הסכמתו של הגאון ר"י סרנא שליט"א, שהוא מרא דעובדא כעין זה, שהכניס עצמו בעובי הקורה לתת לספר הכוזרי מהלכים בעולם התורני, ומביע בהסכמתו ששביעת רצונו שנכתב באחריות [...] על כן אסמוך על הסכמתו [...]".

יחסו של הגר"י סרנא למרן הראי"ה
והואיל והזכרנו את הרב סרנא זצ"ל, נספר קצת על ידידותו הגדולה עם מרן הראי"ה ובנו הרצי"ה.
סיפר הרב יהושע סלומון: "מו"ר ראש ישיבת חברון, הגר"י סרנא זצ"ל, היה ממעריציו הגדולים של הראי"ה, והפליג לא פעם בשבחו כגאון וצדיק" ['ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 218]. הגר"י סרנא למד ושנה בספריו של הראי"ה, ביניהם הספר 'שבת הארץ'. כשיצא ספרו של הראי"ה 'מוסר אביך', אמר הגר"י בשמחה: "סוף סוף אנו זוכים לפגוש את תורת המוסר של הרב!". כמו כן עודד הגר"י הוצאה לאור של ספרי ביאורים על תורתו של הראי"ה. כשנפטר הג"ר משה מרדכי אפשטיין זצ"ל ראש ישיבת חברון (שהיה ממקורבי הראי"ה) הוכתר במקומו הגר"י סרנא. מינוי זה קיבל את אישורו מאת ראש הרבנים בארץ ישראל – מרן הראי"ה קוק.
ידידות גדולה הייתה גם בין בנו של הראי"ה – הרב צבי יהודה זצ"ל, לבין הגר"י סרנא. נביא כאן כמה סיפורים על הידידות שהייתה ביניהם.
כידוע, היה הרצי"ה בעל זיכרון מופלג ובקיאות מופלגת. פעם באו לבקרו הגר"י סרנא והמשגיח הג"ר מאיר חדש זצ"ל, ודיברו ביניהם בדברי תורה. כל גמרא או מדרש שהזכירו ורצו לדעת את מקורה, הרצי"ה היה מציין אותו בדיוק [מפי השמועה].
בשיעוריו היה מרבה הרצי"ה לדבר על ערך כבוד התורה, שהוא חמור מלימוד התורה עצמו. כך גם התאמץ מאוד אף בימי זיקנותו להשתתף בעצמו בהלוויות של תלמידי חכמים. הרב זלמן מלמד שליט"א סיפר, שבהלוויה של הגר"י סרנא זצ"ל, עמד הרצי"ה על רגליו במשך שעות, וכשהביאו לו כסא על מנת שישב, סירב ['בדרך התורה הגואלת' עמ' שמה].
שורות מרוממות פרסם הרצי"ה אחרי מיטתו של הגר"י, בתוארים מופלגים: "הגאון והצדיק האמיתי, מאור התורה והיראה הטהורה" ['לנתיבות ישראל' ח"ב עמ' נה. ועיין תמונתו של הגר"י סרנא עם הרצי"ה בחגיגת אבן הפינה של הבנין החדש של ישיבת 'מרכז הרב', בספר 'ליקוטי הראי"ה' ח"ג עמ' 295]. היתה קבוצה של בחורים חשובים מישיבת חברון שהיו משתתפים בשעור אצל הרצי"ה ['בדרך התורה הגואלת'].
סיפר הרצי"ה, שהגר"י סרנא לא נתן בשנים האחרונות לומר תחנון בישיבתו ביום העצמאות, שכן לא היו ימים טובים כאלה, בהם ישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו כימים האלו. ולא התקבלו הדברים על דעת תלמידי ישיבתו ['גדול שימושה' עמ' ל. ועיין בספר 'אתחלתא היא' לרב יצחק דדון שליט"א, בעניין יחסם של גדולי ישראל למדינת ישראל].
כך גם נהג הגר"י סרנא לומר 'הלל' ביום ירושלים [כפי שפסקו בזמנו כמה גדולים, ביניהם הגר"ש דבליצקי שליט"א], ובישיבתו התקיימה סעודה חגיגית, והוא נשא בה דרשה בענייני היום. באחת משיחותיו ביום ירושלים, העיר הגר"י נגד אותם שאינם שמחים בשמחת ישראל, תוך שהם מתלוננים על רמתו הרוחנית של מנהיגי העם. ואמר הגר"י, שאילו היו בימי חורבן בית שני, והיו רואים את רמתם הרוחנית הירודה של הכהנים הגדולים ששרתו באותם הימים, והיו משווים זאת למצב בימינו, היו מבינים כמה ראוי לנו לשמוח. בשבועות הבאים נראה כי קביעתם של גדולי ישראל שדורנו הוא דור הגאולה [כמבואר בהרחבה בספר 'אתחלתא היא'] – מקורה הוא בדברים מפורשים בתורת הגר"א ותלמידיו, שקנאים וצרי עין דאגו להעלימם ולהשכיחם מעיני הציבור.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il