ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שלישי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שלישי

התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

עַתָּה מַכּוֹת הֵן גַּלִּים, הָאִידֵאוֹת הָאֱלֹהִית וְהַלְּאֻמִּית, לְמַהֲלַךְ הִתְאַחֲדוּתָן הַטִּבְעִית הַבְּרוּרָה בִּתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּשׁוּבָהּ לְבִצָּרוֹן. הֶאָרָתָם שֶׁל שְׁנֵי הַבָּתִּים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַּם יַחַד, פּוֹגֶשֶׁת כָּעֵת אֶת הַשִּׁיבָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל. לֹא רַק הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּצּוּרָה שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַדָּתִית לְבַדָּהּ עַל-פִּי צִבְיוֹנָהּ שֶׁקִּבְּלָה בַּגָּלוּת בְּהֵעָתְקָה מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַמֻּפְרֶדֶת, - אֲבָל אֶת כָּל אֵלֶּה יַחַד הִנְנוּ מִתְכַּשְּׁרִים עַתָּה לְקַבֵּל. נֵס-הַשָּׁלוֹם שֶׁל הָאִידֵאוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר בַּהֲרִיסוּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה מִתְגַּלּוֹת הֵן כָּל אַחַת בְּצוּרָה בּוֹדֶדֶת בְּמִפְלָגוֹת שׁוֹנוֹת, מֻכְרָח יִהְיֶה לִהְיוֹת מוּרָם סוֹף-סוֹף, וּבְאֶרֶץ-הַתְּחִיָּה יִפָּגְשׁוּ הַכֹּחוֹת וְנוֹשְׂאֵיהֶם, וְכָל אֶחָד יִמְצָא בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֶת הַשְׁלָמַת פְּגַם נִשְׁמָתוֹ. מֵהַתְּקוּפָה הַקַּדְמוֹנִית יִזְרַח בָּהּ הָעֹז וְהָעָצְמָה הָאֱלֹהִית, מֵהַמְאֻחֶרֶת - הַבִּסּוּם הַפְּרָטִי וְעִבּוּד הַסִּגְנוֹן הַמְפֹרָט, וְהַחַיִּים הַבָּאִים בְּעַצְמָם בִּמְקוֹם גִּדּוּלָם יוֹסִיפוּ עוֹד קִנְיָנִים חֲדָשִׁים וּמִתְרַחֲבִים.

ראינו את התהליך שעברה האומה בשלביה השונים, ובמיוחד בגלות, שהייתה מלווה בתחושת אשמה ועל כן גם בהשלמה עם הייסורים והקושי, מתוך הרגשה שהייסורים האלה מכפרים על העוונות שגרמו לחורבן בתי המקדש. אז התעורר מרד באותה השלמה, ושאיפה לשוב למקום הטבעי, לא רק מבחינה גיאוגרפית או מדינית, אלא גם מבחינת התחושה והמעמד בין האומות ובין בני האדם. דרישת הכבוד הלאומי והתרבותי, דרישה שאין עליה פשרות, ותחושה שבלי הכבוד הזה החיים אינם חיים. זו הרוח החדשה שסחפה במשך כמה דורות את המוני בית ישראל, בזמן הרב זצ"ל וגם לאחר פטירתו.
תוצאת אותה רוח חדשה, היא המעש הציוני הלאומי בארץ ישראל, וההישגים הגדולים שבאו בעקבותיו. החזרה אל אותו מעמד טבעי היא הכשר, יצירת אפשרות וחשיפת כוחות וכישרונות למילוי הייעוד העיקרי - "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ" 1 . ומכיוון שזהו הכשר - גם הוא שייך לגאולה. עצם תביעת הכבוד, עוד לפני המילוי והתוכן שלה, יוצרת תנועה בנפשות וגורמת למעשים כבירים. על כן, גם התביעה עצמה היא גאולה מן המצב השפל של הגלות. זהו השלב הראשון של הגאולה, גאולה משעבוד מלכויות 2 .
הגאולה היא קודם כל גאולת הרצון, גאולת התודעה והמעמד הלאומי בין הלשונות והתרבויות. אמנם, היא איננה הסוף, אלא רק השלב הראשון. לכן, אם מסתכלים על התכלית יש בזה עניין של הכשר בלבד, אבל אם מסתכלים על עצם המהפכה והשינוי התודעתי יש בזה גאולה של ממש אף שעדיין איננה שלימה.
אם יושב אדם חף מפשע בבית הסוהר, צריך לגאול אותו מבית האסורים, גם אם הוא לא יהיה 'צדיק עליון' אחר כך. אמנם מן הראוי שכל אדם יהיה איש מעלה, אולם עצם היציאה מן הכלא היא כבר גאולה. הנמשל: הגלות היא לא דבר נכון מצד עצמו, כבר אין בה עונש או כפרה, כי כבר: "לָקְחָה מִיַּד ה' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" 3 . על כן יש בשינוי התודעתי הזה גאולה, אף שיבואו אחריו שלבים מתקדמים יותר.
הרב מדגיש כאן שאכן זו התחלה של תהליך גדול, מכיוון שהמאמר עוסק במערכת היחסים שבין שתי האידיאות הבונות את כלל המציאות - את המציאות הפרטית, ואת המציאות הלאומית, האנושית, העולמית. האידיאה הלאומית הצטמצמה בסמלים, זכר לימים הקדמונים, "הַצִיבִי לָךְ צִיֻנִים" 4 , וגם את האידיאה הא-להית תרגמו ל'אידיאה דתית', שגם היא רק זכר לאותה החיוניות הגדולה של ברית בין ישראל לאביהם שבשמים. השכינה בגלות, קיימת, אבל בריחוק ובהסתר פנים, ופירושו של דבר הוא, שמה שנותר בפועל זה מעט מאד ביחס לכל אותה המליאות הרוחנית שמעוררת ליצירה, שמביאה לשאיפות ולנבואה. מעט מאד מזה נותר בחיים הרוחניים בפועל - רגשות, ניצוצות קלושים, ערגה, געגועים - שגם זה משהו, אבל אין להשוות את זה אל המקור.
שתי האידיאות סובלות מן הפירוד, כי בגוף קטן, בקהילה יהודית קטנה אפשר לקיים רק מעט נשמה, רק מעט מההשפעה הא-להית. הקהילה היהודית בגלות היא גוף קטן, לא רק מבחינה מספרית, אלא בכלל מבחינת האחיזה בחומריות. לקהילה הזו אין קרקע, אין מדינה ואין השפעה. היא לא יכולה לפעול פעולות בקרב עמים, והיא בסך הכל התאגדות קטנה, בחסד המושל והסביבה. כמה חזון אפשר לקיים בתוך זה? ואיזה חזון?
ובאמת, החזון כולו הוא רק געגועים לעבר או ציפיות לעתיד, אבל ההווה בפועל קלוש מאד. געגועים לעבר יש לנו - זכר ליציאת מצרים וזכר לחורבן. גם ציפיות לעתיד יש - אחת השאלות שחז"ל אומרים שנשאל אדם בבית דין של מעלה: "צפית לישועה" 5 . תקופת ההתעוררות החדשה היא זמן של מילוי הציפייה בפועל. לא רק מילים, לא רק חלומות, לא רק נציגים בודדים ששולחים להם כסף לצדקה כדי שיתפללו ליד כותל הדמעות, או על קברי האבות. כעת מתחיל המילוי בפועל של אותו חזון - שרחובות הערים הנשמות יימלאו ילדים וילדות, זקנים וזקנות. המליאות של החיים היא התחלת המילוי של הציפייה הזו ומימושה, בפועל, בידיים.

עַתָּה מַכּוֹת הֵן גַּלִּים, הָאִידֵאוֹת הָאֱלֹהִית וְהַלְּאֻמִּית,
בתחילה היה תהליך של היפרדות והיחלשות, עד כדי כך שכמעט הגענו אל סף הקיום. המעבר בין ימי הביניים לתקופה החדשה התאפיין בתהליכים מואצים של התבוללות והמרת דת מצד היהודים, שלא ראו שום אפשרות אחרת של קיום סביר. איך ימשיך לחיות יהודי בגלות: גם ילמד, גם יהיה אדם מכובד, גם יממש את כישוריו - ועדיין יישאר יהודי? איך יוכל?! זאת הופכת להיות הבעיה המרכזית של הקיום היהודי. אנחנו רואים שהנטיות הן קשות מאד מבחינת הקיום. כלומר אותה ההיפרדות בין האידיאות, ההיפרדות של הנשמה מן הגוף, כמעט מסתיימת במוות. או שיהיה תהליך של התקרבות והחלמה, או שיהיו גוויעה וחידלון. תהליך החידלון הזה התחיל בפועל, לא כאיום אלא כמציאות ממשית, אך אז שוב חל מפנה, ומתעוררת תחייה לאומית. התעוררות שנגרמת גם בעקבות נסיבות לא פשוטות כמו אכזבת המתבוללים מצמיחת השנאה והאנטישמיות, וגם בעקבות היווצרות הסיכוי הקלוש לאפשרות של שיבה לארץ ישראל, למרות שהוא נשמע רחוק ולא סביר.
שתי האידיאות יוצרות דחפים ותנועות. המצב של עמידה במקום, של מבוכה אל מול המציאות החדשה, אל מול התהליכים המואצים שעוברים כל העמים - השכלה, גיבוש לאומי ושינויי משטר - מעורר את השאלה: איפה היהודים? או שהם נותנים את דמם, חלבם וכוחם לזרים, ויוצרים אידיאולוגיות מופלאות המשנות פני תבל, או שהם נדחקים לשולי ההיסטוריה, דבר שמאד לא אופייני ליהודים.
או אז נוצרות תנועות בתוך הציבור היהודי - באגם השקט שהלך והתייבש נראים פתאום גלים. המעיינות התת-קרקעיים שנדמה היה שיבשו ואינם - חוזרים לנבוע.

לְמַהֲלַךְ הִתְאַחֲדוּתָן הַטִּבְעִית הַבְּרוּרָה בִּתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּשׁוּבָהּ לְבִצָּרוֹן.
בעת התחוללות התנועה הציונית נפוצה סיסמא:"שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן" 6 , וכל אחד מהפלגים יצק לזה את התוכן על פי הבנתו. אנשי תנועת 'המזרחי' קראו לשוב לבית הכנסת, אנשי הציונות החילונית חשבו להיות עם ככל העמים, היו שאמרו לשוב אל היכלי המדע והספרות כי שם מקום מבטחנו, שם נמצאים הערכים והקידמה. חשוב לדעת שכל אלו כלולים באותו ביצרון - תחייה יש כאן, ותחייה לא יכולה לוותר על שום דבר.

מייסד האקדמיה לאמנות בוריס שץ 7 , פנה אל הרב, בבקשה "שיתן הכשר" על האמנות והפיסול. כתשובה ענה לו הרב משל יפה בלשונו הנפלאה:
הילדה הנעימה והאהובה, הבת הנחמדה, שאחרי מחלה ארוכה וממושכת, גם נואשת, אחרי מראה של פנים חִוְרים כסיד, שפתים כמראה התכלת, חֹם בוער כתנור, סימור ופרפור צמרמורי, הנה פקחה עיניה ותפתח שפתיה הסגורות חותם צר, הידיִם הקטנות מתנועעות בתנועה של חיים, האצבעות הדקות והצחות הולכות אנה ואנה, הן מבקשות את תפקידן. השפתים נעות, כמעט שבות למראה בשר, וקול כאוב מהן נשמע: "אמא, אמא, הבובה, תני לי הבובה, הבובה החביבה שזה זמן כביר לא ראיתיה". קול ששון וקול שמחה, הכל שמחים, האב והאם, האחים והאחיות, גם הזקן והזקנה שכבר שכחו מרֹב שנים גם את משחקי הילדות של בניהם. "שושנה הקטנה מבקשת את הבובה", ב"ה אות לטובה. ודאי כבר חלצתה חמה. גם הרופא הקרוא כאהוב הבית והמשפחה לקחת חלק בשמחתה, תחת אשר השתתף בצערה, הנה גם הוא מסכים: "אות לטובה", הקריזיס עבר בשלום. עתה התקוה משחקת כי תחיה שושנה, תגדל ותִיף, ותהי לגברת בבנות.
הבובה אמנם היא השאלה הראשונה, אבל עוד תשאל ותשאל. רוחה וגְויתה ילכו הלוך וחזק, תדרוש עוד גם מרפא, גם מרק, גם בשר ולחם, גם שַׂלְמה, גם שביסים ושהרונים, גם מורה ועט, גם ספר ועבודה, ועוד, ועוד. למראה דברים כאלה יצהלו הכל, הזקן והזקנה יחגרו גיל. האב והאם עיניהם דולפות דמע ששון. האחים והאחיות הצעירים ימחאו כף וירקדו מטוב לב. וזה לזה ממללים: "שושנה קטנה, היפה ונחמדה, שואלת בובה, האח!.
ירושלים האהובה, שושנת עמקים זאת, הבת-ציון היקרה, זאת הבת היקרה, חולת מחלת הגלות המרה, הזעומה והממושכה. בניה שכחוה, רבים נואשו מרפיון לב, מתקוה וחיים עבורה. עתה זרם חיים מרעיד ברעד נעים את העצמות המדוכאות והחולות, היא דורשת יופי, אמנות, מלאכת-מחשבת. אולי אין הדבר בעתו, יאמרו בעלי חשבון, ישנם צרכים קדומים, יותר מוכרחים. כן, אולי ואולי, יש ויש, אבל הדרישה הבאה מלב בניה, מרוחה אשר שפכה עליהם, הדרישה בעצמה היא אות חיים, אות תקוה לישועה ונחמה 8 .

כלומר, תחייה היא הכל, תחיית כל הרצונות, כל המאוויים, כל הרגישויות ליופי, למדע, כל זה כלול בתחייה. אמנם יש הבדלים, יש דברים חשובים יותר וחשובים פחות, אבל כשאנחנו מדברים על גילויי התחייה אנחנו שמחים מאד על כל גילוי כזה של עוצמת חיים.

לכן ההתאחדות צריכה להיות ההתאחדות - הַטִּבְעִית הַבְּרוּרָה בִּתְחִיַּת הָאֻמָּה בְּשׁוּבָהּ לְבִצָּרוֹן.
כעת חוזר הרב לאותו מהלך ארוך של הפרקים הקודמים: הֶאָרָתָם שֶׁל שְׁנֵי הַבָּתִּים, הַבַּיִת הָרִאשׁוֹן וְהַבַּיִת הַשֵּׁנִי גַּם יַחַד, פּוֹגֶשֶׁת כָּעֵת אֶת הַשִּׁיבָה לְאֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל.
ומה יש בשיבה זו:
לֹא רַק הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּצּוּרָה שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים, - הערכים האוניברסליים, הרוחניים-מוסריים - וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַדָּתִית לְבַדָּהּ עַל-פִּי צִבְיוֹנָהּ שֶׁקִּבְּלָה בַּגָּלוּת בְּהֵעָתְקָה מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, - הדתיות היהודית - וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַמֻּפְרֶדֶת, - כלאומיותם של העמים הנוכרים - אֲבָל אֶת כָּל אֵלֶּה יַחַד הִנְנוּ מִתְכַּשְּׁרִים - כלומר מכשירים את עצמנו - עַתָּה לְקַבֵּל.


נֵס-הַשָּׁלוֹם שֶׁל הָאִידֵאוֹת הָאֵלֶּה, אֲשֶׁר בַּהֲרִיסוּתֵנוּ הַגְּדוֹלָה מִתְגַּלּוֹת הֵן כָּל אַחַת בְּצוּרָה בּוֹדֶדֶת בְּמִפְלָגוֹת שׁוֹנוֹת, מֻכְרָח יִהְיֶה לִהְיוֹת מוּרָם סוֹף-סוֹף, וּבְאֶרֶץ-הַתְּחִיָּה יִפָּגְשׁוּ הַכֹּחוֹת וְנוֹשְׂאֵיהֶם, וְכָל אֶחָד יִמְצָא בְּשֶׁכְּנֶגְדּוֹ אֶת הַשְׁלָמַת פְּגַם נִשְׁמָתוֹ.

מֵהַתְּקוּפָה הַקַּדְמוֹנִית - תקופת הבית הראשון - יִזְרַח בָּהּ הָעֹז וְהָעָצְמָה הָאֱלֹהִית,
כפי שתיאר הרב את תקופת הבית הראשון, בעת ההארה הגדולה של האידיאה הא-להית, הארה גדולה עד כדי גרימת זלזול בפרטים הקטנים. חשו אז שהעיקר הוא בית המקדש והמלכות, שהגיעו שניהם לשיאם במלכות דוד ושלמה. אבל זה לא יכול היה להישאר כך, מפני שלא הוכנו הכלים הפרטיים לקלוט את ההארה הזו ואירעה השבירה, נחרב בית המקדש הראשון. מכיוון שהמידות לא היו מתוקנות, אף שהמקדש היה נפלא, המלכות נאדרה והנבואה בשיא עוצמתה, זה לא החזיק מעמד. בכל פעם הייתה התחיות חדשה מן הנביא, אבל היא לא נקבעה בשגרת החיים ולכן נחרב הבית הראשון. גלות בבל הקצרה שימשה כמורה דרך לימי הבית השני. היה ברור שצריך למסד את היום והשבוע, את החודש והשנה, את המילים ואת המעשים. על כן נתקנו אז הברכות והתפילות, ונתקן הסדר המוסדי המדויק של לימוד התורה והנהגת חכמי התורה. זה עיקרו של בית שני.

מֵהַמְאֻחֶרֶת - כלומר, מבית שני ואילך - הַבִּסּוּם הַפְּרָטִי וְעִבּוּד הַסִּגְנוֹן הַמְפֹרָט,
חיי היחיד, העיסוק בשכר והעונש של היחיד, בעולם הבא של היחיד ושל הקהילה בכללותה. עבודה תורנית ממושכת ומפורטת.
כבר אין נבואה, המלכות גם כשהיא קיימת איננה מלכות בית דוד, והמקדש השני כבר לא כמו המקדש הראשון. אחר כך גם הבית השני נחרב, על עוזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחילה, דווקא ההדרכה הגדולה שהייתה בבית ראשון הייתה חסרה. הפרטנות יצרה ניגודים פנימיים, שאת החלק הטוב שבהם אנו פוגשים במחלוקות שבתלמוד, עד שחכמים אמרו שמחלוקת לשם שמים סופה להתקיים. כי מחלוקת וויכוח מגלים לנו צדדים שונים, ואף שאנחנו מכריעים כאחד לא נזנח את דברי חברו, אלו לא דברים בטלים. החלק הרע של הניגודים זו השנאה, שנאה של כל השונה ממני. השנאה היא ביטוי למציאות בה הדגש על הפרט מאבד את התפיסה הכללית, את הראייה שאחרי הכל - אחים אנחנו כולנו בני עם אחד.
אלה הם שני הדברים, מהבית הראשון ההדרכה הגדולה, ומהבית השני שימת הלב לפרטים ולערכם, וכל אחד כשלעצמו לא יכול לעמוד.

וְהַחַיִּים הַבָּאִים בְּעַצְמָם בִּמְקוֹם גִּדּוּלָם יוֹסִיפוּ עוֹד קִנְיָנִים חֲדָשִׁים וּמִתְרַחֲבִים.

תקופת התחייה היא זמן עוצמת החיים, אין היא רק שילוב של יתרונות שני הבתים, זוהי עת החיים, שעה שבה תאוות החיים תהיה גדולה.
כפי שכבר נאמר, אין בניתוח השלבים הללו הקטנת הדרישות או הצדקת הקטנוּת, אלא רק הבנת הנסיבות והקשיים. ודאי שהשאיפה היא לדרך השלימה, המאוחדת והמלאה מלכתחילה.

נחזור לפירוט שראינו קודם:
לֹא רַק הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּצּוּרָה שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַדָּתִית לְבַדָּהּ עַל-פִּי צִבְיוֹנָהּ שֶׁקִּבְּלָה בַּגָּלוּת בְּהֵעָתְקָה מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, וְלֹא רַק הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַמֻּפְרֶדֶת,
יש לפנינו כמה דגמים של קיום לאומי ודתי.
יש לנו דגם של עמים אחרים, שיש בו דת וטקסים, אבל זה עניינו של כל מאמין ומאמין באופן פרטי, כמו גם דיעותיו וערכיו הנגזרים מאמונתו. אמנם ישנם מוסדות דתיים, זו עדיין רוח לעצמה, מה שנקרא מבחינה משפטית 'הפרדת הדת מהמדינה'. המדינה לעצמה, והרוחניות לעצמה, במסגדים, בכנסיות ובמוסדות. וזו - לֹא רַק הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בַּצּוּרָה שֶׁקָּבְעָה לָהּ בְּעַמִּים אֲחֵרִים,
ישנו דגם נוסף - הָאִידֵאָה הַדָּתִית לְבַדָּהּ עַל-פִּי צִבְיוֹנָהּ שֶׁקִּבְּלָה בַּגָּלוּת בְּהֵעָתְקָה מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, - זהו דגם משלנו. לדתיות הזו יש בית כנסת, בית דין ומקווה, והם חלק בלתי נפרד מן החיים היהודיים והקהילה. אפשר לטעות ולחשוב שכך זה צריך להיות, רק בעיבוי כמותי - שבמקום עיירה של מאתיים משפחות תהיה לנו עיירה של שני מיליון משפחות, אבל זה יהיה אותו הדבר, עם אותם הגבאים ואותם השמשים. ולא היא, זהו סוג של דתיות יהודית שאמנם איננה העתקה מן הגויים, אבל היא בהעתקה ממקור חייה. אין בה לא מקדש ולא מלכות, לא קדושת הארץ והטבע, ולא קדושת האומה.
הדגם השלישי - הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַמֻּפְרֶדֶת. אומה בעלת היסטוריה ותרבות, פולקלור, מיתוסים וימי זיכרון. גם דגם כזה יכול לעלות כאפשרות.

אנו מוצאים מפלגות ותנועות בציבור היהודי, שכל אחת מהן רואה את עתידנו על פי אחד הדגמים. הרפורמים ראו מין אידיאה דתית מנותקת, כמו אצל הגויים. הם חשבו שנהיה בני דת משה - ללא קשר לאומה אליה משתייכים. הם דיברו בשם ערכים כלליים שהיהודים גילו לעולם, ורצו לחיות על פיהם, כל אחד במדינתו הוא ובהשתייכות לאומית לעם שבו הוא חי. כלומר, הרפורמים הדגישו את הרוחניות, את ההארה הא-להית, כשהיא מנותקת מן האופי הלאומי. ישנה גם דתיות גלותית, שלא מחקה את הגויים, ולא רוצה להתבולל, מה שמכונה היום היהדות החרדית. זהו ניסיון לחיות על פי הדגם שהיה קיים במשך מאות שנים, כי הוא מנוסה, בדוק ובטוח. חלק גדול של יהודים חשב כך, וחושב כך עד היום. התנועה הציונית מיסודם של ד"ר הרצל ואחד העם אימצה לעצמה את הדגם השלישי של האידיאה הלאומית המופרדת.

ומשמעותו של מפגש הכוחות היא יצירת אתגר, של כח אחד למשנהו. בגלות היה מבחינה מסוימת יתרון - כל יהודי יכול היה לפעול לבד. היהודי לא נפגש עם חבירו, והתוצאה היא כביכול שלווה ושקט. אבל כל זה רק למראית עין. מבחינה
אידיאית אין הפרדה בין הזרמים השונים, על כן, כשיש התנגשות, גם מלחמה של "אֶת וָהֵב בְּסוּפָה" 9 , שזה מקל חובלים ולא מקל נעם, 10 בכל זאת האחד מאתגר את השני. אחד שואל: "איזה יהודי אתה"? וחברו שואל אותו: "איזה בן אדם אתה"? ונוצרת מציאות שבה הכוחות משלימים מתוך ההתנגשות.

בעזרת ה' יבוא שלב שזו תהיה התנגשות מושכלת. אז ייווצר דיון תרבותי, ואפשרות להעמיק זה בדברי חברו. אנחנו מתפללים שזה יקרה, אפילו אם תהיה זו פגישה של התנגשות, כי זו פגישה מאתגרת. כי אי אפשר ללכת למקום אחר, ולא רק מבחינה גיאוגרפית - גם מבחינה תרבותית, רוחנית ולאומית, הכל במקום אחד. גם כאן יכול וראוי היה להיות אחרת, שכל אחד ילמד מחברו ולא באותה ההתנגשות המכוערת שאנחנו פוגשים לפעמים. אין המטרה להגיע למצב של אי-לוחמה, אלא לשיח פורה. זה יכול להיות תוך רצון, וזה יכול להיות מתוך מצב של בעִתה - מתוך סוגיות הזמן, המכריחות את העימות והדיון.


^ 1. שמות יט, ו.
^ 2. ברכות לד ע"ב; רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם פי"ב ה"ב.
^ 3. ישעיה מ, ב.
^ 4. ירמיה לא, כ.
^ 5. שבת לא ע"א.
^ 6. על פי זכריה ט, יב.
^ 7. בוריס שץ, ה'תרכ"ז-ה'תרצ"ב (1932-1867). צייר ופסל יהודי. ייסד את האקדמיה לאמנות בסופיה. הפך לציוני בשנת ה'תרס"ג (1903) והציע בקונגרס הציוני השביעי להקים בית ספר לאמנות בירושלים. ייסד את בית הספר לאמנות ולמלאכה 'בצלאל' בירושלים.
^ 8. אגרות ראי"ה א, אגרת קנח.
^ 9. במדבר כא, יד. קדושין ל ע"ב.
^ 10. על פי סנהדרין כד ע"א.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il