ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שני

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ו' שיעור שני

התאחדות האידיאות בכנסת-ישראל בתחיתה בארצה, רשמי דרכיה ופעולותיה



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הַבִּסּוּם הַכְּלָלִי שֶׁל הָעוֹלָם, הַבָּא מֵהַשְׁפָּעַת-כֹּחָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וּלְכָל הַפָּחוֹת מֵהַכְרָעָתָהּ הַחֲשׁוּבָה, גַּם אוֹ בְּיִחוּד בְּגָלוּתָהּ וּפִזּוּרָהּ, הוּא עָנָף מִבִּסּוּמָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּעַצְמָהּ, שֶׁחוֹזֵר גַּם הוּא לְעוֹרֵר אֶת רוּחַ-הַחַיִּים בָּאֻמָּה. הַחוֹטֵא אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ הֻטַּמָּאָה, כָּל עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ יִשְׁכַּב בְּבָשְׁתּוֹ וּמִכְשׁוֹל-עֲווֹנוֹ נֶגֶד פָּנָיו הוּא, וְגַם אִם יִתְגַּבֵּר בְּכֹחַ עַזּוּת-מֵצַח רַק מְעַט יַעֲמֹד וְעַד מְהֵרָה תָּשׁוּחַ עָלָיו נַפְשׁוֹ וְיָשׁוּב וְיִשָּׁפֵל בְּקִרְבּוֹ. רַק אַחֲרֵי רַצּוֹתוֹ אֶת עֲווֹנוֹ יָחוּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת טָהֳרָתוֹ וְאֶת עַצְמוֹ וְיָשׁוּבוּ לוֹ כֹּחוֹ, גְּבוּרַת-רוּחוֹ וְעֹז-פָּנָיו. כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּכָל יְמֵי גָּלוּתָהּ יָדְעָה אֶת עֲווֹנָהּ וְחָשָׁה אֶת מַכְאוֹבָהּ הָרוּחָנִי, בְּחֻלְשָׁה שֶׁל כְּלִימָה פְּנִימִית. כָּל אַנְשֵׁי-הַשֵּׁם שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּמֶשֶׁךְ הַגָּלוּת, אֲשֶׁר גַּם בְּמַצָּב שֶׁל גָּלוּת אֲיֻמָּה וְהַשְׁפָּלָה נוֹרָאָה, הַמְדַכֵּאת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, הִתְעַלּוּ לִהְיוֹת אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, לֹא יָכְלוּ לְהַכְנִיס בְּקֶרֶב הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ רוּחַ-גְּבוּרָה וְהִתְרוֹמְמוּת-עֹז בּוֹלֶטֶת וּגְלוּיָה. כִּי הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל הָאֻמָּה הָיְתָה צְרִיכָה לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטַּהֵר מִטֻּמְאָתָהּ. כּוּר-הַבַּרְזֶל שֶׁל צֵרוּף זֶה הָיְתָה הַגָּלוּת עִם כָּל פְּחָדֶיהָ וּמַכְאוֹבֶיהָ הָאֲיֻמִּים. יְמֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי הָיוּ הֲכָנָה טוֹבָה לַפִּזּוּר הָאָיֹם. הַשְּׁבִיתָה הָאֲרֻכָּה מֵעִסְקֵי-מְדִינִיּוּת וְסִכְסוּכֵיהֶם הִשְׁקִיטָה לִתְקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת אֶת הָרוּחַ הַכְּלָלִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, עַד הֱיוֹת לָהּ דֵּי זְמַן וְדֵי נִסָּיוֹן לְהַעֲמִיק יָפֶה בְּחֶשְׁבּוֹן-עוֹלָמָהּ. וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר אָרְכוּ הַיָּמִים, וִירוּשָׁלַיִם "לָקְחָה מִיַּד ד' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ", הֵחֵלָּה הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לְהַרְגִּישׁ אֶת טָהֳרָתָהּ, אֶת בֹּר-כַּפֶּיהָ וְצִדְקַת-נַפְשָׁהּ - וְעִם זֶה אֶת חֶפְצָהּ לָשׁוּב לִתְחִיָּתָהּ. רִגְשׁוֹתֶיהָ הַלְּאֻמִּיִּים מִתְרַפְּקִים לָשׁוּב אֵלֶיהָ, וְהַחֵפֶץ לָשׁוּב אֶל קִנָּהּ, אֶל מְקוֹמָהּ וּלְאַרְצָהּ, הוֹלֵךְ בָּהּ הָלוֹךְ וְגָדוֹל. אָמְנָם לֹא תֵּדַע עוֹד אֶת נַפְשָׁהּ, מֵאַיִן בָּא לָהּ הָרוּחַ, וּמָה עֶרְכּוֹ וְכֹחוֹ, - וּבְסֵתֶר-הַלֵּב מְבַקֶּשֶׁת הִיא אֶת דּוֹדָהּ, שׁוֹאֶפֶת אֶל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁתִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה עָלֶיהָ בַּהֲדַר-גְּאוֹנָהּ כִּימֵי-עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.

כאן מתאר הרב מהלך כללי של מעבר מתודעה גלותית אל התעוררות תשוקת הגאולה. בתחילה הוא מדבר על העילוי המתמיד של העולם.
הַבִּסּוּם הַכְּלָלִי שֶׁל הָעוֹלָם, הַבָּא מֵהַשְׁפָּעַת-כֹּחָהּ שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, וּלְכָל הַפָּחוֹת מֵהַכְרָעָתָהּ הַחֲשׁוּבָה, גַּם אוֹ בְּיִחוּד בְּגָלוּתָהּ וּפִזּוּרָהּ,
כבר בתקופת הראשונים עסקו ברעיון הביסום הכללי של העולם 1 . פיזור ישראל בין האומות יצר איזו תנועה של התעניינות וחיקוי, ועל ידי כך תוקנו במידה מסוימת הרעיונות, הערכים והמעשים שבאומות. זה נקרא 'לבסם את העולם'. העולם לא נטהר בשלמות, אבל אוירו נעשה יותר נעים. אף על פי שראינו קודם לכן שהדתות והתרבויות הן זיווגים משונים בין הדת היהודית והדתות האליליות, בכל זאת אי אפשר להתעלם מן העובדה שהיסודות היהודים תרמו במשהו לתיקון האדם והחברה.
השפעה זו איננה פשוטה, היא מורכבת. לא קל לעמי העולם לשאת אותה. יש מתח בין הערכים היהודים שהם קבלו במודע לבין הנטיות הנפשיות הגולמיות שלא עובדו כראוי. וממילא הערכים הללו מתעוותים פעם לכיוון של אידיאליזם מופשט מדי, נזירי ומתנתק, ופעם לכיוון של חומרנות גסה. יש הקצנה גם לכיוון זה וגם לכיוון זה ולכל כיווני הביניים. ובכל זאת, למרות כל יצורי הכלאיים המעוותים שהרתה התפיסה האלילית לערכים היהודיים, יש בכך גם תיקון ועילוי לעולם.
עוד בשלהי בית שני היו אנשים ואפילו קהילות שלימות שהושפעו מרוח היהדות ונקראו יהודים רק מפני שכפרו באלילות 2 וניסו לאמץ לעצמם את הערכים, הרעיונות ואפילו חלק מן המעשים היהודיים. כמובן שההתפשטות וההשפעה העיקריות היו בזמן הפירוד והגלות. היחלשותו של היסוד הלאומי יצרה איזון מסוים, שנתן אפשרות לרעיונות לנדוד לעמים אחרים. בחומות המבדילות בין ישראל לעמים נפערו פרצות. גויים קראו תיגר על הבלעדיות היהודית על ערכי התורה. הנוצרים והמוסלמים אף הגדירו את הגלות היהודית כמצב תמידי וכפרו בעצם הקשר שלנו ליהדות השלמה שניתנה בהתגלות.
וכך, עם כל הסיבוכים המשונים, עבר העולם תהליך מסוים של שיפור. ביסום מן האלילות הגסה הפשטנית ומן הספקנות המחלישה - אל אימוץ מוגבל של רעיונות יהודיים, במידה כזו או אחרת של שלימות ועיוות. זהו הביסום, והוא נעשה בעיקר בגלותה ובפיזורה של כנסת ישראל.

עָנָף מִבִּסּוּמָהּ שֶׁל הָאֻמָּה בְּעַצְמָהּ, שֶׁחוֹזֵר גַּם הוּא לְעוֹרֵר אֶת רוּחַ-הַחַיִּים בָּאֻמָּה.
וזה מה שחשוב לנו, התהליך הפנימי המתחולל בנו. באומה שנשברה וחרבה, גלתה ונתפזרה, החל תהליך של תיקון. תיקון של העדפת העקרונות המוסריים על העקרונות האחרים, העדפת העקרונות הרוחניים על אלו הגשמיים. היה בכך מתשובת המשקל. אם ההתגברות הבלתי פרופורציונלית של הלאומיות גרמה לחורבן, כלומר להתנתקות מן האידיאה הא-להית, עתה משחרבה הלאומיות הייתה תשובת המשקל של התגברות הדביקות בשריד האמונה הא-להית. יותר מכך, כעת אפילו הגדרת הלאומיות נעשית על ידי אותה אמונה. זהו ביסום, זו תשובת המשקל, כפי שאומר הרמב"ם שאם לוקה אדם במידה רעה דרך התיקון היא להקצין אל העבר השני 3 . התשתית לתהליכים האלו הייתה פנימית, וההשפעות מבחוץ היו לכל היותר זרזים. הבכי, החרטה, ההכאה על חטא - הם היסוד הראשי.

שֶׁחוֹזֵר גַּם הוּא לְעוֹרֵר אֶת רוּחַ-הַחַיִּים בָּאֻמָּה.
קודם היה חטא שהעיב על החיים והחריב אותם, ואז באה התשובה שהיא שיקום רוח החיים, חזרה ליסודם הרוחני. החיים כשלעצמם חרבו, נשאר מהם מעט מזעיר. וצריך לשקם את הרוח כדי שישתקמו גם החיים. הרוח היא הצדקת החיים, היא הטעם והמשמעות של החיים.

וכעת עובר הרב לתיאור של משל :
הַחוֹטֵא אֲשֶׁר נַפְשׁוֹ הֻטַּמָּאָה, כָּל עוֹד טֻמְאָתוֹ בּוֹ יִשְׁכַּב בְּבָשְׁתּוֹ וּמִכְשׁוֹל-עֲווֹנוֹ נֶגֶד פָּנָיו הוּא, וְגַם אִם יִתְגַּבֵּר בְּכֹחַ עַזּוּת-מֵצַח רַק מְעַט יַעֲמֹד וְעַד מְהֵרָה תָּשׁוּחַ עָלָיו נַפְשׁוֹ וְיָשׁוּב וְיִשָּׁפֵל בְּקִרְבּוֹ.
החוטא אומר בלבו: מה אני שווה ומה ערכי?! זהו השלב הראשון העיקרי של החרטה. התודעה של החטא משתלטת, ויוצרת תחושת אשמה פנימית קשה וכבדה מנשוא. אדם כזה, המלא חרטות, אף כשמתאכזרים אליו שלא בצדק הוא מקבל זאת בהבנה, מתוך תחושה שמגיע לו. אמנם להם לא מגיע להשפיל אותי, אך לי כן מגיע העונש, אכן עוויתי ופשעתי. הם רשעים אבל הם רק כלים שדרכם נוצק הסבל לכוס חיי.

ואז בא השלב השני :
רַק אַחֲרֵי רַצּוֹתוֹ אֶת עֲווֹנוֹ יָחוּשׁ מֵחָדָשׁ אֶת טָהֳרָתוֹ וְאֶת עַצְמוֹ וְיָשׁוּבוּ לוֹ כֹּחוֹ, גְּבוּרַת-רוּחוֹ וְעֹז-פָּנָיו.
רק אחרי זמן רב שהוא מקבל את המכות. את ההשפלה, את העוני והעינוי, מגיע רגע המהפך. האדם אומר: די! מספיק! נגדשה הסאה! יותר סבל מכך אני מסרב לקבל בשתיקה. ואז הוא מתגבר, והוא אדם שונה ממי שהיה קודם. וממלאת אותו תחושה פנימית: סיימתי לרַצות את עונשי, כעת אני זכאי להזדמנות נוספת, עכשיו אני חי וראוי לחיים.

הנמשל:
כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל בְּכָל יְמֵי גָּלוּתָהּ יָדְעָה אֶת עֲווֹנָהּ וְחָשָׁה אֶת מַכְאוֹבָהּ הָרוּחָנִי, בְּחֻלְשָׁה שֶׁל כְּלִימָה פְּנִימִית.
מפני מה היה לה להיות נכלמת? מפני מי? מהברבריות והפראות האכזרית של הגויים?! ברור שרק כלימה פנימית היא זו. כנסת ישראל לא השוותה את עצמה אל סביבתה אלא אל הציפיות שלה ושל הא-ל ממנה, והן מילאו אותה בכלימה.

כָּל אַנְשֵׁי-הַשֵּׁם שֶׁהָיוּ בְּכָל דּוֹר וָדוֹר בְּמֶשֶׁךְ הַגָּלוּת, אֲשֶׁר גַּם בְּמַצָּב שֶׁל גָּלוּת אֲיֻמָּה וְהַשְׁפָּלָה נוֹרָאָה, הַמְדַכֵּאת רוּחַ וָנֶפֶשׁ, הִתְעַלּוּ לִהְיוֹת אַנְשֵׁי קֹדֶשׁ קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹן, לֹא יָכְלוּ לְהַכְנִיס בְּקֶרֶב הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ רוּחַ-גְּבוּרָה וְהִתְרוֹמְמוּת-עֹז בּוֹלֶטֶת וּגְלוּיָה.
היו בקרב אומתנו אנשי שם מופלאים, אנשים שיכלו לשאת על כתפיהם את כל כובד הגלות, לעודד ולנחם. אך הם לא הצליחו להכניס בקרב האומה בכללה רוח גבורה והתרוממות עוז. אפילו ענקי הענקים שלנו, עם כל גודל כשרונם וקדושתם לא הצליחו לשנות את התודעה היהודית הקולקטיבית, אף שרצו מאד. מנהיגים, גדולי המקובלים, רצו לתקן ולהביא את הגאולה ולא עלתה בידם. הם ידעו לנחם ולהנעים קצת יותר את החיים היהודיים - אך לא להפוך אותם. מפני שהאומה בכללה הייתה במצב של כלימה פנימית, ולא יכולים לשנות את זה באופן מלאכותי, אפילו הגדולים והצדיקים ביותר.
הנשמה הכללית של האומה צריכה הייתה להתקדש. לא די היה שנשמתם הפרטית של אנשי השם האלה כבר נטהרה. לכן הם היו לנו מגדלור של צפייה גדולה, של רצון עז לישועה, של מסירות נפש יוצאת מגדר הרגיל בכל קנה מידה אנושי. אבל בכוחם הפרטי לא יכלו לשנות כִּי הַנְּשָׁמָה הַכְּלָלִית שֶׁל הָאֻמָּה הָיְתָה צְרִיכָה לְהִתְקַדֵּשׁ וּלְהִטַּהֵר מִטֻּמְאָתָהּ. - שם עוד היו סיגים.

כּוּר-הַבַּרְזֶל שֶׁל צֵרוּף זֶה - צירוף במובן של זיכוך - הָיְתָה הַגָּלוּת עִם כָּל פְּחָדֶיהָ וּמַכְאוֹבֶיהָ הָאֲיֻמִּים.
הגלות הועילה להיטהר מן הטומאה בתופעות כלליות, כלל-קהילתיות, של אנשים פשוטים. גברים ונשים, מבוגרים ונערים וילדים, שמסרו את נפשם. אנשים פשוטים, בעלי מלאכה, ידעו לעמוד בגאון ובדביקות שקשה לתאר, ולחזור על מעשיהם של גדולי האומה, של עשרת הרוגי מלכות. היה זה תהליך קשה אך מופלא. דור אחרי דור של ניסיונות, שהיהודים עמדו בהם בכבוד שאין שני לו.

יְמֵי הַבַּיִת הַשֵּׁנִי הָיוּ הֲכָנָה טוֹבָה לַפִּזּוּר הָאָיֹם.
ימי הבית השני היו ברובם פסק זמן מעיסוקים מדיניים. כבר לא הייתה מלכות עצמאית, מלכות החשמונאים הפסיקה להיות מלכות עצמאית יותר ממאה שנים לפני חורבן הבית, ולמעשה התפקוד הלאומי המלא הלך ופחת. עדיין הייתה ארץ מולדת, היה בית מקדש. נותרה אפילו משרה רשמית של מלך - אבל העוצמה הלכה ופחתה.

הַשְּׁבִיתָה הָאֲרֻכָּה מֵעִסְקֵי-מְדִינִיּוּת וְסִכְסוּכֵיהֶם הִשְׁקִיטָה לִתְקוּפוֹת אֲרֻכּוֹת אֶת הָרוּחַ הַכְּלָלִי שֶׁל כְּנֶסֶת-יִשְׂרָאֵל, עַד הֱיוֹת לָהּ דֵּי זְמַן וְדֵי נִסָּיוֹן לְהַעֲמִיק יָפֶה בְּחֶשְׁבּוֹן-עוֹלָמָהּ.
במאה השנים האחרונות של ימי בית שני הייתה התפתחות גדולה של בתי מדרש, של לימוד התורה שבעל פה. זריחת המאורות הגדולים של הלל ושמאי ובתי מדרשיהם. הלמדנות המעמיקה הייתה הכנה לאותם הזמנים שבהם: "וּנְשַׁלְּמָה פָרִים שְׂפָתֵינוּ" 4 . כאשר לא יהיה מקדש ואפילו לא מלך רשמי, והכל ישתמר רק בפסוקים ובמדרשים, לא במוסדות ולא בבשר ודם, רק בכתוב עלי קלף, אבל גם כתוב בציפורן ברזל בנפש.

וְעַתָּה כַּאֲשֶׁר אָרְכוּ הַיָּמִים, וִירוּשָׁלַיִם "לָקְחָה מִיַּד ד' כִּפְלַיִם בְּכָל חַטֹּאתֶיהָ" 5 , הֵחֵלָּה הָאֻמָּה בִּכְלָלָהּ לְהַרְגִּישׁ אֶת טָהֳרָתָהּ, אֶת בֹּר-כַּפֶּיהָ וְצִדְקַת-נַפְשָׁהּ - וְעִם זֶה אֶת חֶפְצָהּ לָשׁוּב לִתְחִיָּתָהּ.

זה שלב שלישי, אחרי ההכנה של ימי בית שני והגלות עצמה. כעת לא רק יחידים מתי-מספר מנסים לעורר את רוח הגאולה ולהביא את המשיח, אלא האומה בכללה מתחילה להתעורר ולהרגיש את טהרתה. היא חשה שרוותה סבל וייסורים כדי מנת חלקה הראויה לה, די והותר. תודעת האשמה שליוותה אותנו במשך אלף ושמונה מאות שנה, כי "מפני חטאינו גלינו מארצנו" 6 הגיעה למיצויה. עד כה חשה האומה שאין לה פתחון פה: מה נאמר ומה נדבר ומה נצטדק 7 - ולפתע יש לנו מה לטעון. פתאום יש לנו כישרון ויש לנו רוח, יש לנו אוצרות ויש לנו חפץ חיים.

רִגְשׁוֹתֶיהָ הַלְּאֻמִּיִּים מִתְרַפְּקִים לָשׁוּב אֵלֶיהָ, וְהַחֵפֶץ לָשׁוּב אֶל קִנָּהּ, אֶל מְקוֹמָהּ וּלְאַרְצָהּ, הוֹלֵךְ בָּהּ הָלוֹךְ וְגָדוֹל.
כלומר האידיאה הלאומית גם היא תובעת את הראוי לה. חפץ האומה לשוב אל ארצה-מכורתה הולך וגדל בצעדי ענק מפתיעים.
יש דברים עתיקים במדרש, בזוהר ואצל המקובלים על הציפור שהיא כנסת ישראל השבה אל קנה. כל התיאור של שילוח הקן, שלא לפגוע בציפור ולא להחריב את הקן מוסמך לזה. הציפור רוצה לשוב אל קִנהּ, שוב לגדל אפרוחים, שוב להיבנות ושוב להיות. הקב"ה שילח את האם - השכינה והאומה - אך לא הרג אותה, הוא לקח מה שלקח והצער גדול וכואב - אך כעת היא שבה אל הקן. 8

אָמְנָם לֹא תֵּדַע עוֹד אֶת נַפְשָׁהּ, מֵאַיִן בָּא לָהּ הָרוּחַ, וּמָה עֶרְכּוֹ וְכֹחוֹ,
זוהי נטייה אינטואיטיבית הבאה מתוך מציאות לא ברורה כלשהי. ההתעוררות איננה תהליך מודע ויש בה הפתעה לא מבוטלת. אבל, אומר הרב, אנחנו בעצם כן יודעים מהיכן נובעים השינויים, כי אנחנו מבינים שכל זה אינו אלא מערכת היחסים שבין האידיאות.
וּבְסֵתֶר-הַלֵּב מְבַקֶּשֶׁת הִיא אֶת דּוֹדָהּ,
בשיקום האידיאה הלאומית יש כמיהה להגברת האידיאה הא-להית ביתר שאת. ובסתר הלב, לא רק את קינה מבקשת כנסת ישראל, כי אם את דודה היא תובעת!

שׁוֹאֶפֶת אֶל הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית שֶׁתִּגָּלֶה וְתֵרָאֶה עָלֶיהָ בַּהֲדַר-גְּאוֹנָהּ כִּימֵי-עוֹלָם וּכְשָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת.
לא כמו שהיה עד עתה בסתר ובחביון, אלא בגלוי לעין כל, ובמלוא ההדר של הימים הרחוקים. על כן נוצר הניגוד והמתח, ותחושה קשה שהקיים איננו מספיק. לא מוכנים לקבל שזוהי היהדות. לא יתכן שכל תפארתה היא כשרות המטבח, חדר השינה וסידורים של מיסי קהילה. האם זו כל בשורתה העולמית? לא מתקבל על הדעת! כנסת ישראל מתרפקת על רשמי העבר של אותו קשר נפלא לדודה, בימי הנבואה, המקדש והמלכות, וכבר איננה מסתפקת בציונים בלבד.

במשך מאות רבות של שנים הייתה ההבלגה אופן התגובה הבלעדי כמעט לגמרי. לנוכח כל ההשפלות, הרדיפות והביזויים, לנוכח התעמרות בלתי פוסקת לא הייתה התקוממות. כמעט שלא שמענו על מקרה של יהודי שנשדד או אב לבנות שנאנסו - שקם והתנגד. למרות שמבחינה טכנית יכלו לקחת ליד פטיש או גרזן ולעמוד על נפשם ועל כבודם. יהודים לא נקהלו כציבור וגם כמעט שלא זקפו ראש כיחידים, המנטליות הגלותית חסמה כל רגש של התקוממות.
אט אט מבצבצים גילויים של זקיפות קומה יהודית. תחילתה ביהודים המשרתים במסגרות צבאיות מסודרות. בצבא הסובייטי שירתו מאות אלפי יהודים, שרבים מהם עוטרו בעיטורי הגבורה החשובים ביותר, לוחמים שלא נופלים באומץ לבם מעמיתיהם הרוסים. גם בשורות הצבא האמריקאי, בצבא המלכותי הבריטי וגם בקרב גדודי הצבא הצרפתי תחת פיקודו של דה-גול לחמו יהודים.
ברחבי רוסיה הלבנה, ברחבי המדינות הבלטיות ובחלק מפולין היו גדודים של פרטיזנים יהודים. הם עסקו גם בהצלת משפחות שלימות של יהודים מתופת ההשמדה, וגם בפעולות נועזות ביותר נגד הצבא הגרמני.
'התזמורת האדומה' הייתה רשת ריגול של יהודים מהונגריה שפעלו בכל אירופה בימי מלחמת העולם השנייה. כל החברים היו יהודים והם ריגלו וסיפקו מידע שערכו לא יסולא בפז. נתונים על תנועות הרכבות, על מספרים של חיילים, טנקים וכלי רכב. הייתה זו רשת של כמה עשרות אנשים דוברי שפות שונות שידעו להתחפש ולרגל. גם מפקד הרשת היה יהודי, ליאופולד טרפר שכתב אחר כך ספר על 'התזמורת האדומה'.
'הרזיסטנס' - תנועת ההתנגדות בצרפת הורכבה ברובה מיהודים, שגם הצילו משפחות ורכוש וגם פוצצו רכבות וסיפקו מידע צבאי חשוב.
ישנו סיפור שאינו מפורסם כל כך, אף שראוי היה לכלול אותו בתכניות הלימודים בישראל. בתאריך כח חשון ה'תש"ג (8.11.1942) סייעו כארבע מאות בחורים יהודים בפעולה נועזת, תוך גילוי גבורה ותושייה, לצבא האמריקני הנוחת לכבוש ללא קרב את העיר אלג'יר, בירת אלג'יריה. מחתרת מקומית שבפועל כשמונים אחוז מחבריה היו יהודים וגם מפקדה היה צעיר יהודי אמיץ בן שמונה עשרה, השתלטה על מרכזי השליטה של העיר. הייתה זו תעוזה יוצאת הדופן, להתמודד עם מיליציות צבאיות ומשטרתיות מאורגנות, כשבידי הקושרים כמעט ולא היו אמצעי לחימה 9 .
באופן סמלי בא המפנה לידי ביטוי פיוטי בעל עוצמה רבה ומזעזעת בפואמה של ביאליק 10 'בעיר ההריגה', או כפי שהוא קרא לה בתחילה 'משא נמירוב'. מיד אחרי פוגרום קישינב. בשנת ה'תרס"ג (1903) היה ביאליק ראש המשלחת לקישינב מטעם הוועד האודיסאי של חובבי ציון, שהיה כבר אז חלק מההסתדרות הציונית. הוא בא כדי לתאר את הפוגרום המזויע: עשרות יהודים נרצחו, נשים נאנסו, רכוש הושמד. זה היה דבר נורא.
אבל התגובה שלו הייתה מפתיעה ושונה. הוא הזדעזע מההשפלה שהיהודים היו מוכנים לשאת. כמובן גם מן הגסות החייתית הבהמית של האנסים והרוצחים ושל כל האוכלוסייה, אבל גם מזה שכמעט לא קם יהודי, אב לבנות שנאנסו לנגד עיניו, או אח לאחות, או בעל לאישה, ועשה משהו כדי לרוצץ את גולגלתו של הפורע. אכן היו מעטים שפעלו - אבל מעטים מדי. את הטון העיקרי נתנו הבכי והתחנונים. 11
'בעיר ההריגה' הוא שיר מזעזע ביותר. הוא גם עורר אז מחאה: כיצד אתה מעביר ביקורת אחרי פוגרום כל כך נורא? וביאליק אמר: אל תבכו על הנרצחים, די לבכי של חוסר אונים, די לחידלון הגלותי. 12
זו רוח אחרת, חדשה לגמרי. ביאליק היה אז משורר צעיר, והוא ביטא את המפנה. ז'בוטינסקי תרגם את הפואמה הזאה לרוסית והקדים לה שורות אחדות משלו. גם ז'בוטינסקי עצמו היה יליד אודסא, וגם הוא ביקר בקישינב. בהקדמה מתאר ז'בוטינסקי כיצד הוא הולך ברחוב היהודי, ליד בית הכנסת שהוחרב ונשרף:
בעיר ההיא, ראיתי מתוך סחי
פִּסה אחת מגויל תורה קרוע.
נערתי בזהירות מקלף נצחי
את האבק שבו היה זרוע;
ושם כתוב : "בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" 13 -
רק שתי מילים מספר עם-הנצח.
בשתי מילים הללו חבויה
הסטוריה של כל פרעות-הרצח. 14
ז'בוטינסקי שהפך אחר כך למנהיג ציוני מופלא, היה אז רק בן עשרים ושלוש, והוא ידע לתמצת את כל ההוויה הזאת בשתי מילים. זו ארץ נוכריה ומשמעות הדבר שצריך כעת לפעול, לקום ולסיים את הגלות. לא להמשיך למות בארץ נוכריה. לא לבכות ולא לרחם, לא לאסוף צדקה ולא לשקם את הבתים - אלא לצאת משם אחת ולתמיד. זוהי הרוח החדשה.


^ 1. רמב"ם הלכות מלכים ומלחמותיהם יא ז-ח; ועיין ר' חסדאי קרשקש 'אור ה'' מאמר ג כלל א פרק ה (עמ' שיז במהד' הרב שלמה פישר) ורמח"ל 'דעת תבונות' קע-קעא.
^ 2. עיין מגילה יג ע"א.
^ 3. רמב"ם, 'הקדמה לפירוש המשניות למסכת אבות' (שמונה פרקים) פרק ד.
^ 4. הושע יד, ג.
^ 5. ישעיה מ, ב.
^ 6. תפילת מוסף לחול המועד ויו"ט.
^ 7. על פי בראשית מד, טז.
^ 8. אורות, אורות התחיה פרק יד.
^ 9. גיטה עמיפז-זילבר, מחתרת יהודית באלג'יריה 1942-1940, משרד הביטחון, תשמ"ג.
^ 10. חיים נחמן ביאליק, ה'תרל"ג-ה'תרצ"ד (1934-1873). משורר עברי, עורך ומתרגם. למד בתחילת דרכו בישיבת וולוז'ין. ערך את ספר האגדה יחד עם רבינצקי, תרגם וחיבר ספרות ושירה - למבוגרים ולילדים.
^ 11. מתוך השיר בעיר ההריגה:
וְיָרַדְתָּ מִשָּׁם וּבָאתָ אֶל-תּוֹךְ הַמַּרְתֵּפִים הָאֲפֵלִים,
מְקוֹם נִטְמְאוּ בְּנוֹת עַמְּךָ הַכְּשֵׁרוֹת בֵּין הַכֵּלִים,
אִשָּׁה אִשָּׁה אַחַת תַּחַת שִׁבְעָה שִׁבְעָה עֲרֵלִים,
הַבַּת לְעֵינֵי אִמָּהּ וְהָאֵם לְעֵינֵי בִּתָּהּ,
לִפְנֵי שְׁחִיטָה וּבִשְׁעַת שְׁחִיטָה וּלְאַחַר שְׁחִיטָה;
וּבְיָדְךָ תְמַשֵּׁש אֶת-הַכֶּסֶת הַמְטֻנֶּפֶת וְאֶת-הַכָּר הַמְאָדָּם,
מִרְבַּץ חֲזִירֵי יַעַר וּמִרְבַּעַת סוּסֵי אָדָם
עִם-קַרְדֹּם מְטַפְטֵף דָּם רוֹתֵחַ בְּיָדָם.
וּרְאֵה גַּם-רְאֵה: בַּאֲפֵלַת אוֹתָהּ זָוִית,
תַּחַת מְדוֹכַת מַצָּה זוֹ וּמֵאֲחוֹרֵי אוֹתָהּ חָבִית,
שָׁכְבוּ בְעָלִים, חֲתָנִים, אַחִים, הֵצִיצוּ מִן-הַחוֹרִים
בְּפַרְפֵּר גְּוִיּוֹת קְדוֹשׁוֹת תַּחַת בְּשַׂר חֲמוֹרִים,
נֶחֱנָקוֹת בְּטֻמְאָתָן וּמְעַלְּעוֹת דַּם צַוָּארָן,
וּכְחַלֵּק אִישׁ פַּת-בָּגוֹ חִלֵּק מְתֹעָב גּוֹי בְּשָׂרָן -
שָׁכְבוּ בְּבָשְׁתָּן וַיִּרְאוּ - וְלֹא נָעוּ וְלֹא זָעוּ,
וְאֶת-עֵינֵיהֶם לֹא-נִקֵּרוּ וּמִדַּעְתָּם לֹא יָצָאוּ -
וְאוּלַי גַּם-אִישׁ לְנַפְשׁוֹ אָז הִתְפַּלֵּל בִּלְבָבוֹ:
רִבּוֹנוֹ שֶׁל-עוֹלָם, עֲשֵׂה נֵס - וְאֵלַי הָרָעָה לֹא-תָבֹא.
^ 12. המשך מתוך השיר בגיא ההריגה:
וְגַם אַתָּה אַל-תָּנֹד לָהֶם, אַל-תְּזַעְזַע חִנָּם פִּצְעֵיהֶם,
אַל-תִּגְדֹּשׁ עוֹד לַשָּׁוְא סְאַת צָרָתָם הַגְּדוּשָׁה;
בַּאֲשֶׁר תִּגַּע אֶצְבָּעֲךָ - שָׁמָּה מַכָּה אֲנוּשָׁה,
כָּל-בְּשָׂרָם עֲלֵיהֶם יִכְאַב - אֲבָל נוֹשְׁנוּ בְּמַכְאוֹבֵיהֶם
וַיַּשְׁלִימוּ עִם חַיֵּי בָשְׁתָּם, וּמַה-בֶּצַע כִּי תְנַחֲמֵם?
עֲלוּבִים הֵם מִקְּצֹף עֲלֵיהֶם וְאוֹבְדִים הֵם מֵרַחֲמֵם.
^ 13. על פי שמות ב, כב; ושם יח, ג.
^ 14. מתוך הקדמה למשא נמירוב, המקור ברוסית, תרגם חנניה ריכמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il