ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור עשירי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור עשירי

בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

"הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל. חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי, אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה, הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ, וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי - וְאֶעֱשֶׂנָּה" בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן. וּלְעֻמַּת אוֹתָהּ הַיְרִידָה שֶׁל הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, בְּחַיֵּי-הַצִּבּוּר וְחַיֵּי-הַיָּחִיד הַמְעֹרָבִים בּוֹ, יָרַד גַּם-כֵּן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי מִמִּשְׂגַּב אִידֵאָלִיּוּתוֹ הָאַדִּירָה וְהַקּוֹסֶמֶת, וַיְהִי לְ"רַעְיוֹן מְדִינִי", לְמִין "מִסְחָר הַמִּתְפַּשֵּׁט עַל נְפָשׁוֹת רַבּוֹת"; "הַמְּדִינָה הִיא חֶבְרַת-אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה". הַיְרִידָה הַכְּפוּלָה, מֵרוּם מַעֲלַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶל הַתְּכוּנָה הַדָּתִית, וְעַל-יָדָהּ מִמַּעֲלַת הַגְּבוּרָה הַלְּאֻמִּית אֶל הַשִּׁיטָה הַמְּדִינִית, נָטְלָה אֶת זִיו-הַחַיִּים מִן הָעוֹלָם וְהוֹפָעַת נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת הָיְתָה לְחָזוֹן יָקָר מְאֹד. אָפְסוּ גִּבּוֹרֵי-חַיִל עֲנָקִיִּים, וַיִּרְבּוּ בִּמְקוֹמָם עַסְקָנִים נְמוֹגִים וְדַלֵּי-מַעַשׂ, בּוֹסִים בְּטִיט-חוּצוֹת שֶׁל רַעְיוֹנוֹת קְטַנִּים, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִינֵי מִסְחָרִים חָמְרִיִּים וְרוּחָנִיִּים.

אנו מוצאים תהליך של ירידה שיש בו כמה מאפיינים. המאפיין האחד הוא ירידה מן הכלליות הגדולה אל הפרטיות. ירידה מהדאגה לחיי העם והציבור, ליתר דאגה לחיי היחיד בעולם הזה ובעולם הבא. זה סוג אחד של ירידה שנותנת מענה לבעיות של המצב הקודם, כי יש בה התייחסות לאנשים הפרטיים ולהיבטים האישיים, שנדמה היה שקודם לכן נבלעו באורה הגדולה של ההארה הכללית.
ירידה נוספת היא ירידת קרנה של הלאומיות בישראל בעקבות הגלות. במקום האומה עומדת הקהילה. לקט קטן של שרידי האומה, שאמנם יש בו מעין השתקפות בזעיר אנפין של מוסדות האומה וכוחותיה, אבל הקהילות נפרדות והמנהגים שונים.
ביטוי נוסף לתהליך הירידה, הוא האידיאה הא-להית היהודית היורדת להזדווג עם מערכות, ערכים ונטיות דתיות של הגויים האליליים, שמתוכן מציין הרב את הנצרות ואת הבודהיזם. כל אחד מן הזיווגים האלו הוא זיווג משונה ומקולקל. הייתה כאן ירידה, כי אם לא הייתה כאן ירידה הזיווג לא היה יכול לצאת לפועל, מפני שהתודעה והתרבות הגויית הן אליליות, התשתית הנפשית של הגויים עדיין אלילית, וגם לאחר שצירפה לעצמה את הביקורת על האליליות, היא לא הייתה יכולה לחבר אליה חלקים מתוך היהדות אילו הייתה היהדות עומדת ברום ערכה. מכיוון שקרה לאידיאה הא-להית מה שקרה לאומה, היא גלתה לארץ ואויר טמאים, יכלה התרבות האלילית לקחת מן היהדות ניצוצות בזמנים ומקומות שונים.
הירידה הזו הולכת ונמשכת אל הזמן החדש, ומתפתחת תנועה של ביקורת על הדתיות הקיימת, תוצאת אותו "הזיווג המשונה", ביקורת המלווה בכפירה, שלילה והתנגדות. במקביל יש ניסיון להבין את התופעה הנפשית הזו, את אותה נטייה דתית בקרב אנשים בודדים ובקרב קבוצות.
הרב מבאר, שמקובל להסביר בעידן הזה את הדת בעיקר כרגש. נהוג לראות בה געגועים למשהו גדול יותר, רגש של רצון לאחיזה במשהו יותר מוחלט, אבל בעיקרה היא רגש. אותה דת נאחזת בצדדים שהם יותר מעוררי רגש בעולם. לכן הרב מזכיר את העניין של דביקות בקברים בצורה של חושך וקדרות נפש, וכן את הפנאטיות הגסה והעכורה שהיא אופיינית כתופעה דתית. הניסיון הוא להיאחז במשהו שהוא לא ממש מהעולם הזה, אבל הוא בכל זאת קיים, והקברים הם הביטוי למוות. יש ניסיון לבטא את הדת, לא במערכות החיים הגדולות אלא במשהו גבולי לחיים ולעולם. דתיות שכזו מובילה לקדרות הנפש, לאותו סוג של ייאוש ושל ראיית החיים רק אל מול המוות. והנגזר מזה - לחיים אין כל ערך.
ולפעמים יש שיכרון והתרגשות שנובעים מאשליה של נגיעה במשהו שהוא מעבר לגבול הקיום והחיים, אבל גם השיכרון הזה מעורר פנטיות, דקדקנות יתירה וניסיון לכפות את עצמו ואת אורח חייו על הסביבה. אלה רגשות חזקים, שיש להם מקום בנפש האדם, בנפשות של עמים וגם בנפש של ישראל. אבל כאשר באים לספר לנו בשם "המדע החדש" - שהיהדות היא רק אחת מההופעות של הדת, איזה סגנון מיוחד של אותה הדת, שעיקרה קדרות ופנטיות, אחיזה בקברים ושכרון חושים רגעי, אותו הרגש בסגנון קצת שונה, רק עם קצת יותר חוקים וקצת יותר תקנות - הרי שיש כאן סילוף נורא.
כל העניין של "הרגש הדתי" בעולם הוא סילוף של האידיאה הא-להית, ובישראל על אחת כמה וכמה. ישראל הם אלה שזכו לאותה ההתגלות של האידיאה הא-להית במרומה, במלוא עוצמתה. לכן הניסיון להלביש על היהדות, על תורת החיים הזו, את התבנית של "דתיות" בדמות הרגש הדתי - זה סילוף.
"הָרֶגֶשׁ הַדָּתִי", שֶׁבָּא לְבַדּוֹ תַּחַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית,
לא בכדי נתן הרב את המילים "הרגש הדתי" בין מרכאות. כל היחס לא-להים הפך להיות חטיבה ששמה 'הרגש הדתי', ואין בלתו. כמו שאומרים בימינו: "נא לא לפגוע ברגשות של אף אחד, כולל ברגשות של הדתיים".
ראיית היחס לא-להים, לאידיאה הא-להית, אך ורק בתבנית המצומצמת והמסרסת ששמה "הרגש הדתי" היא דבר איום ונורא.

הוֹרִיד אֶת הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה הָאִידֵאָלִית אֲשֶׁר לְנִשְׁמַת הָאָדָם עֶשֶׂר מַעֲלוֹת בְּשֶׁפֶל.
הגבורה היא גבורת הנפש, שעיקרה חזון ושאיפה לגדולות. הניסיון להידבק במידותיו של הקב"ה, הבורא והיוצר, דווקא על ידי הרגש הדתי, הפך להיות דבר מבולבל וקודר. הרגש הזה מוציא את הרוח ממפרשי החיים ומטביע את ספינתם.
במצב כזה נשארת רק גבורה במובן של ריסון, איפוק ועצירת החיים. גם זו גבורה גדולה, אולם ודאי שהיא לא שׂיאה של הגבורה. הרי ככל שגדולים כוחותיו של האדם הוא זקוק ליותר גבורה כדי לשלוט בהם, ולגבור על כוחות חנוקים הרי זה כמו להלביש במוסרות את הארי המת, אין כאן את מי לרסן. לכן הפך הרגש הדתי את הנפשות לקטנות, ואת הריסון לגבורה העיקרית. כאילו הגבורה העיקרית היא להיות מוכה ומושפל. זאת גבורה שאין בה בעצם גבורה כלל, כי רק למי שהוא גיבור וחזק מעצמו שייך להגיד "חילך לאוריתא". 1

הדברים כאן מזכירים במעט, את דבריו של אחד ההוגים המעמיקים, המבריקים והשנויים במחלוקת ביותר, שחי לפני כמאה שנים - פרידריך ניטשה. ניטשה ביסס את תפיסתו לגבי האנושות על הבחנה בין שני סוגי מוסר, מוסר העבדים ומוסר האדונים. והוא מאשים את הנצרות בהאשמה חמורה ביותר: שהיא השליטה בעולם את מוסר העבדים, שזהו מוסר הנדכאים, השפלים והמסכנים. היא הביאה את "החרש, שוטה וקטן" כדוגמה ומופת לקיום האנושי הנכון והראוי, ותבעה גם מאדם בריא, מלא און עוצמה וכח, לכופף את גוו, לקשור את ידיו ורגליו ולהפוך את עצמו למסכן ושפל, כדי להיות ראוי להיכנס למלכות השמים. לשיטת הנצרות, אם נשאר האדם בשיא כוחו, כתפיו וידיו רחבות וכוחו רב, הוא יותר מדי חי, פחות מדי מתייסר ומעונה, ועל כן הוא פחות מדי ראוי לחמלה ורחמים. חייו של אדם כזה טובים עליו, וזהו חטא בל יכופר, שכן עליו להיות שבור ורצוץ, ורק אז יזכה להיכנס למלכות השמים.
זהו מוסר העבדים הנוצרי, ולעומתו העמיד ניטשה את מוסר האדונים, מוסר העל-אדם. אותו יצור אגדי נפלא, מלא און וששון וצהלת החיים שלפניו רק העתיד והשעשוע. אותו על-אדם הוא נדיב מפני שיש לו רב, ולא מתוך חולשה. זהו אותו אדם שהוא אדון מצד עצמו, הוא אדון על עצמו ועל עולמו, ואדון לגורלו.
כמובן, שאלת השימוש שעשו הנאצים בכתביו של ניטשה עולה באופן מידי. מבחינה היסטורית אנו יודעים שזה אירע לאחר מותו. כתביו הפכו להיות דגל וסמל של התנועה הנאצית, בהשראת אחותו ובעלה שהיו אנטישמים מושבעים, עובדה שבשלה כמעט וניתק ניטשה את קשריו עימם. ניטשה יצא נגד הלאומיות הגרמנית. הוא בז לגרמנים ולגרמניוּת, אף שהוא עצמו היה גרמני. הוא חשב שהגרמנים הם עם שלא הביא שום דבר טוב לעולם. ניטשה אמר שאם נשווה את היהודים לגרמנים, נראה בקלות איזה עם הוא מהמחלקה הראשונה ואיזה מן המחלקה החמישית. אנחנו לא יכולים להשוות את הדרמה והעוצמה של הברית הישנה - כתב ניטשה - עם ההתייפייפות המנוּונת תולדתה של חולשת הדעת סרת הטעם של הברית החדשה. 2 הוא היה בעל אישיות חריפה ביותר.
אמנם נכון, שבפועל, התנועה הנאצית עשתה שימוש מגמתי בכתביו בעזרתה של אחותו. ויש בכתביו דברים רבים, שלפחות בקריאה ראשונה, מעוררים בנו רגש קשה. הוא אנטי סוציאליסט באופן קיצוני ביותר, ואנחנו יודעים שהקב"ה הוא אבי יתומים ודיין אלמנות, ובודאי שיש צורך להתייחס אל החלש והמוכה - בחמלה ובצדק, ושהקדוש ברוך הוא ממנה את עצמו לאפוטרופוס על החלשים, כדי להגן עליהם מפני שרירות לב ואכזריות.
גם עצם הכינוי 'מוסר העבדים' מעורר בנו אסוציאציות על עם ישראל שיצא ממצרים. נכון, הם יצאו לחירות, הם לא רצו להישאר עבדים, אבל מושג העבדות עדיין מתקשר ליהודים.
לא נקבע כאן מסמרות, בדבר השאלה האם ניטשה הובן נכון על ידי הנאצים, סולף, או אולי הובן חלקית, שכן זהו נושא השנוי במחלוקת. דעותיהם של אנשים דגולים, גדולים ומבינים בדורות הקודמים היו שונות באופן קוטבי בשאלה זו. מה שברור הוא, שאם נתעלם מההקשר הענייני של ניטשה עצמו וניקח רק את הדגמים שלו, נראה שדברי הרב מאד מזכירים לנו את שיטתו. העמדת גיבורי חיל ענקיים בראש מצעד התרבות הרוחנית האנושית, כאשר כל שאר האנשים נמצאים לידם, מאחוריהם, בחסותם ולאו דווקא בהתנכרות אליהם. גיבורי חיל וענקי רוח, לעומת הנפש הקטנונית השַמָשית-גבאית, של פקידונים מטעם רוחניות, ופקידונים מטעם גשמיות, שמובילים את החברה בהשראת ה"רגש הדתי" והרעיון המדיני. אותו רעיון מדיני שהוא החלפת אומה במדינה, החלפת החיוניות העצמית במסגרת, בקליפה. מסגרת שיכולה להיות ביטוי נאות לאומה, וצריכה להיות, אבל יכולה גם להתיימר להיות תחליף. גם רגש הוא ביטוי מתאים לפנות בו אל הא-להים, אבל לא הביטוי היחיד. גם הרב צבי יהודה העריך את ניטשה כהוגה דעות מאד חשוב, וחשב שניטשה קרוב להבנה של רעיונות אמיתיים גם בהקשר היהודי.
לעומת זאת אדם גדול אחר, ד"ר משה עתידיה, סבר שניטשה מייצג את היפוכה של היהדות ממש, ופסל אותו מכל וכל 3 . מאמר גדול על ניטשה כתב גם לב שסטוב 4 , והתייחס אליו ר' הלל ציטלין בספרו 'הטוב והרע'. 5
ניטשה היה כותב לא שגרתי, ובעל סגנון קולע. הוא כתב פרקים לא ארוכים במיוחד, בסגנון ספרותי נעים וקריא ולא פילוסופי וכבד, ונעשה אופנתי מאד. המלחין הנאצי ריכארד שטראוס 6 כתב מוזיקה ל'כה אמר זרטוסטרא', אחד הספרים המעניינים שכתב ניטשה. הנאצים העלו את ניטשה על נס, וכמובן הצניעו את כל המקומות שבהם הוא כותב שהוא שונא את הגרמנים, את הגרמניוּת ואת האנטישמיים תכלית שנאה. הוא היה איש אציל מטבעו, ושנא את הקטנוניות של הניסיון להאשים מישהו מסוים בכל הצרות. מלחמת העולם השנייה גרמה להרחקה גדולה ממנו, בגלל הסטיגמה האיומה שהתנועה הנאצית הלבישה עליו. אמנם, בעשרים השנים האחרונות, חוזרים ביתר שלוה לעסוק בניתוח דבריו. 7
ובחזרה לדברי הרב, התיאור של הרב את היקף ההשפעה של השפלות הזו, של אותו ריסון כובש של הרגש הדתי, הוא לא תיאור של התופעות החיצוניות אלא של המצב הנפשי.

חָדַל הַשָּׂשׂוֹן הַפְּנִימִי,
ברחובות יש ששון, יש קרקסים, תיאטראות, בתי קזינו, אנשים מבלים - אבל זה לא כלום. זה סוג של ששון שמעורבים בו הייאוש והאכזבה. חוסר הערך כלפי החיים, הכסף, האדם. הששון הפנימי הוא ששון של תחושת החיים העמוקה, ולא אותו יחס של שוויון נפש.

אָפְסָה הָעָצְמָה הָרוּחָנִית הָעֶלְיוֹנָה,
אפשר לטעון, הנה יש משוררים, יש מחזאים, פסלים וציירים, הרוחניות עדיין קיימת ותוססת, אבל העוצמה הרוחנית העליונה, הנכונות הפנימית לקרוא את האנושות לדגל של אידיאל עליון, לדגל של חזון - אפסה. העוצמה כורסמה על ידי השבר הפנימי הזה, על ידי אותה קדרות הנפש.

הַמְשַׁוָּה אֶת רַגְלֵי הָאָדָם כָּאַיָּלוֹת, הַמְנַצַּחְתּוֹ בִּנְגִינוֹתֶיהָ וְשִׁירַת-עֻזָּהּ,
האדם מתרונן מתוכו כאשר ציור החזון, ציור היופי והאידיאל כל כך גדולים לפניו. הוא מסוגל לרוץ קדימה ולא רק להתבוסס בבוץ ההווה.

במקום זה מה נחשב לאידיאל? מה נחשב לדתיות ולרוחניות עליונות?
וַיָּבוֹא סִגְנוֹן שֶׁל פְּרוּשִׁיּוּת, שֶׁל "מַה חוֹבָתִי - וְאֶעֱשֶׂנָּה" 8
דקדקנות, ללא אותה נדיבות הלב שיש לעוצמה הרוחנית העליונה.
בְּעַבְדוּת קְטַנָּה מְלֵאָה זְוָעָה וְרִפְיוֹן.
חשים שחיים בלית ברירה, שצריך להמשיך 'לסחוב את החיים'.
החיים הם רק סבל, אין ששון, אין חיוניות, אין עוצמה. צריך לדעת שהדתיות הזו, המשברת כל עצם ומסרסת את החיוניות, עמוקה מאד ויש לה כח גדול. זהו סוג של עמדה נפשית, שיכולה להפוך אפילו לעמדה נוחה, כי היא מתרחקת מן האחריות לדברים גדולים, בורחת מן החירות והחזון ומסתפקת במועט. רפיון רופס המחכה רק להתאיינותו.
ככלל, הייתה נטייה לסיגופים בימי הביניים, כניסיון להתנתק ולהתכנס פנימה מן המציאות הקשה ביותר שהייתה בזמן מסעי הצלב. ללא ספק, יש תקופות שנראים הדברים כאילו שום דבר אינו שווה. ואז העמדה הנכונה היא לא לטפח תקוות שווא להתנתק מכל קשר מהותי עם הסביבה, מכל קשר של אהבה, חיבה, תקווה או עונג.

במחנה ישראל יש דוגמה מאלפת, התנועה שהתפתחה בארצות המערב, בגרמניה, צרפת ואנגליה, לפני כמאה וחמישים שנים לחיזוק היהדות האורתודוכסית. תנועה זו קראה לעצמה 'תורה עם דרך ארץ', וגם קראה לעצמה 'אורתופרקסיה', מלשון פרקסיס שפירושו 'מעשה' ביוונית. כלומר, העיקר אלה המעשים הדתיים, הפולחן, דבקות ב'שולחן-ערוך'. הדבר מזכיר לנו את תוכחתו הגדולה של הנביא שאומר: "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם" 9 . אבל מה בצע בטכניקה, כשהיא באה ללא האידיאה הא-להית, ללא החיוניות המהותית הנובעת מתוך נשמת האדם בזיקתו, געגועיו והתפעלותו מן השגב הא-להי או 'העניין הא-להי', כפי שקורא לזה ריה"ל 10 . מתוך הכמיהה הזו צריכות כמובן לבוא ההישמעות לצו והעשייה, הכוללות עולמות ומלואם.
אמת, שמבחינה חינוכית, לדוגמה אצל ילדים קטנים, מחנכים קודם למעשים, משום שאי אפשר להסביר להם את הרעיונות הגדולים, ומתוך שלא לשמה בא לשמה 11 . אבל בודאי שרחמנא ליבא בעי 12 .
הרש"ר הירש היה איש מוסר דגול ורגיש ותלמיד חכם, שהקדיש את כל חייו לנושא החינוך היהודי. יש התבטאות ידועה בשמו, שצריכים ללמד רק שולחן-ערוך והלכה. כששאלו אותו מה עם כל מחשבת אמונת ישראל, הוא ענה: אפשר ללמוד את קאנט ושילר 13 , זה מספיק. הרש"ר הירש עשה מסיבה בביתו לציון הולדתו של שילר, שהיה אמנם מחזאי ומשורר מוכשר, אבל כמובן שהוא לא יכול לבוא במקום השקפת האמונה היהודית.
מדוע תהליכים כאלה קורים? מפני שהמעשיות ברורה יותר, קלה יותר ומוגדרת יותר. ומזה מגיעים לקטנוניות של - "מה חובתי ואעשנה" 14 . מקטינים את האידיאה האדירה, שהיא עיקר העיקרים של קיום האדם בעולם הזה ובכל העולמות, לסך מסוים של פעולות - שמשתדלים, כרגיל ועל פי חוקי הפיזיקה, להפעיל את הכח המינימלי כדי שהפעולות האלה יצאו לפועל, ובזה נגמר העניין.

וּלְעֻמַּת אוֹתָהּ הַיְרִידָה שֶׁל הַגְּבוּרָה הָעֶלְיוֹנָה אֲשֶׁר לָאוֹרָה הָאֱלֹהִית, בְּחַיֵּי-הַצִּבּוּר וְחַיֵּי-הַיָּחִיד הַמְעֹרָבִים בּוֹ, יָרַד גַּם-כֵּן הָרַעְיוֹן הַלְּאֻמִּי מִמִּשְׂגַּב אִידֵאָלִיּוּתוֹ הָאַדִּירָה וְהַקּוֹסֶמֶת, וַיְהִי לְ"רַעְיוֹן מְדִינִי", לְמִין "מִסְחָר הַמִּתְפַּשֵּׁט עַל נְפָשׁוֹת רַבּוֹת"; "הַמְּדִינָה הִיא חֶבְרַת-אַחֲרָיוּת גְּדוֹלָה". 15
עד כאן עסקנו בירידה מן האידיאה הא-להית אל הרגש הדתי. כעת אנו מגיעים לירידה המקבילה, במקום האידיאה הלאומית מופיע הרעיון המדיני. את התוכן, את המהות, את לשד החיים - החליפה המסגרת. אותו תהליך של העברת המוקד מן האידיאה הא-להית לרגש הדתי: הדתיות, הפולחן, החוק, הנוהג, הפכו לעיקר.
ההבדל בין התוכן למסגרת, הוא בדיוק ההבדל בין האידיאה הלאומית - הרוח והאופי הלאומי, אותו חידוש עיקרי שכל אומה מביאה לעולם - לבין הרעיון המדיני. ודאי שאומה צריכה מדינה, מדינה היא כמו הגוף, כמו המעשים שצריכים לבטא את הרוח. אבל אל לנו לוותר על התוך, ולהישאר רק עם הקליפה. לקליפה יש תפקיד עצום בהתפתחות הפרי ובהגנה עליו, אבל מה יהיה אם נשארת רק הקליפה? הרעיון המדיני הוא הגדרה ברורה של גבולות וחוקים, זו נאמנות, ובזה נגמרת הלאומיות, בבחינת 'גמר מלאכה'. גם כאן, יש איזו אשליה, כמו בדתיות, שכל עוד הדברים האלה מתקיימים אז הכל בסדר. הכל עומד על מקומו בשלום.
הגל, שאמנם היה אחד מגדולי ההוגים של כל הדורות, אמר שכל הרוח העולמית וכל ההיסטוריה - הגיעו לשיאן. ושלשיא הזה יש ביטוי ארצי מובהק - המדינה הפרוסית. 16 קשה היום להאמין שאדם משכיל ומעמיק כמוהו יאמר זאת. אנו רואים הגדרה פילוסופית של הוגה דעות מרכזי ומעמיק ביותר, שהלאומיות היא שלב עוברי ראשוני בלתי-מעוצב, שהולך ומתגבש, ומתעצב והופך להיות למדינה שהיא השיא של החברה האנושית. ואנחנו מוצאים את התפיסה הזאת בתורת המשטר באירופה, כאשר ההגדרה המשפטית של היחיד מתחלפת ומ'נתין' של מלך הוא הופך ל'אזרח' של המדינה. גם מבחינה לאומית, לא בן האומה הצרפתית במובן הביולוגי-הגנטי יקרא 'צרפתי' מעתה, אלא מי שיש לו אזרחות צרפתית, שהוא רשום כחוק במרשם התושבים במדינה הצרפתית. זה גם היה היסוד לתקוות של יהודים רבים, שהנה הגיע העידן המאושר, בו לא תהיה עוד חלוקה קהילתית-לאומית בתוך החברה אלא כל יחיד ויחיד יוגדר כאזרח, וזה יהיה העיקר. אם הוא אזרח גרמני או צרפתי - זה מה שהוא יהיה.
גם בישראל אנו שומעים את הרעיונות המדיניים האלה התובעים להפוך את מדינת ישראל למדינת כל אזרחיה. זהו רעיון לאומני-ערבי, אנטי-יהודי, שנועד לשלול את השריד האחרון, כלומר, את הגדרתה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, הגדרה שאין לה מקבילה בחוקות של עמים אחרים.

אנחנו רואים שבעת החדשה מתגברת התודעה הלאומית, אבל יחד עם זאת המחשבה המדינית מתרחקת מן היסוד הלאומי עצמו ומתרגמת אותו למה שקורא הרב 'הרעיון המדיני'.

הרב מתמודד כאן, ללא ספק, עם המתח הרב שהיה בתוך התנועה הלאומית היהודית. בל נשכח, חזונו של הרצל היה מדינת היהודים, ואכן בכל העולם היו נטיות כאלה של הקמת מדינה יהודית. אמנם מדינה יהודית, אבל כמעט ללא זיקה ליסודות הלאומיות היהודית. 'הטריטוריאליסטים', היו סיעה שלימה בהסתדרות הציונית, בהנהגתו של ישראל זנגוויל 17 , שאחרי מותו של הרצל פרשה מהתנועה הציונית, מכיוון שתכנית אוגנדה לא התקבלה. הם קראו לכינון מדינה ללא חשיבות למיקומה (לאחר הצהרת בלפור הם חזרו והצטרפו לתנועה הציונית). הטריטוריאליסטים טענו: יש כאן אנשים המוגדרים כיהודים מכל סיבה שלא תהיה, בכל מקום הם מיעוט נרדף וצריך להציל אותם. על כן יש להביא אותם למקום כלשהו שבו הם יהיו הרוב ויוכלו להגן על עצמם. כמובן, זה רעיון יפה, הגיוני וטוב, אך נטול זיקה אל מהות התופעה היהודית: למה מפוזרים היהודים האלה בכל מקום? במה הם מאמינים? מה תוכן קיומם? מלבד עצם ההגדרה הרשמית שבתעודת הזהות וסבלם בגינה של ההגדרה - מרצון או שלא מרצון. הסוג הזה של הניתוח הלוגי שעשו הטריטוריאליסטים מלאכותי מדי, ומתעלם מן המציאות.

אנחנו רואים מעבר מהעוצמה הטבעית של האידיאה הלאומית אל המסגרת החיצונית של הרעיון המדיני, כאשר הרעיון המדיני לא בא להשלים או לבטא את האידיאה הלאומית - אלא להחליף אותה - זו ירידה. הרב מתמודד כאן עם השאלה הלא פשוטה בתנועה הציונית, שכיום אנו רואים את תוצאותיה יותר מאי פעם: האם החיבור הוא חיבור אל שורשי הלאומיות היהודית, ובתור שכזה, עומד להיות תהליך של קיבוץ גלויות והקמת מסגרת ממלכתית עצמאית, או שמא יש כאן ניתוק מן העבר? אם יש ניתוק אז העיקר שתהיה מדינה יהודית, ואם אפשר בארץ ישראל - שתהיה שם, אך אין זה הכרחי.

אין השאלה האם הנשמה צריכה גוף, או האם האידיאה הלאומית לא מתבטאת במעשים, אלא האם הגוף בא במקום הנשמה. השאלה היא האם הפולחן בא במקום הא-להים, זו הבעיה העיקרית.

הַיְרִידָה הַכְּפוּלָה, מֵרוּם מַעֲלַת הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית אֶל הַתְּכוּנָה הַדָּתִית, וְעַל-יָדָהּ מִמַּעֲלַת הַגְּבוּרָה הַלְּאֻמִּית אֶל הַשִּׁיטָה הַמְּדִינִית, נָטְלָה אֶת זִיו-הַחַיִּים מִן הָעוֹלָם וְהוֹפָעַת נְשָׁמוֹת גְּדוֹלוֹת הָיְתָה לְחָזוֹן יָקָר מְאֹד.
ככל שדברים יותר גשמיים הם עלולים להיתפס יותר בקלות גם על ידי "עסקנים נמוגים ודלי מעש", ואין צורך בגיבורי חיל ענקיים ואנשי רוח גדולים, כי פקידונים ממלאים את התפקיד הזה מצוין. הם יודעים למדוד את המטרים ולחשב את העלויות, ומבחינתם, בזה מסתכמים החיים הלאומיים. אדם בא עם תרבות שלימה, והעסקן אומר לו כמה זה עולה, הכל עניין של תקציב ושל מטראז'. מובן שבכל חברה צריך גם עסקנים, השאלה היא האם העסקנים הופכים להיות מורי הדרך וקובעיה, או שהם יודעים את מעמדם כעסקנים ולא כמנהיגים.
נראה שהרב רומז כאן גם לתורות המשטר החדשות, שהוא כבר ראה אותן הולכות ותופסות מקום. הרב רואה את חסרונות המשטר הדמוקרטי של ההתקדמות החברתית על ידי מנגנונים, מפלגות וחנופה. המועמד שטרח להופיע ביותר מסיבות בר-מצווה, ששיחד יותר והתחנף יותר לסגן מזכיר הסניף - הוא יהיה המנהיג, האיש החשוב.
כשהרעיון המדיני מחליף את האידיאה הלאומי הוא אסון רוחני, כפי שהדתיות היא אסון כשהיא מחליפה את האידיאה הא-להית. זוהי מסגרתיות שטחית, דקיקה, יבשה וריקה שאין בה שאר-רוח, חזון וגדולה.

אָפְסוּ גִּבּוֹרֵי-חַיִל עֲנָקִיִּים, וַיִּרְבּוּ בִּמְקוֹמָם עַסְקָנִים נְמוֹגִים וְדַלֵּי-מַעַשׂ, בּוֹסִים בְּטִיט-חוּצוֹת שֶׁל רַעְיוֹנוֹת קְטַנִּים, - גם לרעיונות ישנו טיט שאפשר להתבוסס בו, כל הנוסחאות הנדושות, כל הסיסמאות, ובזה הם דבקים. הם לא מסוגלים ולא רוצים להיות יצירתיים ומחדשים. הם רק שואלים את היחצ"ן: האם לחזור ולהגיד את זה עוד פעם? והיחצ"ן מעודד: כן, אמור עוד פעם: "דמוקרטיה", דקלם בשנית: "ה' עוז לעמו יתן" או "אנחנו כולנו בעד שלום" ואל תשכח לשלב פעמיים "בעזרת ה'".

שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִינֵי מִסְחָרִים חָמְרִיִּים וְרוּחָנִיִּים.
כל הפרלמנטריזם, שוק של מסחר, קצת כסף וקצת רעיונות, קצת מזה וקצת מזה. קצת רוח בעד קצת חומר. "אתה תיתן לי את זה, ואני אדבר על זה".


^ 1. עיין בבא מציעא פד ע"א.
^ 2. מעבר לטוב ולרוע פסקה 52: "ב"ברית הישנה" היהודית, זה ספר הצדק האלוהי, מצויים אנשים, דברים ונאומים, בסגנון גדול כל כך, שאין כלום בספרות יוון והודו שיוכל להידמות אליו. אתה ניצב באימה וביראת-כבוד בפני שרידים אדירים אלה של מה שהאדם היווה פעם, ואתה מהרהר הרהוריך הנוגים על אסיה הזקנה ועל אותו חצי איון המשתרבב ממנה, הרוצה, ויהי מה, להיראות לגבי אסיה כ"התקדמות האדם"... הצמדת ה"ברית החדשה", שהיא מכל הבחינות מעין רוקוקו של הטעם, ל"ברית הישנה" להיותם ספר אחד… יתכן וזהו מעשה החוצפה הגדול ביותר ו"חטא כלפי הרוח" כבד ביותר מכל מה שמעיק על מצפונה של אירופה הספרותית".
^ 3. מ. עתידיה, 'אשנב לעולם', הוצאת מחברות לספרות ובית הספר עיינות, עמ' 10.
^ 4. לב שסטוב, שמו הספרותי של ליב איסקוביץ' שוורצמן, ה'תרמ"ו-ה'תרצ"ח (1938-1886).
^ 5. ר' הלל צַיטלין, ה'תרל"א-ה'תש"ב (1942-1871). הוגה דעות, סופר, משורר ועיתונאי, כתב בעברית ובאידיש.
^ 6. ריכארד שטראוס, ה'תרכ"ד-ה'תש"ט (1949-1864). היה ראש הלשכה-למוזיקה של הרייך הנאצי.
^ 7. ראה בהקדמתו של פרופסור ישראל אלדד למהדורה העברית של הספר 'דמדומי שחר', בהוצאת שוקן.
^ 8. סוטה כב ע"ב.
^ 9. ישעיה א, יא.
^ 10. ספר הכוזרי מאמר ראשון אות מב; מאמר שלישי אות כג ועוד.
^ 11. פסחים נ ע"ב.
^ 12. סנהדרין קו ע"ב. זוהר כי תצא רפא ע"ב.
^ 13. יוהאן כריסטוף פרידריך פון שילר, ה'תקי"ט-ה'תקס"ה (1805-1759). מחזאי, משורר ופילוסוף גרמני.
^ 14. סוטה כב ע"ב. ירושלמי ברכות ה א.
^ 15. עיין אורות, אורות ישראל, פרק ו, ז.
^ 16. אחר כך הפכה פרוסיה להיות גרמניה הגדולה.
^ 17. ישראל זנגוויל, ה'תרכ"ד-ה'תרפ"ו (1864-1926), סופר יהודי אנגלי ועסקן ציוני.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il