ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור תשיעי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור תשיעי

בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

וּמִתּוֹךְ הַהַרְכָּבָה הַמְשֻׁנָּה הַזֹּאת שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַמְּקוֹרִיִּים הָאֵלֶּה, הַיַּהֲדוּת וְהָאֱלִילִיּוּת, אֲשֶׁר בַּעֲקֵב הַפֵּרוּד שֶׁגָּרְמָה הַשְׁפָּלַת חַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה לָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית מֵעַל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מְקוֹר-חַיֶּיהָ וְאוֹר-יִשְׁעָהּ, - מִתּוֹכָהּ בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל, שֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה. הַפֵּרוּד הַזֶּה שֶׁל הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל גָּרַם פְּגָם כְּלָלִי, עַד שֶׁגַּם כָּעֵת לֹא תּוּכַל עֲדַיִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת, הַמְפֻתַּחַת הַרְבֵּה, לִקְרֹא בְּשֵׁם מָלֵא אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ עַל הָרַעְיוֹן הַחֶבְרָתִי, בְּסִגְנוֹנוֹ הַלְּאֻמִּי, כְּפִי עֶצֶם טֶבַע הַמַּחֲשָׁבָה בְּעֹמֶק טֹהַר אֲצִילוּתָהּ. מֵאָז הֵחֵלָּה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לִהְיוֹת צוֹלַעַת עַל יְרֵכָהּ בְּ"שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם", בְּמוֹסָד שֶׁל מוּסָר רוּחָנִי הַיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע הָאִידֵאָה הַדָּתִית, שֶׁלֹּא רַק שֶׁאֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּלָּה בְּקִרְבּוֹ, כִּי-אִם הִיא מְנַגַּדְתָּהּ; וְהַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית וְהַלְּאֻמִּית נַעֲשׂוּ בַּסּוֹף בְּהֶכְרֵחַ כְּמוֹ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ, אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאַחֲרוֹנָה צְרִיכָה תָּמִיד לִינִיקָתָהּ מִלְּשַׁד-הַחַיִּים הַגָּנוּז בְּעֹמֶק-עָמְקָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה. וְתַחַת אוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים הַבְּרוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּלְסַמֵּן יָפֶה-יָפֶה אֶת הַקַּו הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם, בָּא מֻשָּׂג מְלָאכוּתִי כֵּהֶה כְּמֻשַּׂג הַדָּת שֶׁל עַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, בַּעֲלֵי הַמֶּמְשָׁלוֹת הָאַדִּירוֹת, הַסִּפְרֻיּוֹת הָעֲשִׁירוֹת וְהָאָמָּנֻיּוֹת הַמְפֹאָרוֹת, שֶׁהוּא בָּא לְשַׁתֵּף אוֹתָנוּ וְאֶת הָעַמִּים דַּוְקָא בְּמַה שֶּׁאָנוּ נִבְדָּלִים מֵהֶם - בַּהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, וְשֶׁעַל פִּיהוּ שׁוֹפְטִים עַל מַהוּתָהּ שֶׁל הַדָּת בִּכְלָל, וּבִכְלָל זֶה גַּם עַל "הַדָּת" הַיִּשְׂרְאֵלִית, - בְּשָׁעָה שֶׁנִּיצוֹצֵי תּוֹרַת חַיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֲשֶׁר בּוֹ, הַנְטוּלִים מִבֵּית-חַיֵּיהֶם, נֶהֶפְכוּ בּוֹ לִזְוָעָה וּפַלָּצוּת, לְמוּסָר שֶׁל מְבַקְּשֵׁי מָוֶת הַדְּבֵקִים בַּקְּבָרִים בְּצוּרָה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת-נֶפֶשׁ. וְכָל מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מִתְבַּכֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, כָּל מַה שֶּׁעוֹבְרִים הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַכֵּהוֹת וְהַשִּׁעֲמוּם שֶׁל הַפָנָטִיּוּת הַגַּסָּה וְהָעֲכוּרָה, בָּא מִיָּד הַיֵּאוּשׁ וְהַפֶּסִימִיּוּת לֶאֱכֹל אֶת כָּל חֵילָם, וְעַל כָּל הֵיכְלֵי הַסִּפְרוּת וְהָאָמָּנוּת אוֹרֶגֶת הַשְּׂמָמִית הַזֹּאת אֶת קוּרֶיהָ, לְדַכֵּא כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ, לְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם.

זהו תיאור נוקב של המצב הדתי בעידן החדש, ובעיקר בתרבות הנוצרית, בקרב אותם העמים בעלי הממשלות האדירות, עמי אירופה.
וּמִתּוֹךְ הַהַרְכָּבָה הַמְשֻׁנָּה הַזֹּאת שֶׁל שְׁנֵי הַיְסוֹדוֹת הַמְּקוֹרִיִּים הָאֵלֶּה, הַיַּהֲדוּת וְהָאֱלִילִיּוּת, - ההכלאה הלא מתאימה הזו,
אֲשֶׁר בַּעֲקֵב הַפֵּרוּד - אשר נגרמה בגלל הפירוד בין שתי האידיאות היסודיות ביהדות,
שֶׁגָּרְמָה הַשְׁפָּלַת חַיֵּי-הַמַּעֲשֶׂה לָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַיִּשְׂרְאֵלִית מֵעַל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מְקוֹר-חַיֶּיהָ וְאוֹר-יִשְׁעָהּ, -
השפלת חיי המעשה הפרידה בין שתי האידיאות.
חיי המעשה הם הניסיון לתרגם את האידיאה הא-להית לתוך המציאות הממשית של האידיאה הלאומית בארץ. החיים המעשיים לגמרי, שיש בהם כלכלה ומדיניות, משפחות ושבטים, יחסי עמים ומלחמות, הכריעו את הכף והשפילו את האידיאה הלאומית מלפני האידיאה הא-להית, כלומר, הפרידו והעמידו את הכל על המעשיות ועל הצרכים המידיים של הזמן והמצב, ונוצרה מציאות שהאידיאה הא-להית נשארה במקום שהוא אמנם גבוה ונערץ - אבל לא קשור ולא משפיע על חיי המעשה.
ראינו שהיה בארץ פירוד בין השבטים, השמיטות לא נשמרו כראוי, לא שיחררו עבדים, לא נתנו צדקה וגזלו את האלמנה, היתום והעני. כל אותם הדברים שהיו צריכים להיות בשל הקרנתה של האידיאה הא-להית לתוך חיי המעשה, לא נשמרו כראוי אפילו שכבר היו לה לאידיאה הלאומית תקופות גדולות של כח וממלכה, בכל זאת נדמה היה שכדי לבסס את הארציות והלאומיות אפשר, ואולי אף ראוי, לוותר על האידיאה הא-להית במלוא עוצמתה.
בסופו של דבר נגרם הפירוד בין שתי האידיאות, והפירוד הזה יצר מושג קלוש של אידיאה א-להית יהודית, שלא קשורה לחיי החברה והעם ולאורח החיים הממשי. רק אז יכלו שיירי האליליות להתחבר עם שיירי היהודיות, ולהיעשות למין הרכבה משונה ולא ברורה שמשמעותה המעשית גם היא ניתוק והפרדה בין חיי הדת לחיי המדינה. כביכול חיי המעשה, התרבות והמשפט הם עניין לעצמם, וישנה גם דת שנותרת בהיכלותיה, יחד עם משרתיה המיוחדים. הדת היא עניין פרטי נפשי של כל אדם. אפילו מי שמכריז על עצמו שהוא דתי, אין כל הכרח שזה ישפיע על סדרי החיים שלו. זה רק עניין של הרגשה, לעיתים גם של מחשבה, אבל הכל מצומצם ופרטי.
ולמרות שהיו ניסיונות לאחד ביניהן, או להשליט את האחת על השנייה, אנחנו מוצאים את עולמנו כיום, כאשר הדת והמדינה נפרדות, וגם מציאות מפוצלת זו נוצרה אחרי מלחמות קשות ומאבקים קשים, למתן מעט את אותו הניגוד בין הדת לחיים. ההפרדה הזו נועדה למנוע את ההתנגשות של הדת והמדינה כשני מוסדות, ושל הדתות השונות בינן לבין עצמן, זהו כמעט הכרח שנבע מהצורך למנוע את ההתנגשות.

מִתּוֹכָהּ בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל,
מתוך הפירוד וההרכבה באה אותה הדתיות שנמצאת כיום בפועל בעולם.

ועל זה מוסיף הרב דברים נוקבים מאד: שֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה.
לכאורה הדתיות כולה קיימת כדי לשרת את הא-להים, להלל אותו, לרומם את שמו ולהפיץ את דבר קיומו בעולם. אבל הדתיות המשונה הזאת, ההרכבה של יהדות ואליליות - א-להים סר ממנה!
הנצרות מטיפה לאמונה בשילוש: באל האב - שלדעתם זה האל המתגלה ליהודים, באל הבן - שזה יהודי מסכן, וגם ברוח הקודש - שהוא מושג עמום ולא ברור. אבל בפועל: האל-האב הוא של היהודים, אז הם לא ממש פונים אליו, ולמרות העיקרון התיאולוגי, שכמובן קיים, אין קשר אליו. האל-הבן הרי נהרג, גם הוא כמעט ולא קיים, אמנם פונים אליו כי לפי אמונתם הוא קם לתחייה, אולם מיתתו היא המודגשת. הוא מעונה, מסכן, סובל ומתייסר, זו דמותו בעיני הנוצרי. כשהנוצרי מתפלל, בין אם הוא קתולי שיש לו פסל בכנסיה ובין אם הוא פרובוסלבי שיש לו איקונין, העיקר הוא הייסורים. סוגדים לצלב, שהוא סמל המוות שלו. הצלב הוא הסמל העיקרי שקיים בתוך כל הכנסיות והוא לא סמל של חיים, הוא סמל המוות והייסורים. תמצית הקיום שלו, תמצית גורלו - הוא המוות. על כן גם מבחינת הנצרות, אין שם ממש א-להים. הם פונים אל ישו במצבו הלא טוב, כשהוא תלוי על עץ ומנוקב במסמרים.
עצם האמירה שא-להים סר מן הדתיות הזו, היא אמירה עמוקה מאד. דתיות בלי א-להים, היא קודם כל דתיות ללא עוצמת חיים, כי מקור הכל הוא הא-להים, והדתיות הזו היא המוסדות והפולחן ללא החיים עצמם. אצל הנוצרים מתמצים חיי הדת בעיקר בפרישות מן החיים, בסוג של הקרבה, כמו האל המיוסר. לשם מה הולך אדם לכנסיה? מה זה נותן לו? החיים הרי נמצאים מחוץ לזה, חיי העם, המדינה, חיי היחיד והמשפחה, הכל מחוץ לזה. החיים נפרדים כל כך מן הדת עד כדי כך שכדי לשמר את החיים צריך להרחיק את הדת. עד כדי כך הדת חונקת ומשתלטת וממיתה אותם, שצריך להפריד ביניהם. יוצא שדתיות כזו היא בעצם פולחן המוות.
גם החסד עליו מרבה הנצרות לדבר, נשאר בגדר אמירה. החסד היהודי הוא חסד של צדקה ומתנות עניים, חסד שהולך עם החיים. איזה חסד נוצרי יש בחברה בכללותה? לעומת זאת חיי הקהילה היהודית בגלות לא היו מנותקים מהדת. על אף שהקהילה לא קיבלה שום סיוע חיצוני, היא קיימה את כל מוסדות החינוך, הרווחה וההמשכיות - מתוכה. מה שהיה - התבסס כולו על הקהילה. והקהילה הזו הייתה קהילה חיה, על כל המגוון האפשרי בקהילה גדולה. הדגם היהודי הזה, של שילוב המוסר במערכות הציבוריות, לא היה קיים במדינות האחרות - לנצרות הייתה לעיתים השפעה חזקה מאד במדינה, אבל המערכות לא היו משולבות אחת בשנייה. המסר הדתי הנוצרי היה למעט בחיים ככל האפשר, והמסר של המלכים, של המדינה, היה כמובן להגביר את העוצמות והכוחות הרגילים. המסרים התנגשו והגיעו למושג המקובל בימינו של הפרדת הדת מהמדינה. ביהדות, בזמן שהייתה לנו מדינה, היה ניסיון לשילוב כזה, אבל כמו שראינו חיי המעשה גרמו לפגם.

אצל העמים האליליים הדתיות הייתה טבעית יותר. מצד אחד זה מגוחך שאדם משתחווה לפסל, לעצים, לאבנים, לגרמי השמים או לנהר, אבל מצד שני האדם ראה אלהות בכל מקום. הכל היה אלהות, הוא היה מוקף אלהות. אמנם, האדם הגשים אותה, ולא הבין את העומק שבה. זו האליליות, שיש ביסודה פירוד של הכוחות, כל עבודה זרה היא אליל אחר. אבל בסך הכל האדם האלילי היה מוקף אלהות. המלך היה צריך להיות כהן עליון או אל בעצמו. כך היו מלכי מצרים וכך היו חלק ממלכי רומי. כמובן שיש הבחנות וגוונים בין סוגי העבודה הזרה, אבל אצל האדם האלילי האלהות היתה בכל מקום - כמו שצריך היה להיות אצל האדם היהודי, כמובן בצורה הנכונה, שלא האלילים יהיו בכל מקום אלא הצווים. צו לשדה וצו לבית, צו ביום וצו בלילה, צו בחול וצו בשבת, צו ליחיד וצו לציבור. צווים שהם הופעות של הרצון הא-להי, ואין לך עניין ומציאות שלא נוגע בהם הרצון הא-להי. מצב זה מופיע כשהאידיאה הלאומית החברתית חדורה, מוארת ומוקרנת על ידי האידיאה הא-להית. אם הקשר הזה נפגע, נוצר מצב של הפרדה כביכול של הא-ל מעולמו ויש דתיות לעצמה, וחיים לעצמם. נותר רק הצו הפורמלי החיצוני, "וְהָיָה לָהֶם דְּבַר ה' צַו לָצָו צַו לָצָו, קַו לָקָו קַו לָקָו" 1 מצוות אנשים מלומדה.
את תפקיד האלילים החליפו כאלף קדושים שונים שנוספו לנצרות עם השנים. הם מופיעים בהקשרים שונים, ואמורים למלא בזה את החיים באלהות. אבל מה שבכל זאת בקע מתוך החיים זה השלטון, הממשלה והתרבות, ואלה לא רצו את הדתיות הזו, מלבד לצורך קישוט בטקסים.

בָּאָה אוֹתָהּ הַ"דָּתִיּוּת" הַמְצוּיָה עַתָּה בָּעוֹלָם בִּכְלָל, שֶׁאֱלֹהִים סָר מִמֶּנָּה.
יש פינה לדת, לרגשות שונים, אבל אין שם א-להים. כי א-להים שגדור בפינה אחת זה לא א-להים, זה לא הבורא, זה לא הכל-יכול האינסופי, אלא מין כח מן הכוחות שאפשר להצביע עליו באצבע ולומר: הוא שם, הוא מצוי הרחק שם.
הַפֵּרוּד הַזֶּה שֶׁל הָאִידֵאוֹת בְּיִשְׂרָאֵל גָּרַם פְּגָם כְּלָלִי, עַד שֶׁגַּם כָּעֵת לֹא תּוּכַל עֲדַיִן הָאֱנוֹשִׁיּוּת, הַמְפֻתַּחַת הַרְבֵּה, לִקְרֹא בְּשֵׁם מָלֵא אֶת הָרַעְיוֹן הָאֱלֹהִי, כְּדֵי לְהַשְׁפִּיעַ מִמֶּנּוּ עַל הָרַעְיוֹן הַחֶבְרָתִי, בְּסִגְנוֹנוֹ הַלְּאֻמִּי, כְּפִי עֶצֶם טֶבַע הַמַּחֲשָׁבָה בְּעֹמֶק טֹהַר אֲצִילוּתָהּ.
מה שקרה בישראל השפיע על האנושות בכללותה. הקושי להתעורר לתחושה של נוכחות א-להית המאירה את חיי האדם, הלאום והחברה בכלל, נובע מהפרדת האידיאות. במצב כזה קשה לקרוא בשם מלא את הרעיון הא-להי, אפשר לקרוא לו רק בשמות מקוטעים, בפינות בודדות. וממילא ההשפעה שאמורה להיות על שאר העמים, מעוכבת גם היא.

מֵאָז - מעת שהקשר הנכון בין האידיאות הופרע - הֵחֵלָּה הָאֱנוֹשִׁיּוּת לִהְיוֹת צוֹלַעַת עַל יְרֵכָהּ בְּ"שֶׁקֶר שֶׁאֵין לוֹ רַגְלַיִם" 2 ,
יש צליעה, כביכול יש יותר כובד על רגל אחת מאשר על האחרת. וזה נקרא מצב של שקר, כשיש קיום אלא שהוא מקולקל, אמת חלקית היא שקר.
בְּמוֹסָד שֶׁל מוּסָר רוּחָנִי הַיּוֹנֵק מִשֶּׁפַע הָאִידֵאָה הַדָּתִית, שֶׁלֹּא רַק שֶׁאֵין הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית מִתְגַּלָּה בְּקִרְבּוֹ, כִּי-אִם הִיא מְנַגַּדְתָּהּ; - יש מוסדות רוחניים שיונקים מאותה הדתיות שא-להים סר ממנה, אבל המוסדות האלה לא יכולים להשפיע על המוסדות הלאומיים, ואדרבא האידיאה הדתית אפילו נוגדת את הלאומית.

בעידן החדש אנו מגלים ניגוד נוסף, כי הדתות הגדולות הן אוניברסליות. כשהנצרות רצתה לבטל את האומה היהודית, היא הכריזה שכבר אין עם נבחר, ושהנוצרים הם ישראל החדש. היא התכחשה ללאומיות מיוחדת והתיימרה להיות אוניברסלית. יש אמירה ידועה שמקורה באחד הכתבים הנוצריים הראשונים, שאין יווני ואין יהודי, יש חלוקה רק בין מי שמאמין בישו, למי שלא.
אחד המניעים להפרדת הדת מהמדינה בעידן החדש, הייתה העובדה שהלאומיות לא יכלה לשאת את הדיכוי על ידי הדתיות, את מגמת הטשטוש והביטול של הייחוד הלאומי שהביאה בכנפיה הבשורה הנוצרית. אבל הלאומיות, כפי שראינו בפרק א היא הצורה היציבה של החברה. מפני שחברה שמתקיימת לאורך דורות ומעצבת לעצמה מסגרות בסיסיות של שפה, מנהג ונאמנות לכברת ארץ, זוהי החברה האמיתית שמבטאת באופן מלא את התכונות הקולקטיביות לאורך זמן. ודווקא את התשתית האנושית הבסיסית הזו רוצה הדתיות לבטל. יש כאן ניגוד של שאלת השליטה בעולם במישור המוסדי, וגם ניגוד עצמי פנימי, בכך שמסגרת לאומית לא מוכרת על ידי הדתיות ולא מקבלת את מקומה - וְהַהַשְׁפָּעָה הַדָּתִית וְהַלְּאֻמִּית נַעֲשׂוּ בַּסּוֹף בְּהֶכְרֵחַ כְּמוֹ צָרוֹת זוֹ לָזוֹ,

אַף-עַל-פִּי שֶׁהָאַחֲרוֹנָה צְרִיכָה תָּמִיד לִינִיקָתָהּ מִלְּשַׁד-הַחַיִּים הַגָּנוּז בְּעֹמֶק-עָמְקָהּ שֶׁל הָרִאשׁוֹנָה.
אמנם א-להים חיים סר מאותה הדתיות, אבל היא עדיין תוצר של האידיאה הא-להית. זכר לה, כעין מצבה שחקוק עליה שם המת. וודאי שלא יכולה להתקיים תרבות לאומית ללא חיבור למקור הערכים שלה, ללא האידיאה הא-להית. יש כאן מצב של קיום שהוא מלא סתירות מיניה וביה.

וְתַחַת אוֹתָם הַמֻּשָּׂגִים הַבְּרוּרִים הַמְּקוֹרִיִּים, שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם בְּשָׂפָה בְּרוּרָה וּלְסַמֵּן יָפֶה-יָפֶה אֶת הַקַּו הַמַּבְדִּיל בֵּינֵיהֶם,
ביהדות יש מושג של קדושה, כמו קדושת המקדש או הקרבן, ויש מושג של חיי חול. לא שחיי החול מופקרים, אבל יש מעמד של חיי רשות נבדלים 3 . אנו אומרים בהבדלה במוצאי שבת, "המבדיל בין קודש לחול", ובכל זאת ברור שלא מדובר על כך שבחיי החול אפשר לעבור עבירות. כמובן שחיי החול והרשות צריכים להיות חיי טהרה, מפני שחיי החול הם תשתית לחיי הקדושה, בזמן, במקום, באדם ובממון - אבל יש גם הבדלה ברורה בין חול לקודש.

ולעומת ההשקפה הזאת -
בָּא מֻשָּׂג מְלָאכוּתִי - מושג שהגבולות שלו לא טבעיים. למדינה, למשל, יש גבולות טבעיים כמו נהר או ים, ויש גבולות מלאכותיים שלא מותאמים לשטח. גבול הדתיות הוגדר באופן שרירותי, על פי חוק ועל פי נוחות, לא מפני שלדת יש אמירה - דווקא עד פה ולא מעבר לזה.
כֵּהֶה - מעורפל ולא ברור. לא מובן מה מקום הדתיות בחיים. מצד אחד אין לה מקום בחיים ועל כן היא מופרדת מהם. ומצד שני בכל זאת יש לאדם רגש דתי כלשהו, ועל כן יש לה מקום. סוף כל סוף, יש כאן רגשות, ויש כאן השקעה נפשית גדולה.

כְּמֻשַּׂג הַדָּת שֶׁל עַמֵּי-הַקוּלְטוּרָה שֶׁבִּזְמַנֵּנוּ, בַּעֲלֵי הַמֶּמְשָׁלוֹת הָאַדִּירוֹת, הַסִּפְרֻיּוֹת הָעֲשִׁירוֹת וְהָאָמָּנֻיּוֹת הַמְפֹאָרוֹת,
שֶׁהוּא - מושג הדת הזה - בָּא לְשַׁתֵּף אוֹתָנוּ וְאֶת הָעַמִּים דַּוְקָא בְּמַה שֶּׁאָנוּ נִבְדָּלִים מֵהֶם - בַּהַבְדָּלָה שֶׁבֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, וְשֶׁעַל פִּיהוּ שׁוֹפְטִים עַל מַהוּתָהּ שֶׁל הַדָּת בִּכְלָל, וּבִכְלָל זֶה גַּם עַל "הַדָּת" הַיִּשְׂרְאֵלִית,
מושג הדת הוא הדתיות המודרנית, כפי שהיא נתפסת בעולם וממנה מקישים על היהדות. בהשוואה אל אותה דתיות שהתפשטה בעמים חושבים ללמוד גם על היהדות.

- בְּשָׁעָה שֶׁנִּיצוֹצֵי תּוֹרַת חַיִּים שֶׁל הַיַּהֲדוּת אֲשֶׁר בּוֹ, הַנְטוּלִים מִבֵּית-חַיֵּיהֶם,
בנצרות, שעליה מדבר הרב, יש שבבים גנובים מתורת החיים של היהדות, שנלקחו מתוך היהדות, אלא שהם נטולים מבית חייהם.
ואותם הניצוצות שבמקומם ובבית חייהם הם טובים ויפים, כשהם מופרדים ממקורם - נֶהֶפְכוּ בּוֹ לִזְוָעָה וּפַלָּצוּת, לְמוּסָר שֶׁל מְבַקְּשֵׁי מָוֶת
השאלה היא על מה נסמך המוסר? על מה מבססים את עשיית הטוב וההימנעות מהרע. האם על כך שהחיים לא שווים דיים מפני שהמוות תמיד מוחק את כל ההישגים, וממילא אין בשביל מה לרדוף אחרי כסף, אחרי כבוד ותענוגות, הרי ממילא יבוא המוות ולא יישאר מזה דבר. פן כזה ודאי קיים, אי אפשר להתעלם ממנו. אבל השאלה היא האם זהו עיקר המוסר, או שהמוסר נסמך על השאיפה ליצור חיים כאלה שיש בהם גם עונג, גם יופי וגם שמחה, בטוב ובטוהר. זוהי השאלה העיקרית.
מבחינתנו המוות הוא תופעה קיימת וחזקה שאי אפשר להתעלם ממנה, אבל זו תופעה שמקורה בחטא, ולא מציאות שצריך ללמוד ממנה על החיים עצמם. המוות בא אחרי חטאו של אדם הראשון, והמוות הזה צריך לחלוף מן העולם - זהו החזון היהודי. על כן, בקשת היהדות היא בקשת החיים, בקשת תיקון העולם - ולא בקשת המוות. בודאי לא מבחינת מוסרית, כי המוסר נסמך על ערך החיים, על ערך הרצון הא-להי לברוא עולם ולברוא אדם, ושעולם זה ואדם זה יגיעו לתכלית השלימות אשר אליה הם מסוגלים להגיע. בשלימות זו תהיה הרגשת הטוב השלימה, המוחלטת, של היצירה הא-להית.
עיקרה של תורה הוא להיות תורת חיים, וזהו גם עיקרון הלכתי רב משמעויות. התורה באה לאשר את החיים, לתקן אותם, ולהראות את הדרך להעלותם לרום הדרגה האפשרית שבהם. יש מוות, המוות הוא מורה קשוח בהרבה דברים, ואי אפשר שלא להתחשב בו - אבל הוא לא יסוד החיים, לא יסוד הקיום ולא יסוד המוסר.

הנצרות הפכה להיות מוסר של מבקשי מוות - הַדְּבֵקִים בַּקְּבָרִים בְּצוּרָה שֶׁל חֹשֶׁךְ וְקַדְרוּת-נֶפֶשׁ.
הנצרות כולה מבוססת על מותו של האל, האל הגיע לעולם בדמות אדם, ומת בייסורים כדי לכפר על חטאם של בני אדם. הם מעריצים את קברו, ויותר מקברו הם מעריצים את הצלב שעליו הוא נצלב, את מכשיר העינויים שלו, ומזה לומדים מוסר. כאילו כדי לכפר על מישהו צריך להיות מעונה, צריך למות, צריך להתייסר, זה חייב להיות כך.
האם זה אכן הכרחי שכל גמילות חסד תהיה מלווה בהפסד ונזק לגומל החסד? האם באמת חייב להיות שאם אתה עושה טובה למישהו - אתה לעולם תפסיד? מדוע טובה לא יכולה להיות שלימה - טובה לנותן וטובה גם למקבל? נכון שבמשך החיים יש הרבה פעמים שאנחנו עומדים לפני הכרעה קשה, על מה לוותר, מה לתת משלנו, זה דבר מאד נכון, אבל הוא לא מוכרח להתקיים מלכתחילה. אם ההפסד לגומל החסד הוא הכרחי, פירושו של דבר שאם לא יהיו יותר עניים וחולים ומסכנים, כבר לא יהיה צורך באנשים רחמנים וגומלי חסדים בעולם, או לחלופין שניצור עניים ומסכנים, כדי להראות לכולם כמה אנחנו נחמדים. קידוש כזה והנצחה כזו של הסבל - הם עצמם מחשבה בלתי מוסרית בעליל.
זאת ועוד, האם חייב להתקיים רוע כדי שיהיה טוב? הרי עיקר תכליתו של איש המוסר, של הצדיק, היא לשרש את הרוע מיסודו. אמת הדבר שבהכרעה מוסרית בתוך עולם בעייתי, עולם פגום, פעמים רבות צריך האדם לוותר, והוא בוחר להתחלק בשלו עם מישהו שחסר לו - זהו קרבן מוסרי. אבל זה לא כדי להיות חסר, זה לא על מנת לסבול.
אין הדבר בא בהכרח לידי ביטוי בנטייה להתאבד, אלא בקידוש הסבל, והרי התאבדות היא לפעמים סיום הסבל. הנצרות מטיפה ללכת על פי דמותו של "המושיע" ולסבול כמוהו. כדי לדבוק בסוג כזה של מוסר שעיקרו הוא סבל מלכתחילה, מבט חשוך על המציאות בכללותה, צריך רגש חזק מאוד, מה שקורא הרב - פנטיות. דהיינו קנאות קיצונית מאד. אדם רגיל ומאוזן, נוטה דווקא למצב רוח טוב, במידת האפשר. האדם הנורמלי נוטה להיות אדם שמח, שנהנה ומתענג, זוהי נטייה טבעית, פשוטה ונכונה. כדי להכניס את עצמו לתוך מצב נפשי כזה של קדרות, של הפיכת המוות, הייסורים והסבל לעיקר תפיסת העולם המוסרית וההתנהגותית, צריך האדם לזנוח את כל הרגשות הטבעיים, הנפשיים, ולזה צריך רגש קיצוני מאוד של קנאות גסה שמעבירה את האדם גם על דעתו. הרי הוא מוכן לוותר, לא רק על רכושו שלו, אלא גם על זה של אחרים. הוא מוכן לנפץ ולשבור הכל, כי זה חורה לו שיש אנשים מיושבים בדעתם ונהנים בחייהם.
יש אלפי סוגי פנטיות של התנהגות רעה מאד כלפי בני אדם, ומיוחד כלפי יהודים, ביזוי ושוד, רצח והרג ושריפה, וכל סוג של התעללות, תהיה נוראה ככל שתהיה. והכל באצטלה של קנאות, הכל במעטה של קדושה!

אבל,
וְכָל מַה שֶּׁהַהַכָּרָה מִתְבַּכֶּרֶת וְהוֹלֶכֶת, כָּל מַה שֶּׁעוֹבְרִים הַשִּׁכָּרוֹן שֶׁל הַהַרְגָּשׁוֹת הַכֵּהוֹת וְהַשִּׁעֲמוּם שֶׁל הַפָנָטִיּוּת הַגַּסָּה וְהָעֲכוּרָה, בָּא מִיָּד הַיֵּאוּשׁ וְהַפֶּסִימִיּוּת לֶאֱכֹל אֶת כָּל חֵילָם,
כאשר מתפכחים מן הרגשות העזים הללו, אי אפשר שלא לתמוה, כיצד יוכל ציבור לחיות כך, כשהוא מביט על עצמו בראי חשבון-הנפש ההיסטורי, ומגלה מאות שנים של גרימת סבל ונזק, לאדם הפרטי ולציבורים שלימים. ההתבוננות לאחור חושפת היסטוריה שלימה של רוע. זה מביא את האדם ואת הציבור למחשבות קשות מאד על הטבע האנושי, ומזה נולד הייאוש. האדם אומר לעצמו שאם כך הוא מסוגל להתנהג, ראוי לו להתייאש. זה לא חטא חד-פעמי ולא מעידה מקרית, אלא אלפי שנים של רדיפות ועינויים המוניים נוראים. לא פעם אחת במאה שנה, אלא אלפים ורבבות של שריפות, ועינויים קשים ביותר. אדם מביט על עצמו ואומר: אם זה מה שאני מסוגל לעולל, אם זה מה שעשינו במו ידינו - מה אנחנו?! הייאוש והפסימיות באים לעיתים דווקא מתוך בשלות המחשבה, מתוך פתיחת העיניים וההתבוננות עצמית.
הגויים לא יכולים פשוט לעזוב את הכל, ולחיות חיים טבעיים ונורמליים, בשמחה ובאושר. אכן, יש עניין של חרטה, אבל השאלה היא על מה החרטה, ומה הפוטנציאל לעתיד. יכול אדם לומר: יש דברים שלא ידעתי. כיון שלא חקרתי מספיק ולא למדתי מספיק, עשיתי כמה פעולות לא נכונות. והיו גם כמה פעולות שאולי ידעתי שהן לא בסדר, אבל מעדתי, לא תמיד החזקתי מעמד. חרטה כזו אפשר לקבל, כל עוד, ככלל, אדם מסוגל להיות טוב. זהו לא ייאוש גמור. חרטה היא לא ייאוש ולא פסימיות, חרטה היא ניסיון לעשות חשבון נפש ולהתמודד במשך זמן, מתוך אמון במחשבה ובכלים הנפשיים האחרים - עם המצב הקודם.
אפילו אדם שנקטעה רגלו, עם כל הקושי הנלווה, יכול להמשיך את חייו, הם לא הסתיימו. הוא יכול לפעול, לעשות מעשים טובים ונכונים ולהתנהג כראוי, למרות כל המטען הנפשי הקשה שהוא נושא איתו. השאלה היא, האם אדם רואה את עצמו כבּר-תיקון, או מפחד מן המפלצת שבו, שמא גם מחר יקום וירצח וישדוד. שמא כל מחשבות החרטה הן רגע זמני וחולף של פיקחון, אי של שפיות בים של טירוף-יצרים ואוקיינוס של שיגעון-תאוות.

מדוע מתייאש אדם, ומונע מעצמו את ההיחלצות מבית האסורים דרך צוהר התשובה? מפני שהוא רואה את עצמו ואת האנושות בכלל באופן כל כך נורא, שהוא לא מוצא שום פתח מילוט, הוא רק מתוודע אל המציאות הרעה ומכיר בה. קודם הוא היה אחוז רגשות עזים, ועל כן חשב שהוא עושה דברים נכונים, ואחר כך כשהתפכח ראה שהיו אלה מעשי זוועה.
יש הבדל בין מעידה נקודתית, כמו חילול שבת או גניבה חד-פעמיים, לבין ההתמדה של רוצח סדרתי. פושע סדרתי שכזה, מאושפז בכפיה במוסד לחולי נפש ומטופל בתרופות ואפילו הוא עצמו כבר לא סומך על כושר השיפוט והריסון שלו.
כל זה כאשר מדובר באדם יחיד, שיודע שהוא שונה מכולם, ושהרוב המכריע של האנושות שפוי. אולם מה אם מדובר על אלף וחמש מאות שנים של פשעים המוניים, דור אחרי דור, בגיבוי של המוסדות? לא התפרעות חד-פעמית, לא איזו התפרצות נפשית שעם כל הרוע שבה הייתה וחלפה - אלא תופעה שמעוגנת עמוק במבנה הנפש. עמוקה כמו הדת, תשתיתית וקמאית כמו הרגשות העמוקים ביותר. כשמתפכחים לתוך מציאות שכזו, כמעט בלתי נמנע שיבוא גל של ייאוש. שטף של אי-אמון טוטלי, לא רק בא-להים, אלא גם באדם, בנפש ובכושר התפקוד האנושי.
ומן הייאוש בורחים להתחבא תחת סינרה של הציניות המוחלטת, תחושה שאין שום דבר בעל ערך, אף לא אחד, כלום. כל המציאות פשוט רעה. החלחלה איננה רק מן המעשים שנעשו, אלא גם מן האידיאולוגיה שעמדה מאחוריהם. הרי המעשים האלה לא היו חריגים בסביבה התרבותית, הם היו ביטויים לאידיאולוגיה שרווחה, ומכאן חומרת המצב. כשאדם מוֹעד וחורג מן המקובל, עדיין קיימת בו התחושה שיש לו לאן לחזור, אל השפיות המקובלת והמצויה. אבל לאן יש לגוי לחזור? האם ילך שוב לאותה כנסיה? יחזור לאותו כומר? איך הוא יפתח שוב את אותו ספר, כשלבו אומר לו שהספר עצמו הוא זה שגרם לו זוועות אין ספור.
להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם תנועת המוסר הדגישה מאד את חוסר יכולתו של האדם לעמוד מצד עצמו, ואת גודל הסיכון שייפול ללא סיוע חיצוני. אמנם, ישנו הבדל עצום. ראשית, יש להבחין בין שני זרמים בתנועת המוסר, שביקרו זה את זה, סלובודקה בקצה האחד ונובהרדוק בקצה השני. 'הסבא מסלובודקה' 4 , דרש רבות על 'תפארת האדם'. האדם הוא נזר הבריאה, פסגת העולם, ועל כן לא יאה לו לחטוא. הכיצד ישפיל עצמו ממעמדו החשוב והרם ללכת אחרי תאוות היצר השפל?! זה העיקרון המוסרי שהוא הוציא מקלם.
לעומת זאת בנובהרדוק הדגישו את ההיפך: העולם לא שווה ללכת אחריו, העולם הוא אפס מוחלט, צריך רק לפקוח את העיניים ולראות שהוא פשוט לא שווה כלום. אכן, זה עלול להביא למידה מסוימת של פסימיות, אולם הם חינכו את עצמם מתוך כך לגבורה אקטיביסטית גדולה. מכיוון שהעולם מצד עצמו לא שווה הרבה, יש דברים אחרים בעלי ערך. התורה היא עניין גדול, להיות יהודי זה דבר בעל ערך. העובדה שהעולם הוא מטבע מזויף לא אומרת שאין בכלל מטבעות זהב. אם יש משהו שכדאי למסור עליו את הנפש, זה לא על הפיתוי והיצר הרע, אלא על העצמיות היהודית.
הסבא מנובהרדוק לימד שבגלל חוסר חשיבותו של העולם הזה, צריך להשתמש בו כאמצעי. הוא הסביר שבעצם לא נבראו הרכבות אלא כדי לנסוע בהן לצורך לימוד תורה והפצתה, וכל השאר פשוט בטל. החינוך הזה היה עמוק עד כדי כך, שמספרים על תלמיד בנובהרדוק שאחר כך התפקר וכבר לא שמר מצוות בכלל. אותו תלמיד לשעבר פגש פעם חבר שלמד איתו בתקופת הישיבה ואמר לו: אתם קלקלתם לי את כל החיים. עכשיו אני אוכל בשר בחלב אבל אין לי תענוג מזה, אני יודע שזה ממש לא כלום. אין לי עולם הבא ובגללכם גם אין לי עולם הזה.
אמנם אף תנועה יהודית לא התנכרה לחיים בהופעותיהם העיקריות, ואפילו אם מישהו היה רוצה, הוא לא היה יכול. אי אפשר לבטל את המשפחה, את כבוד ההורים, את החובה לשמירת רכוש הזולת. את רכושך שלך אתה רשאי לתת אבל לא את של זולתך. המסגרת התורנית ההלכתית מאזנת את האדם וקושרת אותו אל יסודות הקיום האנושי הבריא והטבעי. לעומת זאת, ההתנזרות הנוצרית מתנכרת לא רק להקמת המשפחה, אלא אפילו לזהות האישית, מי שהולך להיות נזיר או נזירה מחליף את שמו. גם אם זה לא מאפיין את כל הפלגים בנצרות, הנזירות מוצגת כמופת שאליו צריך לשאוף, ורק חולשה היא הגורמת לאנשים שלא להיות נזירים. לעומת זאת הנזיר היהודי נקרא חוטא, מפני שלא די לו במה שאסרה התורה. 5
כמובן, אם מרגיש אדם שהוא צריך לשים סייג לעצמו, התורה נותנת לו את האפשרות, אבל הסיגופים הם לא דבר טוב כשלעצמו אלא רק בתור אמצעי. מה גם שהנזירות היהודית היא זמנית בלבד, ליחידים, והיקפה מצומצם לתחום הגפן, התספורת וטומאת המת. ביהדות אלו אמצעים כדי שהאדם לא ייפול, במקום שיש לו נקודת תורפה, אבל כשהאדם עושה זאת לשם סיגוף הוא נקרא חוטא. מערכת הערכים היהודית נותנת תוקף א-להי לחיים, למוסדות החיים העיקריים, בהם האדם נהנה מיגיע כפיו וממשפחתו, ואם יש לו שלוה ועונג בזה שהוא יושב תחת גפנו ותחת תאנתו זה אידיאלי. רק אם העונג גורם לשכחת הא-ל "הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל" 6 - זה רע. היהדות מעתיקה את עיקר ההתמודדות המוסרית אל הבחירה של האדם, אל נפשו, ולא אומרת שהעולם הוא שלילי לגמרי וצריך להינזר ממנו. הרמב"ם ניסח זאת באופן כללי ביותר - 'שביל הזהב', איזון נכון בין הנטיות השונות, כאשר לפעמים יש צורך בנטייה לקצה אחד כדי לאזן את הנטייה של האדם להיות קרוב אצל עצמו, אבל דרך האמצע היא הדרך הנכונה. 7

הרב לא מנתח כאן רק את הנצרות, אלא גם באופן כללי יותר, את הבעיה הקשה שהייתה בעבר וקיימת עד היום, שהדתיות היא סוג מסוים של התנהגות. הדתיות נתפסת כעזיבת החיים והעולם, וכהתייחסות מזלזלת אליהם. רואים אותה כהעדפה של קברים על פני אנשים חיים, וכשקיעה בסוגים שונים של ייאוש במקום בחזון. ואומר הרב, שלצערנו הגדול, רוצים להלביש את התפיסה הזו גם עלינו, על היהדות, כאשר לאמיתו של דבר היהדות שונה לחלוטין.
אף יותר מטעותם של הגויים בזה, מפריעה העובדה שלעיתים גם יהודים חושבים כך. למשל ביחס לתחייה הלאומית, יכול יהודי דתי להגיד: "בשביל מה צריך את זה? נשב בבית הכנסת, נלמד משהו, יש לנו מצוות..." - וזהו סוג של דתיות שמולבשת על היהדות, ומעוותת אותה ואת כח החיים שלה. עוקרת את המושג המרכזי והעיקרי של רצון ה' מן האדם, וזו הבעיה העיקרית.
ביהדות אנו מוצאים דאגה לכל פרט ולכל אדם, מבחינה כלכלית וחינוכית. טיפוח החזון במשך כל הדורות, קשר עם ארץ ישראל, געגועים למצב השלם. הגאולה תפסה עניין מרכזי בחיים היהודיים, אמנם היא לא מומשה בפועל בגלל קשיי הגלות, אבל הייתה דבקות בחזון: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת עֹד יֵשְבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָלִָם וְאִיש מִשְעַנְתוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים, וּרְחֹבוֹת הָעִיר יִמָלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת מְשַחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ" 8 . הרי ילדים וילדות הם לא עניין דתי, גם לא הזקנים והזקנות, ובכלל מה אכפת לה לדת שזה יתקיים דווקא בירושלים? ואף על פי כן, במידה שהיה אפשר, עלו לארץ ישראל, ומה שיכלו לבנות בנו. ציפו וכמהו לכל ידיעה ובשורה: אולי משהו משתנה בעולם, שיהפוך את החזון לבר-מימוש. למרות כל המגבלות והחסרונות, ללא מקדש, ללא סנהדרין, ללא נבואה וללא מלכות, היה סדר החיים היהודי - סדר רוחני. סדרי המשפחה, החינוך, הדאגה הכלכלית, המיסוי והנהגת הקהילה - כמעט כל פעולה ופעולה הייתה על פי התורה. גם החשש הגדול בדיני פיקוח נפש מבטא את הערך הייחודי שמייחסת היהדות לחיים.

וְעַל כָּל הֵיכְלֵי הַסִּפְרוּת וְהָאָמָּנוּת אוֹרֶגֶת הַשְּׂמָמִית הַזֹּאת אֶת קוּרֶיהָ, 9
כל היכלי הספרות והאמנות בתרבות המערבית המפוארת, לא הספיקו להפיח באדם רוח חיים אמיתית. רוח חיים אמיתית היא מבט אל העתיד, בניין העתיד. גם אדם פסימי ומיואש דואג להווה הנוכחי שלו, ומשתדל להשְׂביע את עצמו בפועל, אבל הוא לא בונה עתיד, אין לו חזון. כח החיים הגדול בא לידי ביטוי, לא רק בעצם ההתקיימות עכשיו, אלא בכך שיש לו ערך מצד עצמו, וממילא, מתוך כח החיים הגדול נוצרים חזון וייעוד. מכח חיים כזה נוצרת תנועה של בנין העתיד.

לְדַכֵּא כָּל רוּחַ וָנֶפֶשׁ,
תחושה של "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" 10 . ייאוש נורא, לא אוכלים ושותים כי מחר נחיה, אלא כי מחר נמות. אין כלום מלבד, אולי, הרגע הזה, אולי יש עוד הנאה אפשרית בינתיים. זוהי הפסימיות האמיתית. השׂממית הזו היא שׁממה.

לְהַכּוֹת אֶת הָאָרֶץ חֵרֶם 11 .
כמו שבחרם שום דבר אינו שמיש, והכל מאבד את ערכו האמיתי. כשם שהחרם הוא לא תשתית למשהו שיבוא, אלא מועמד להשמדה, כך גם אפשר לכלות את העולם שקיימים בו, כיוון שאין בו כל ערך.
הנצרות הונעה בתחילה על ידי רגשות מאד חזקים, ניסיון לשנות את העולם על פי מטען יהודי כלשהו שהיה בה. זה לא היה נורמלי, אבל היה בזה המון רגש. היה ריקבון אבל לא באופן של יאוש, להיפך, היה נדמה שנעשה משהו נכון ושלצורך זה צריך להרוג, להשמיד, לאבד ולשרוף. רק בעידן החדש כאשר הבשילה ההכרה ונפקחו העיניים, האדם עמד קצת להביט אחורנית, ויכול היה לסכם לעצמו את אותן שנים של קיום תרבותי, ולראות למה הן הביאו - אז התחיל ייאוש של שיממון, של דיכאון פנימי. או אז החלה התבוננות באדם ובתרבות האנושית כדבר שאין לו ערך.
החילון הוא ניסיון להיחלץ לגמרי מן הייאוש הזה. אז נוצר מושג הניהליזם. המושג הזה נוצר לפני מאתים שנה והוא בא מהמילה הלטינית: "ניהילי", שום דבר, אפס. ניהליזם זו תפיסה האומרת שאין ערך של ממש לדבר, הניהיליזם הוא החילון. הדת לא שווה - אבל גם שום דבר אחר לא שווה. אחר כך היו עוד אמונות נוספות, היו קומוניסטים מאמינים ופשיסטים מאמינים, אבל 'קץ האידיאולוגיות הגדולות' שמדברים עליו היום, המכונה פוסטמודרניזם, התחיל כבר אז, בחילון.


^ 1. ישעיה כח, יג.
^ 2. תיקוני זוהר תיקון כב, דף סו ע"א, פס' עז: "שיקרא לית ליה רגלין".
^ 3. חובות הלבבות שער עבודת הא-להים פרק ד: "והתורה חולקת מעשה בני-אדם לשלושה חלקים: צווי ואזהרה ורשות".
^ 4. הסבא מסלובודקה. ר' נתן צבי פינקל, ה'תר"ט-ה'תרפ"ז (1926-1848).
^ 5. ירושלמי נדרים ט, א: "ר' דימי בשם ר' יצחק לא דייך מה שאסרה לך התורה אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים".
^ 6. דברים ח, יח.
^ 7. עיין רמב"ם 'הקדמה לפירוש המשניות למסכת אבות' (שמונה פרקים) פרק ד.
^ 8. זכריה ח, ד-ה.
^ 9. עיין סנהדרין קג ע"ב.
^ 10. ישעיה כב, יג.
^ 11. מלאכי ג, כד.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il