ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שמיני

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור שמיני

בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמִּתְלַוֶּה עִם כָּל לְגִימָה וּלְגִימָה שֶׁל הַחַיִּים, הוּא מַכְשִׁיר לְהַבִּיט עַל הַחַיִּים וְעַל הַמְּצִיאוּת בְּעַיִן יָפָה וּבְשִׂמְחַת-צַדִּיקִים, לְהַכִּיר כִּי "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים הוּא טוֹב מְאֹד". לְעֻמַּת-זֶה, הָעוֹלָם הָאֱלִילִי, שֶׁאֵין לוֹ נֹעַם-אֱלֹהִים-חַיִּים זֶה, שֶׁמִּמְּקוֹר-אוֹרָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּטֶבַע הַיְצִירָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחַת הַחַיִּים וְשִׂמְחָתָם. עֵינוֹ הָרָעָה מוֹצֵאת בְּכָל מְקוֹם-מַבָּטָהּ רַק מְאֵרָה, וְהִיא מְמַלְּאָתוֹ זַעַף וְחֵמָה אַכְזָרִיָּה עַל עַצְמוֹ, עַל הֲוָיָתוֹ, עַל הַכֹּל, וְהוּא מוֹצֵא אֶת-עַצְמוֹ מְנֻגָּד מֵעַצְמוֹ אֶל עַצְמוֹ. אָז רוֹאֶה הוּא - בִּגְבֹר עָלָיו הַמַּכְאוֹב - אֶת הַצָּלָתוֹ לְחַיֵּי-הַשָּׁעָה, עַד אֲשֶׁר יַעֲבֹר מִן הָאָרֶץ, רַק בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן-שֶׁל-חַיִּים, שֶׁאֵין בְּרוּחוֹ פְּנִימָה שׁוּם נִגּוּד וּמַעְצוֹר לְכָל הַתְּכוּנוֹת הַבַּרְבָּרִיּוֹת. אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ לְגַמְרֵי, וְהַיֹּפִי הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם וּמוּסָרוֹ הַפְּנִימִי תּוֹבְעִים אֶת עֶלְבּוֹנָם בְּתַרְעֹמֶת נוֹרָאָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ, בְּיִחוּד אַחֲרֵי הִתְבַּכֵּר קְצָת הַהַשְׁקָפָה הָעוֹלָמִית הַכְּלָלִית, הַמְבַקֶּרֶת אֶת הַחַיִּים מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶם: מִתּוֹכָם וּמִבָּרָם. לְפִיכָךְ בָּאָה הָאֱלִילִיּוּת אֶל מַחֲבוֹא הַבּוּדָאִיּוּת, שֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת מְגַמַּת מְנוּחָתָהּ בָּאֲפִיסָה וּבָאֲבַדּוֹן הַמֻּחְלָט. כּוֹס הַקֶּצֶף עַל הַחַיִּים וּמְרִירוּתָם, שֶׁהֵם תַּמְצִית הַמֻּרְגָּשׁ שֶׁל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, עוֹלֶה הוּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְכָל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ, הָאֱמוּנָה וְהַדִּמְיוֹן, מִתְמַלְּאִים בִּשְׁאִיפָה אַחַת שֶׁל חֵפֶץ- הַחֲפָצִים: לְהִכָּחֵד וּלְהִמָּחוֹת בְּאֵין שָׂרִיד וָזֵכֶר.

ביטויה של האידיאה הא-להית זוהי השאלה האנושית הגדולה ביותר. מעמד האדם, הפיתוח ההרמוני של הדעת והדמיון, של הרגש, האמונה והרצון. פיתוח בדרכים מתאימות, מתוך זהירות שלא להידרדר לתהום ועם מלוא חפץ ההשלמה וההתעשרות. עושר רוחני וגם שפע חומרי, תוך הקפדה על צדק יושר ונדיבות לב. אדם שהוא עני מרוד ומלומד בייסורים וכואב יתקשה להיות נדיב. אבל האדם שחייו מלאי ברכה, כשהוא יודע לברך על השפע אשר חננו ה', הוא גם נדיב יותר. הוא רוצה להעניק ולענג את העולם יחד איתו, כי הוא מרגיש שההענקה איננה גורעת מחלקו שלו. זו המציאות של האישיות ההרמונית והחברה ההרמונית הטובלות באורה של האידיאה הא-להית.
בלי האור הא-להי קיימות כל אותן הנטיות אבל כל אחת תובעת את שלה באופן הטוטלי, ואז אנחנו מוצאים בפועל, תרבות שנבנית מתזזית בלתי פוסקת מקיצוניות לחברתה. וגם בחיי האדם הפרטי, או שהוא רץ אחר התאוות או שהוא כולו מדוכא בייאושו וחדל אישים. בנעוריו הוא רודף באובססיביות בניסיון לתפוס מלוא חופניים מכל מה שבשלב מאוחר יותר של חייו יאכזב וייאש אותו.

הַנֹּעַם הָאֱלֹהִי הַזֶּה, הַמִּתְלַוֶּה עִם כָּל לְגִימָה וּלְגִימָה שֶׁל הַחַיִּים,
האדם במשל התיאורי הזה הוא כצמא הלוגם את החיים. לגימה אחר לגימה, מרווה את עצמו. לא מרווה את עצמו לגמרי - אבל גם לא נשאר צמא עד אבדן חושים. כל לגימה היא יקרה, טעמה בצידה, ומתרבה השמחה שבכל לגימה. כמו ראיית המעין הזך הנובע ותחושת הבריאות העצמית הפנימית של ההתאמה: אני הצמֵא והמעין נובע, אני לוגם ממנו והוא מרווה אותי בשמחה, בצהלה ובאושר.

הוּא מַכְשִׁיר לְהַבִּיט עַל הַחַיִּים וְעַל הַמְּצִיאוּת בְּעַיִן יָפָה וּבְשִׂמְחַת-צַדִּיקִים, לְהַכִּיר כִּי "כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹהִים הוּא טוֹב מְאֹד". 1
הנועם הא-להי מכשיר להביט על החיים והמציאות בעין יפה ובשמחת צדיקים. עין יפה - לראות את היפה שבחיים. ובשמחה - לא של הוללות, אלא בשמחת צדיקים. שמחת הוללות היא שמחה שנוגדת את החיים, היא שמחה של ניצול, של שימוש ללא קשר לחיים עצמם, ללא מחשבה על מה שיישאר ואיך יהיה אחר כך. בהוללות כל אלו לא חשובים, כי עכשיו צריך לנצל. הוללות היא פריצת מסגרת האחריות, ההתפרצות בכלל. לעומתה ישנה שמחת הצדיקים שיש בה מידה, יש בה שקט. לא מפני שהצדיקים מרסנים את עצמם, אלא מפני שהם זוכים להרבה יותר. את השפע בו הם זוכים ואותו חשים אין להם צורך לנצל ולבזבז, כי אף אחד לא ייקח אותו מהם. אין כאן תחרות, הם לא מתחרים עם אנשים אחרים וגם לא מקנאים בא-להים. יש כאן רק שדות שאפשר לעבד ולקצור את תנובת פריים, וכך הם אכן נקראים: "מחצדי חקלא" 2 . צדיקים היודעים לעבוד את ה' בעבודת האדמה והמציאות, ולהפריח שממה.
בשעה שיש הממהר לזלול את הפרי האחרון, בטרם יגלה מישהו אחר שלא נותר עוד - אומרים הצדיקים לזרוע ולהשקות כדי שיהיו עוד אלפי אלפים של פירות מצוינים ומתוקים לכולם. המציאות מלאה בשפע, חדוות ההתחדשות וההתרבות, על כן נאמר: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד" 3 , ואין רע וגירעון, אין כיליון מוחלט, מצד עצמו, אותו גבול אימתני הלוחץ לחטוף ולתפוס את המעט שקיים כי לא יהיה יותר.

לְעֻמַּת-זֶה, הָעוֹלָם הָאֱלִילִי, שֶׁאֵין לוֹ נֹעַם-אֱלֹהִים-חַיִּים זֶה, שֶׁמִּמְּקוֹר-אוֹרָהּ שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הָעֶלְיוֹנָה שֶׁבְּטֶבַע הַיְצִירָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אֵינֶנּוּ יָכוֹל לְהִתְיַשֵּׁב בִּמְנוּחַת הַחַיִּים וְשִׂמְחָתָם.
תאוות הכיבוש, החשש המתמיד שמא יש משהו שלא ניצלתי ומישהו אחר לקח - מעבירה אותו על דעתו. הצער הנורא על שמישהו אחר גילה שיש עוד איזה אי ועוד איזה שבט ולא אני הוא זה שכבש אותו, לא אני שִעבדתי אותו ולא אני סחטתי ממנו את כל מיציו. הקנאה הנובעת מתחושה חזקה של סופיות הכל וממילא ההכרח לחלק את המציאות הסופית כך, שלי יהיה חלק יותר גדול ויותר שמן, קנאה זו תקפה בכל תחומי החיים, פוליטיקה, תרבות ודת.

עֵינוֹ הָרָעָה מוֹצֵאת בְּכָל מְקוֹם-מַבָּטָהּ רַק מְאֵרָה, וְהִיא מְמַלְּאָתוֹ זַעַף וְחֵמָה אַכְזָרִיָּה עַל עַצְמוֹ, עַל הֲוָיָתוֹ, עַל הַכֹּל, וְהוּא מוֹצֵא אֶת-עַצְמוֹ מְנֻגָּד מֵעַצְמוֹ אֶל עַצְמוֹ.
נטיית ההתחדשות וההתרבות קיימת גם בעולם האלילי. אך הוא מפרש אותה כניצול, כיבוש ושימוש עד תום. הוא גם מבין שכל הניצול לא יספיק לעולם, שאין רגע של מנוחה בריצת האמוק של הציד האכזרי הזה, וממבט זה ההוויה היא טרגית. הידיעה הפשוטה הזאת, שלא יעזרו כל הכסף, הזהב והרכוש, כי כשהאדם ימות הוא לא ייקח איתו כלום, ממלאת את האדם כעס. אכן, באלילות הקדומה נעשו ניסיונות לקחת לקבר כמה שיותר, להרוג כמה שיותר עבדים, לשים כמה שיותר רכוש בתוך הקבר. כי אם הרכוש יישאר לאחרים אז מה שווים כל המאמצים של החיים, היכן תכליתם? אחר כך הייתה ההתפקחות, שעד היום טרם הושלמה - עד היום אנשים טורחים שיהיו להם מציבות יפות אחר מותם. אדם שחי בתפיסה הזאת מוצא בתוכו את הסתירה הפנימית - מצד אחד הוא אינו מסוגל להפסיק לרצות, לרדוף ולחשוק ומצד שני הוא מבין שאין באפשרותו להרוות את צמאונו ולנוח סוף סוף, ליהנות ממה שהושג. 4

אָז רוֹאֶה הוּא - בִּגְבֹר עָלָיו הַמַּכְאוֹב - אֶת הַצָּלָתוֹ לְחַיֵּי-הַשָּׁעָה, עַד אֲשֶׁר יַעֲבֹר מִן הָאָרֶץ, רַק בְּאוֹתוֹ סִגְנוֹן-שֶׁל-חַיִּים, שֶׁאֵין בְּרוּחוֹ פְּנִימָה שׁוּם נִגּוּד וּמַעְצוֹר לְכָל הַתְּכוּנוֹת הַבַּרְבָּרִיּוֹת.
האדם אומר בלבו: כל עוד אני חי אין שום מעצור להתענג על הכל, לטעום מהכל. אך הוא מבין שאלה רק חיי שעה עד אשר יעבור מן הארץ. "אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת" 5 . המוות המוחלט הסופי, כאילו מתיר את כל חרצובות המצפון ונוטל כל ערך עצמי מן המעשים והמאמצים ומבטל את המוסר.

אֲבָל אִי-אֶפְשָׁר לִכְלֹא אֶת הָרוּחַ לְגַמְרֵי, וְהַיֹּפִי הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם וּמוּסָרוֹ הַפְּנִימִי תּוֹבְעִים אֶת עֶלְבּוֹנָם בְּתַרְעֹמֶת נוֹרָאָה, שֶׁאֵינָהּ נוֹתֶנֶת מְנוּחָה לְנַפְשׁוֹ,
יש ייסורי מצפון, יש רוח, והניגוד הזה שמעצמו לעצמו בכל זאת פורץ. אז לעומת האלילות הבוטה והאכזרית שאין לה מוסר, תבוא אלילות אחרת.
בְּיִחוּד אַחֲרֵי הִתְבַּכֵּר קְצָת הַהַשְׁקָפָה הָעוֹלָמִית הַכְּלָלִית, הַמְבַקֶּרֶת אֶת הַחַיִּים מִשְּׁנֵי צְדָדֵיהֶם: מִתּוֹכָם וּמִבָּרָם.
התובנה מתבגרת ומפנימה את גבול הנאות-הרכוש ושאר התאוות. בכמה כפות תאכל את אותה קערת מרק? כמה בגדים תלבש בו זמנית? בכמה חדרים אתה יכול לישון בבת אחת? מי שמצליח להתרומם מעל החיים הגסים ולהסתכל בהם מבחוץ, מתמלא בביקורת לעגנית כלפיהם.
וגם מתוכם - תהיות על מהות האדם. הרוח הזו המתבגרת היא הרוח הפילוסופית, הסקפטיות הצינית שאומרת לאדם: לשווא כל מאמציך. אתה מתנהג כמו בהמה ושום דבר לא יצא לך מזה. בחילת האדם מעצמו, מהתנהגותו וגם מכל השימוש הזה היא הסוס הטרויאני של התאוות. כמה אפשר להלעיט ללועו של הגרגרן? לניסיון לזקק את העונג הצרוף יש גבולות פשוטים, גופניים ורגשיים. כאלה הם החיים, כזו היא המציאות העגומה. ואם מנסים לחוות מעט יותר מדי, המעיים מתהפכים בבחילה והנפש מקיאה.
השלב הראשון של האלילות הוא מעין פריחה אדירה של כל הכוחות וכל התאוות החושניות-בשריות. האדם האלילי מעניק את התכונות הללו לא רק לעצמו אלא גם לאליליו. בשלב המאוחר, אך הבלתי נמנע באה הבחילה, באות הבגרות והביקורת ועימן הניסיון ללכת אל הכיוון השני. במקום שאין נועם אלילי תבוא תאווה גדולה או סלידה ובחילה איומות.
לְפִיכָךְ בָּאָה הָאֱלִילִיּוּת אֶל מַחֲבוֹא הַבּוּדָאִיּוּת, שֶׁהִיא מוֹצֵאת אֶת מְגַמַּת מְנוּחָתָהּ בָּאֲפִיסָה וּבָאֲבַדּוֹן הַמֻּחְלָט. כּוֹס הַקֶּצֶף עַל הַחַיִּים וּמְרִירוּתָם, שֶׁהֵם תַּמְצִית הַמֻּרְגָּשׁ שֶׁל כְּלַל הַמְּצִיאוּת, עוֹלֶה הוּא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְכָל כְּלֵי הַשֵּׂכֶל וְהָרֶגֶשׁ, הָאֱמוּנָה וְהַדִּמְיוֹן, מִתְמַלְּאִים בִּשְׁאִיפָה אַחַת שֶׁל חֵפֶץ- הַחֲפָצִים: לְהִכָּחֵד וּלְהִמָּחוֹת בְּאֵין שָׂרִיד וָזֵכֶר.
לעומת התאוות הגדולות של השלב הראשון באליליות, מגיעות דעות בודהיסטיות, שהגיעו לעולם לפני הנצרות. כחמש מאות שנה לפני הנצרות מתחוללת תנועה לעצירת האליליות התאוותנית-בשרנית. כאלה היו גם הבודהיזם בהודו וגם הדאוסיזם והקונפוציוניות בסין. 6 עיקרו של הבודהיזם הוא הפסקת מרוץ החיים. הרעיון העיקרי בתפיסות ההודיות (שאינו בלעדי להן, אך בהן הגיע לידי פיתוח ייחודי) הוא שקיים 'גלגל החיים' ואחר המוות חוזרות הנפשות וחיות בגוף אחר, פעם אחר פעם. כך מקובל באלילות ההודית הרגילה.
בודהה 7 התקומם נגד זה ושאל: מה מביאים לנו החיים? רק סבל, פחד, קשיים ואכזבות! ועל כן צריך האדם לעשות בחייו כל דבר אפשרי כדי לפרוץ את המעגל הזה, כדי לזכות לכך שהוא לא יחזור לחיים אחרים בגוף אחר! לשם כך צריך לעשות כל מאמץ בסיבוב הנוכחי להתנתק מהחיים. ההתאבדות לא באה בחשבון כי היא רק פגיעה בגוף, וכדי להשתחרר מכלא החיים צריך לתקן את הנפש שלא תכאב את כאבי הגוף: לא את הייאוש ולא את האכזבה, לא את התאווה ולא את התענוג. כך נוצרה הנזירות במזרח הרחוק. הנזיר הבודהיסטי מסתפק במועט, מתבודד בהרים הגבוהים וכמובן מתרגל את השיטות שכבר היו ידועות קודם - הטכניקה של מדיטציה, ההתכנסות פנימה והניסיון להשרות על עצמו שלוה כל כך גבוהה ששום דבר מסביב לא יוכל להפריע לה. וכל זה כדי להגיע "לנירוונה", לאפס השלם שאין בו לא סבל ולא כאב, לא חרדה ולא פחד. להתנתק מכל מה שקושר אותו עם הגוף. כי במקום שיש תקווה יש אכזבה, במקום שיש עונג יש כאב, במקום שיש שאיפות יש גם פחדים וחרדות. אלה הם שני צדדיו של מטבע החיים. הבודהיזם אומר לחיים שהוא לא רוצה מדבשם ולא מעוקצם.
הבודהיזם עלה לרמה המוסרית של אותה הבחילה, של אותה הבנה עמוקה שרדיפת התאוות היא עבודה סיזיפית. עוד פעם לקוות, להתאמץ, עוד פעם להרגיש איזה עונג ולאבד אותו. עוד פעם להזדקן, לראות בעיניים כלות את כל מנעמי החיים ללא יכולת לאחוז בהם.
כבר אי אפשר לשאת את החיים, וצריך לעצור את המחזוריות שלהם, על ידי ההתבוננות פנימה אל האפס שהוא טרום ההוויה. הריכוז הפנימי הגמור בשלווה, יהיה מה שיהיה. כשאדם מסוגל לנתק את עצמו משטף החיים ומרגשתם, הוא בשקט ובנחת עוזב את גופו וכבר לא קשור לחיים הגופניים. אז הוא חוזר להיות האפס השלם, הטיפה חוזרת אל האוקיינוס ונבלעת בתוכו עד כלות. וכך פוסקת קללת הגלגול - 'הקארמה'. לכן יש לנקות את הנפש מכל סוגי הקשרים שיש לה עם החיים. כל האהבות התשוקות והרצונות, את הכל לנקות עד שלא יישאר דבר.


^ 1. בראשית א, לא: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד, וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי".
^ 2. זוהר חדש מגילת רות דף פה טור ד: "ומאן נינהו תלמידי חכמים מחצדי חקלא איקרון".
^ 3. בראשית א, לא.
^ 4. קהלת רבה פרשה א פסקה לב, ד"ה ונתתי: "הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ (קהלת א, יג) - ר' בון אומר זו שיפוטו של ממון, אמר ר' יודן בשם ר' איבו אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאותו בידו אלא אן אית ליה מאה בעי למעבד יתהון תרתין מאוון, ואן אית ליה תרתי מאוון בעי למעבד יתהון ארבעה מאה".
^ 5. ישעיה כב, יג.
^ 6. ראה בפרק א הערות 18-17.
^ 7. סידהרתה גאוטמה הידוע בכינויו בּוּדְהָה שפירושו בשפת סנסקריט: "זה שהתעורר", ג'קצ"ז-ג'רע"ז (483-563 לפנה"ס). המנהיג הרוחני והמייסד של הבודהיזם.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il