ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור רביעי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ה' שיעור רביעי

בית ראשון ובית שני. האידיאה הדתית. המצב הישראלי ויחוסו לאנושיות.



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אֲבָל חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת חוּג הָרַעְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, בְּהַעִיפוֹ עַיִן הַשָּׁמַיְמָה, אֶל מֶרְחֲבֵי אֵין-קֵץ וְעוֹלְמֵיהֶם. וְחֶשְׁכַת חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְסִלּוּק הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה, הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵהִתְגַּלּוּת בַּהֹוֶה בְּאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת אֹפֶק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאֻמָּה וּלְעַדְּנָהּ בִּנְשִׂיאַת עַיִן לְמֶרְחַקִּים, וּלְפָרֵט אֶת מַה שֶּׁהָיָה גָּנוּז וּבָלוּעַ בְּזִיו אוֹרוֹ שֶׁל הַכְּלָל כֻּלּוֹ. הַלִּמּוּדִים הַגְּדוֹלִים וְהָעֲמֻקִּים, הַמִּתְפָּרְצִים לְמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים וְהַגְבָּלוֹתֵיהֶם וְנוֹשְׂאִים דֵּעָם לְמֶרְחַקִּים, עַל אוֹתָן הַגְּדֻלּוֹת שֶׁל חַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחַיֵּי-הַנֶּצַח בִּכְלָל, בְּכָל חֲלִיפוֹתֵיהֶם וְשִׁנּוּיֵי צִבְיוֹנֵיהֶם, אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ מִקֹּדֶם קִנְיָנָם שֶׁל יְחִידֵי-סְגֻלָּה, נַעֲשׂוּ עַתָּה לְקִנְיָן כְּלָלִי לָאֻמָּה, וְעַל-יָדָם שָׁאֲפָה רוּחַ. הֵם הִמְשִׁיכוּ לָהּ אֶת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בְּמוּבָן רָחָב וְנֶאְדָּר, הַחוֹבֵק בִּזְרוֹעַ-עֻזּוֹ עוֹלְמֵי-עַד וְנוֹתֵן מִחְיָה לָרַעְיוֹנוֹת הַמִּתְנַשְּׂאִים, אֲשֶׁר הַכִּכָּר שֶׁל הַהַגְבָּלוֹת הַחוּשִׁיּוֹת צַר לָהֶם.
בפסקאות הקודמות ביאר הרב את היחס שבין מושגי האמונה הפרטיים לבין המצב הכללי, וכדוגמה הביא את הנושא של השכר והעונש הפרטיים ואת עניינו של העולם הבא. הרב מבאר שכאשר המצב הכללי של האומה היה כזה, שהיחיד בחייו ובהליכותיו הזדהה יותר עם הכלל כולו, אזי אותם ערכים פרטיים-אישיים, שהיו אמנם ידועים ליחידי סגולה ויש להם רמזים בתורה ובנביאים, לא תפסו מקום ולא תבעו שימת לב ייחודית דווקא אליהם. ההזדהות עם המצב הכללי של האומה בארצה - מצב המלכות, הנבואה והמקדש - האפילה על מושגי השכר והעונש הפרטיים והעולם הבא, שהם דין וחשבון פרטי של כל אחד עם נפשו ועם עולמו. באותו חשבון נפש פרטי, כביכול, מנתק האדם את עצמו מן המצב הכללי ובוחן את מעשיו ואת השכר והעונש המגיעים לו לבדו.
כשהנטייה הפרטית גוברת, דואג האדם לגורל נפשו שלו בעולם שלאחר המוות, ולא מתעניין בכלל הציבור ובכלל הדורות. לעומת זאת, במצב של הזדהות כללית יש צד של השתתפות בחיי הכלל, וגם לשכר ולעונש יש מקום - אבל בהקשר ציבורי כמו בצורת, או חלילה חורבן וגלות כעונש גדול יותר, ולעומתם שכר של גשמים בעיתם ושלום ממלחמות "אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ" 1 . ובחשבון הכללי נבלע החשבון הפרטי. במצב כזה החשבון הפרטי נבלע בתוך החשבון הכללי.
אמנם ראינו גם את החסרונות של המצב הכללי, כשהתקיימו ממלכה, מקדש ונבואה, אבל באופן פרטי יהודים רבים מאד עבדו עבודה זרה. באופן פרטי נעברו אז עבירות, עד כדי מצב מסוים שהעבירות הפרטיות גברו והפכו את הקערה על פיה. נדמה היה אז, שכאשר צביון האומה בכללותו מתוקן - זה מספיק. חשבו אז שמספיק שיש מלך, כהן גדול ונביא, ושכל זה לא כל כך מחייב את הדין-וחשבון הפרטיים של כל יחיד ויחיד עם נפשו ועם עולמו.
ישנם יתרונות וחסרונות בהתבלטות הדין-וחשבון הפרטי של כל יחיד ויחיד, לאחר החורבן ולאחר הפיזור והגלות. החיסרון הראשון הוא, כמובן, באי התייחסות אל האומה בכללותה. החיסרון השני הוא במובן הקדושה, כלומר, חסרה הגשמתה של אותה המשימה המוטלת על האומה בכללותה, של קבלת התורה הכוללת, של בניית עולם ומלואו ותיקונו. כל אחד אומר: "מה חובתי ואעשנה", ומה שלא מוטל עלי אינו מענייני. וכי מוטל עלי לתקן עולם ומלואו? לא. באחריותי רק ארבע אמותיי שלי. המטבח שלי, ביתי, ושאר המצוות הפרטיות כמו שבת, תפילין ולימוד תורה.
אמנם היו בתולדות ישראל דמויות מיוחדות במינן, שגם בגלות נגע בלבבם המצב הכולל של האומה ושל העולם, אבל הם היו יחידים ומיוחדים במינם.
כעת מצייר הרב ציור, אימתי מתקיים אותו המצב, של דין-וחשבון פרטי.
אֲבָל חֶשְׁכַת הַלַּיְלָה הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת חוּג הָרַעְיוֹן שֶׁל הָאָדָם, בְּהַעִיפוֹ עַיִן הַשָּׁמַיְמָה, אֶל מֶרְחֲבֵי אֵין-קֵץ וְעוֹלְמֵיהֶם. וְחֶשְׁכַת חֻרְבַּן בַּיִת רִאשׁוֹן וְסִלּוּק הַשְּׁכִינָה הָעֶלְיוֹנָה, הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, מֵהִתְגַּלּוּת בַּהֹוֶה בְּאוֹצַר הַחַיִּים שֶׁל הָאֻמָּה, הִיא שֶׁגָּרְמָה לְהַרְחִיב אֶת אֹפֶק הַמַּחֲשָׁבָה שֶׁל הָאֻמָּה וּלְעַדְּנָהּ בִּנְשִׂיאַת עַיִן לְמֶרְחַקִּים, וּלְפָרֵט אֶת מַה שֶּׁהָיָה גָּנוּז וּבָלוּעַ בְּזִיו אוֹרוֹ שֶׁל הַכְּלָל כֻּלּוֹ.
כאן מתאר הרב את המצב בגלות בבל, אחרי חורבן בית ראשון.
הסתלקה השכינה העליונה, כלומר, אותה תחושה שאנחנו כמעט ולא יכולים אפילו לתאר לעצמנו, תחושת האומה המוארת עדיין על ידי מעמד הר סיני ויציאת מצרים, ההליכה במדבר, כיבוש כנען והעמדת מלכות לכלל ישראל. כל אלה הם עדיין אותה ההארה, אלה דברים ראשוניים שחווים אותם תקופה אחר תקופה. קשה לנו אפילו לחשוב כיצד בדיוק פועלת התחושה הזאת, אבל תחושה זו שהייתה בימי בית ראשון - שהעלתה למרומים את ההרגשה הלאומית הייחודית - עברה משבר קשה ועמוק, על ידי הצטברות של אותן העבירות שנחשבו לעבירות פרטיות. העבירות הללו לא נחשבו לפגמים של כלל האומה, אלא לפגם פרטי באנשי האומה שעבדו עבודה זרה או הקלו ראש בשפיכות דמים וגילוי עריות. ראו זאת אז ככשל פרטי של משפחה פלונית או מקום מסוים ולא יותר. אבל חטאים אלו דרדרו את המצב, עד שהגיעה חשכת החורבן.
ובחשכת החורבן הייתה איזו הזדעזעות והפניית מבט פנימה, ונשאלה השאלה: מדוע קרה החורבן? צריך להבין, ממש סמוך לחורבן בית ראשון היה מלך, והיו נביאי שקר שהבטיחו שבית המקדש, בית הא-להים, לא ייחרב. "שָׁלוֹם יִהְיֶה לָכֶם" 2 , לא יתכן שמקום השראת השכינה יחרב! ירמיה הושב בחצר המטרה, בבית הסוהר, בגלל שהעז להתנבא נבואות חורבן. אנשים לא רצו להאמין שהחורבן אכן בוא יבוא.
סמוך לחורבן כבר לא הייתה דרך לאותה התעוררות פנימית לתקן את המעשים. יש פרקים קשים מאד בספר ירמיה בהם אומר לו ה' שלא יתפלל, כלומר, שלא ינסה לשנות את הגזירה 3 . מדוע? למה לא לנסות להציל?! מפני שישראל לא יחזרו בתשובה בשום דרך אחרת. הם חושבים שעצם קיום המקדש והקרבנות גורם לכפרה אוטומטית של כל החטאים, כאילו שאחרי כל הפשעים שנעשו מספיק לשחוט פר. וזה הרי לא מספיק. אף שהקרבן אינו פיגול, זה לא מספיק, כל עוד לא מתאמץ האדם בעצמו באופן פרטי, עם האחריות שעליו, ויחד עמו הקהילה בכללותה, לתקן את העוול.
אם נעשה עוול אפשר לכפר עליו בקרבן, אבל אם אין תשובה אמיתית - מי ערב לנו שהוא לא יִשָנֶה מחר. כל עוד מדובר בפגם פרטי מסוים, יכול אדם לבוא ולומר שנכשל, שהתפתה לרוח שטות ועכשיו הוא חוזר בו, אבל לא יתכן שאדם שמקצועו גנב יביא קרבן על כל גניבה. התפיסה כולה הייתה מעוותת. "לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?" 4 וכי אם תציפו את בית המקדש בדם בעלי חיים זה יכפר באופן אוטומטי על דם הנרצחים? על דם נקיים שנשפך, על דמעות של עבדים ושפחות שלא שוחררו, על מעשרות שלא ניתנו וצדקות שנגזלו? - תביאו איזו בהמה וזה יתכפר מעצמו?! לפעמים היצר גובר, לפעמים התאווה משתלטת, אבל אם הפשע הפך להיות אורח חיים, לנורמה המקובלת, ואומרים שיש פתרון קסמים שמכפר, זה חילול הקודש והמקדש, חילול השם. לכן אומר ה' לירמיה שלא יתפלל, מפני שבמצב כזה אין להם תיקון אלא החורבן.
בה בעת עומדים נביאי השקר ומרגיעים, ורק הזעזוע של החורבן - כשאירע מה שהאמינו שלא יכול להיות - הצליח לעורר את העם לחשבון נפש. רווחה תפיסה מוטעית שה' יגן על השראת השכינה, כי היא בידיו ובאחריותו. לא בכדי הביא הזעזוע הזה למחשבה על שכר ועונש, לבחינה מוסרית ומדוקדקת הרבה יותר של כל מעשה, של כל נטיית נפש וכל מחשבה. זוהי הרחבת האופק של האומה מהמגבלות החושיות שהיו עד אז, שראו הכל בעיניים הממשיות.

זאת ועוד, יש כאן העברת דגש מראיית העיניים של המקדש בתפארתו, כאשר כל אחד יכול היה לבוא ולראות את הכוהנים בעבודתם והלויים בשירם ובזמרם. החוויה במקדש היא התחברות חושית, שזהו דבר גדול מאד, אבל לפעמים מסתירה החוויה את המחשבה ואת ההתבוננות. כמו שיש מציאות של שומע שלא מקשיב, רואה שלא מתבונן. אחרי שהחוויה החושית נעלמה נותר רק לחשוב. הורחבו אופקי המחשבה של האומה ונישאה העין למרחקים. מעתה אי אפשר היה לבוא לבית המקדש כדי לראות את השראת השכינה. כעת נאמר לישראל: התבונן אל מרחקי הנצח, אל שמי השמיים שלא יכלכלוהו, התבונן רחוק וחפש את הא-להים. חשבת שהכל קרוב ומוחשי וזה היה טוב לו הייתה נפשך מתוקנת, אבל כעת צריך לתקן את המחשבה.

הַלִּמּוּדִים הַגְּדוֹלִים וְהָעֲמֻקִּים, הַמִּתְפָּרְצִים לְמַעְלָה מֵהַחוּשִׁים וְהַגְבָּלוֹתֵיהֶם וְנוֹשְׂאִים דֵּעָם לְמֶרְחַקִּים, - למרחקים בזמן ובמושגים שמעל הזמן והמקום. אל העולם שאחרי המוות - עַל אוֹתָן הַגְּדֻלּוֹת שֶׁל חַיֵּי הָעוֹלָם-הַבָּא וּתְחִיַּת הַמֵּתִים וְחַיֵּי-הַנֶּצַח בִּכְלָל,
אפשר לראות במעשה של מצווה גדרים מוחשיים. כמובן שיש בה גדרים מוחשיים של זמן, מקום ואדם, אבל זו לא כל המצווה. ובמצווה יש גם תוכן וערך, ניתן להתחבר על ידה לחיי הנצח בכלל. וכשאין אפשרות לממש את המצווה באופן מוחשי - חושבים עליה ומתגעגעים אליה, ואז נותנים את הדעת אל העניינים של חיי הנצח - בְּכָל חֲלִיפוֹתֵיהֶם וְשִׁנּוּיֵי צִבְיוֹנֵיהֶם,
אֵלֶּה אֲשֶׁר הָיוּ מִקֹּדֶם קִנְיָנָם שֶׁל יְחִידֵי-סְגֻלָּה, - ודאי שהלימודים הגדולים הללו היו נחלתם של הנביאים, אנשי הא-להים הגדולים, אנשים שרוח הקודש פיעמה בקרבם. אבל הם היו יחידי סגולה, כלל הציבור חש רק את המוחשי וראה רק מה שראה בעיניו הממשיות - נַעֲשׂוּ עַתָּה לְקִנְיָן כְּלָלִי לָאֻמָּה, וְעַל-יָדָם שָׁאֲפָה רוּחַ.
שאיפת רוח היא התמקדות בשאיפות הרוחניות והן הן מקור הרוח, האויר לנשימה בגלות הארוכה.
מעתה לא יתבססו חיי ישראל רק על חווית המקדש. כעת חיי הקהילה הם חיי האומה הישראלית, שאמנם לא חיה כאומה נורמלית כי אין לה מקדש ואין לה מלכות, אבל היא אומה בבתי הכנסת שלה ובקהילותיה. מעתה תשאב האומה כח מתכנים מופשטים יותר מן החומר והחושניות. נתמסד לימוד התורה, נתקנו מטבעות תפילה וברכות, הכל לאחר חורבן בית ראשון, הכל מתוך הניסיון המר של חשכת הגלות והחורבן.
הצירוף של הברכה "אשר קדשנו במצוותיו", הצירוף של קדושה, של הערך היסודי, הוא לא מוחשי. עובדה שלא רק שנצטווינו לעשות את המצווה אלא שאנחנו גם מתקדשים, על ידי שצֻוינו ועל ידי שאנחנו מקיימים את המצווה.
ערך הקדושה הוא ערך עיוני, נצחי, לא מוגבל, ואליו העם נושא עכשיו את עיניו. זהו תיקון של עבודת א-להים, שאחר כך חוזרת ובאה לידי ביטוי בבית המקדש השני, אבל על ידי עבודה שבלב. יש עבודה של בית המקדש ויש עבודה שבלב וזאת תוספת שנחשפה ובאה מתוך הניסיון המזעזע של החורבן, מתוך החוויה הקשה של החושך שירד על חיי הרוח.

ואף על פי שהשכינה העליונה הסתלקה על ידי החורבן, בכל זאת שואפת האומה רוח מן הקשר הרוחני לא-להות.
הֵם - קניינים מופשטים אלה - הִמְשִׁיכוּ לָהּ אֶת הָאוֹרָה הָאֱלֹהִית בְּמוּבָן רָחָב וְנֶאְדָּר, הַחוֹבֵק בִּזְרוֹעַ-עֻזּוֹ עוֹלְמֵי-עַד וְנוֹתֵן מִחְיָה לָרַעְיוֹנוֹת הַמִּתְנַשְּׂאִים, אֲשֶׁר הַכִּכָּר שֶׁל הַהַגְבָּלוֹת הַחוּשִׁיּוֹת צַר לָהֶם.
הגלות והחורבן, עם כל הנוראות שבהם, מוסיפים מימד של עומק באומה, אותו מימד שבאופן אידיאלי לא היה צריך חורבן בשביל להגיע אליו. אבל מכיוון שלפעמים העצים מסתירים את היער ומסתירים את האופק והשמיים, רק כשנכרתים העצים מתגלה האופק. עם כל הזעזוע שבכך - כשמתגלה האופק, נחשפים מימדי העומק והגובה שכה נצרכו.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il