למהלך האידיאות בישראל פרק ד' שיעור ראשון

כַּאֲשֶׁר סָר רוּחַ-אֱלֹהִים מֵעַל הָאֻמָּה, בְּהַפְרִידָהּ אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, נִתְחַיְּבָה חוֹבַת גָּלוּת. חַיֵּי הַצִּבּוּר הַמְקֻלְקָל עַד הַיְסוֹד מֻכְרָחִים הָיוּ לְהִדַּכֵּא, יַחַד עִם צִבְיוֹנוֹ הַמַּמָּשִׁי וְעִם הַהַשְׁרָשׁוֹת הָרָעוֹת שֶׁהִשְׁרִישׁ בְּלֵב יְחִידָיו, וְשֶׁמָּצְאוּ אֶת כְּלֵי-מַשְׁחִתָם מוּכָנִים לִפְנֵיהֶם בְּמִשְׁטָרָיו. הַגָּלוּת - הַחֻרְבָּן הַפְּנִימִי וְהַפִּזּוּר הַחִיצוֹנִי - הִכְּתָה לִרְסִיסִים וַתְּאַבֵּד עַד הַיְסוֹד אֶת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַחֲרֵבָה, אֲשֶׁר זָנְתָה מֵעַל אֱלֹהֶיהָ, אֲשֶׁר בְּהִנָּתְקָהּ מִשֹּׁרֶשׁ-חַיֶּיהָ נִטְמְאָה וְנִתְקַלְקְלָה מֵרוּחַ-הַטֻּמְאָה שֶׁל הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית וְכָל כְּשָׁפֶיהָ. גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל וְתִפְאַרְתּוֹ נָפְלוּ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ.

הרב מתייחס כאן בעיקר לגלות בית-ראשון, אך גם לזו של הבית השני. בעיקר לגלות הראשונה, כי הרב מציב אותה כרונולוגית לאחר תקופת הנבואה. הנבואה פסקה למעשה עם חורבן הבית, שלאחריו נותרו רק ספיחי נבואה, אותם נביאים שהחלו להתנבא עוד לפני החורבן. הנבואה עצמה היא התוכחה. אלמלא חטאו ישראל לא ניתנו להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע 1 . אמנם בהמשך נראה שהרב מתייחס גם למצב שהביא לחורבן בית שני וגם לתופעות שהתהוו בגלות שאחריו.

האידיאה הלאומית הפרידה את עצמה ממקורה, מרוח הא-להים. המלכות תפסה את עצמה כעיקר, ואת בית המקדש רק כאחד מסממניה. המקדש נתפס כנכס לאומי במנותק מתוכנו העצמי שמעניקה לו האידיאה הא-להית. חל כאן שיבוש יסודי בהבנת מערכת היחסים שבין האדם לא-להיו. תחושת העוצמה של המלכות מבחינה לאומית, היא זו שגרמה לכך שנדמה היה שגם האידיאה הא-להית, אותה רוח א-להים שהייתה על האומה, צריכה לשרת את המלכות ולהיות כפופה לה. נתחלפו לגמרי התפקידים!
בפרק א הקבלנו את יחסי שתי האידיאות למערכת של אורות וכלים, או נשמה וגוף, כפי שאנו מבינים את ההבחנה הזו במציאות בכללותה. ובהיפוך היוצרות שהתחולל, הגוף חשב את הנשמה למשרתת שלו. הכלי רצה לנצל את האור. הקלקול הפך לבלתי נמנע, כי מלכות עם תחושה יתירה של עוצמה זהו דבר שמוביל בהכרח להשחתה. מכאן קצרה הדרך לזלזול בערכים עצמיים כמו חיי אדם (שפיכות דמים) או כבודו (גילוי עריות) שהם ערכים עצמאיים ובלתי תלויים, שנכונותם לא נגזרת מהסכמת הציבור או המלך אלא מצלם א-להים שבאדם.
הידרדרות זו הגיעה מתוך הרעיון האלילי המפריד בין הכוחות ועושה כל כח לא-לוה בפני עצמו ופוגע באידיאה הא-להית הישראלית, באותה אחדות יסודית הקודמת לכל. כשם שעובד האלילים לא חייב לעבוד את כל האלילים כולם בבת אחת - אם הוא יורד-ים הוא זקוק לאל הים, אם הוא חקלאי הוא מתפלל לאל הגשם או השמש על פי הצורך כרגע - כך לכאורה היחס לבני אדם. חייהם וערכם אינם עצמיים, אלא נקבעים בהתאם להקשר, לתועלת, וכך גם כבודם עראי בהתאם. גם בני אדם אפשר לסווג לפי רמות התועלת המופקת מהם או לפי דירוגם החברתי, המעמדי והתרבותי. הרעיון האלילי הוא גם השורש של הקלקלה המוסרית המתבטאת בשפיכות דמים ובגילוי עריות.
אנו מוצאים כאן באופן חריף פנייה אל הערך הזמני והמקומי, שמסיבה כלשהי הוא הנצרך כרגע, וממילא כל שאר הערכים פחותים בחשיבותם לעומתו. על פי זה מובן מדוע דווקא התפיסה האלילית מעניקה למלכות תנאים נוחים להתנשאות. לא בכדי ברוב ממלכות-קדם היה המלך הופך את עצמו גם לאליל. הרי גם מלוכה היא סוג של כח. למלך יש כח מדיני כמו שלאלילים אחרים יש כוחות: גשם, רוח, ניצחון או פריון. האלהת המלך היא תוצאה ישירה של הכפפת כל המחשבות על א-להים לגילוי של כח שניתן לאומד, מישוש וניצול.
כל אלו פוררו מבפנים לחלוטין את המציאות הישראלית. כל מה שהפך את ישראל לעם, לאומה נושאת בשורה וערך, אומה בעלת יעוד, נסוג אחור. לא עזרו תוכחות הנביאים ואזהרות החורבן, מפני שהביטחון העצמי היה רב. אותה שאננות נבעה מכך שהעם ישב בארצו, בנה את ממלכתו והשיג פחות או יותר כל מה שרצה (במגבלות הכוחות המדיניים הרגילים, כיוון שיחסי הכוחות המדיניים משתנים כמובן ללא הרף). התחושה הייתה שהעם איתן בארצו ולא תיתכן מציאות אחרת. הדיבורים על גלות, על מציאות של קיום לאומי אחר - נשמעו הזויים. על רקע זה הייתה כאמור התנגשות בין נביאי האמת לנביאי השקר. נביאי השקר אמרו: שלום יהיה לכם, 2 וכמעט שלווה. נצטרך כמובן לחתום איזה חוזה פה ולכרות איזו ברית שם וכמובן לשפר את היצוא, אך בסך הכל נשב בשלום ובביטחון. הרי כשרואים את יציבות ממלכתנו כל אלטרנטיבה אחרת היא בלתי סבירה!
ובמצב שהקלקול נוקב עד התהום, וההשחתה פגמה עד היסוד, לא נותר מנוס, וכדברי הרב: חַיֵּי הַצִּבּוּר הַמְקֻלְקָל עַד הַיְסוֹד מֻכְרָחִים הָיוּ לְהִדַּכֵּא . יחד עם חיי הציבור - גם כל כלי השלטון, המלך, המעמדות והעושר, שבמקום לשמש ככלי קודש להזרחת האורה - הפכו לכלי משחית, ואחת תקנתם - להישבר.

עַד הַיְסוֹד - המשמעות הפשוטה היא שהתשתית, הסלע שעליו בנוי הבית, וכל הבניין שנבנה על גביו נחרב. אך דומה כי יש כאן משמעות נוספת: שתי הספירות האחרונות במניין הספירות ובבנין הספירות הן ספירת יסוד וספירת מלכות. מלכות היא הביטוי של הקרנת האידיאה הא-להית, וההקרנה הזו היא האידיאה הלאומית. כאן נחרבה המלכות רק עד היסוד, רק עד מקור הנביעה, ולא עד בכלל. אך היסוד לא נחרב. אם חלילה היה נחרב היסוד - כלה ונחרצה יעשה ה' בארץ ובישראל.

על פניו, נדמה המצב כאילו הכל ירד לטמיון, וכמו לא נותר זכר לשגב האידיאה הא-להית. אולם הגחלת עודנה לוחשת כאידיאה, כרעיון. למרות שביטויו של הרעיון חרב, כדוגמת חורבנו של בית המקדש, עדיין נותר המקום המוכן לו, קדושת הר הבית שלא בטלה, היסוד שלא נהרס. אותו 'צדיק יסוד עולם' שעליו עומד העולם וממנו ממשיכים הכוחות לנבוע הלאה.
אכן, אם אין לנו חברה של צדק ומשפט, אם אין לנו ממלכה שערכי החסד והאמת הם המעצבים את צביונה ועושים אותה כלי לאור היותר עליון של מלכות ה', ייעוד של קידום העולם אל אותה ממלכת כוהנים וגוי קדוש, שהיא ההשלמה של המציאות, אם אין חברה כזאת - הרעיון הזה נשאר בדמותו של היחיד, הצדיק, האיש המיוחד. הממלכה יכולה להיחרב, אבל הייחודיות שבנשמת הצדיק קיימת, והאידיאה הלאומית הולכת וקטנה מחברה גדולה לכדי תא אחד.
כל מה שנותר מן האידיאה הלאומית כדי לקלוט את אור האידיאה הא-להית הם חיי הבית והמשפחה הטהורים, ורשמי שמירת דת ותורה. אמנם היסוד קטן, כבר אין הוא אותו בסיס רחב כלפנים, אולם הוא ממשיך להתקיים. בקהילה, במשפחה וביחיד הצדיק המוסר את נפשו מתוך גדלות רוח. ללא מלך או שופט, וללא כהן גדול או נביא, כלומר ללא שום סמכות ציבורית השואבת את כוחה מהמסגרות שעליהן היא משפיעה.
לא בכדי אנו מונים את ההיסטוריה שלנו בתקופה ההיא לפי אנשי כנסת הגדולה וממשיכיהם התנאים והאמוראים, קבוצת אנשים פרטיים, אותו לקט מובחר של בודדים, שהיוו את עמוד השדרה של העם שנותר בחיי הגלות. עליהם מונח כל הקיום הלאומי, הם היסוד, הם החזיקו את המעט הזה של האידיאה הא-להית בתוך החיים ולא מחוצה להם.
כַּאֲשֶׁר סָר רוּחַ-אֱלֹהִים מֵעַל הָאֻמָּה, בְּהַפְרִידָהּ אֶת תְּכוּנָתָהּ הַלְּאֻמִּית מִמְּקוֹר-חַיֶּיהָ, נִתְחַיְּבָה חוֹבַת גָּלוּת.
ההפרדה היא קודם לכל חורבן פנימי, שפירושו לענייננו כעת: איבוד הערך והמשמעות של המשך החיים הלאומיים. בעקבות עמעום המודעות ליעוד הלאומי על ידי התרחקות קיצונית מרוח א-להים נחלשת גם תחושת הצדק. הביטוי המובהק ביותר לכך הוא הפסקת הנבואה. בנבואה כתופעה רוחנית וחברתית התממשו בפועל גם שכינת רוח א-להים וגם הדאגה לצדק, ליושר ולהמשכיות הדבקות בתורה.
מה גרם לנתק שכזה בין האידיאות?

חַיֵּי הַצִּבּוּר הַמְקֻלְקָל עַד הַיְסוֹד מֻכְרָחִים הָיוּ לְהִדַּכֵּא,
הגורמים הם מעשיהם של המלכים, של הכוהנים, של נביאי השקר. עבודה זרה היא, כפי שהסברנו, השורש הרוחני גם לשפיכות דמים וגם לגילוי עריות.

עִם צִבְיוֹנוֹ הַמַּמָּשִׁי וְעִם הַהַשְׁרָשׁוֹת הָרָעוֹת שֶׁהִשְׁרִישׁ בְּלֵב יְחִידָיו, וְשֶׁמָּצְאוּ אֶת כְּלֵי-מַשִׁחֵתָם מוּכָנִים לִפְנֵיהֶם בְּמִשְׁטָרָיו.
היחידים מושפעים מן המסגרות. אם המסגרות מקולקלות, אם חיי ציבור מקולקלים - גם היחידים הרבים מושפעים ונוהגים בהתאם. כלומר במקום שייווצר מתח בין רוב היחידים לבין המוסדות המושחתים - נוצרה התאמה, רשעות. המלך מהווה דוגמה, בית המלכות שלו וסדרי השלטון המושחתים סוחפים את היחידים. כולם נוהגים שלא כהוגן, כולם מנצלים את הכח כדי להתעשר או לשעבד או למען כל אינטרס אחר, וזונחים את הייעוד הכללי אף שגם הוא טוב ליחידים. מפני שהאידיאה הא-להית לא השתרשה די בלבבות היחידים - כפי שראינו בפרק הקודם - לא נוצר ניגוד מהפכני בין היחידים לבין השלטון, ולכן רק המלך והכוהנים היו אחראים לרמת הביטוי של האידיאה הא-להית בישראל. הנביאים רצו לעורר את מצפון השליטים ואת מצפון היחידים הרבים אך לא עלתה בידם. דבריהם נותרו בעקר לדורות.

הַגָּלוּת - הַחֻרְבָּן הַפְּנִימִי וְהַפִּזּוּר הַחִיצוֹנִי - הִכְּתָה לִרְסִיסִים וַתְּאַבֵּד עַד הַיְסוֹד אֶת הָאִידֵאָה הַלְּאֻמִּית הַחֲרֵבָה,
יש כאן שני תהליכים מקבילים, חורבן פנימי ופיזור חיצוני. החורבן הפנימי הוא קריסתה של הממלכה - שחיתות בכל מקום וקלקול המידות. אז בא הפיזור החיצוני, מכיוון שאין לממלכה ולמוסדות כח לאחד את היחידים הרבים. בהיעדר מסגרת נכנעים הפרטים לכוחות הפיזור הפועלים עליהם מבחוץ ומבפנים - הכיבוש של ממלכה זרה שפותח גבולות ומעביר אוכלוסיות מחד גיסא, ורצון ללכת למקום אחר ולחפש חיים נוחים יותר מאידך גיסא. והגלות היא שילוב של חורבן פנימי ופיזור חיצוני, וכנגדה הגאולה, כינוס ובניין לעומת פיזור וחורבן.

אֲשֶׁר זָנְתָה מֵעַל אֱלֹהֶיהָ,

הרב מזכיר כאן דברי נביאים, כמעט פסוקים שלמים, אבל הנימה העיקרית היא: אשר זנתה מעל א-להיה, כלומר החליפה את א-להיה באלהים אחרים, יהיו אשר יהיו. באלילי הלאומיות או עוצמה אישית או כח הממון, אין זה חשוב מה בדיוק החלופה, ובלבד שהיא מסתירה ומכילה בתוכה את הא-להות על ידי דימוי מעוות של מושג הא-ל. על ידי ההחלפה הזו אירע הניתוק. ניתוק אינו תהליך המופיע מאליו, יש צורך בחלופה הנראית כעדיפה כדי להיפרד מן הישן והמוכר. ואכן הוא התאפשר על ידי ההזיה האלילית. כך יכול היה הניתוק להתחולל, מבחינה דתית, מוסדית ותרבותית. כיוון שעלה על הדעת שיש דרך אלטרנטיבית לזו של הקודש, מורשת הר סיני, התאפשר המשבר, ויכול היה הניתוק הגדול להתממש. - אֲשֶׁר בְּהִנָּתְקָהּ מִשֹּׁרֶשׁ-חַיֶּיהָ נִטְמְאָה וְנִתְקַלְקְלָה מֵרוּחַ-הַטֻּמְאָה שֶׁל הַקוּלְטוּרָה הָאֱלִילִית וְכָל כְּשָׁפֶיהָ.

גְּאוֹן יִשְׂרָאֵל - גאון ישראל הוא כל אותו הביטוי הלאומי הדגול: מקדש ומלכות, כהונה ונבואה.

וְתִפְאַרְתּוֹ - זו התורה, כדברי הגמרא: "והתפארת - זו מתן תורה" 3 . כשם שהתורה בנתינתה חדרה ללבבות, עוררה התלהבות ומסירות, נגעה בכל גילויי החיים של היחידים ושל מחנה ישראל בכללותו, הראתה את חזון העתיד וקשרה אותו אל ההנהגה בהווה, האירה את תעלומות העבר מבריאת העולם ועד תולדות אבות האומה - כך היא הביאה לפאר מלכות שלמה. תפארת זאת בריבוי הגוונים המאירים כל - נפלה, חשכה, הצטמצמה לתוך ארבע אמות בלבד.

נָפְלוּ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ.
משיא גובהה של ההתעלות, משגב הצמיחה מן השורש - נפילה לארץ, נפילה אל התחתית. וחוזרים לחיות חיי חומר נמוכים, אפופים באפרורית של חולין ובקדרותה של קטנות המוחין. אופק הטוב האינסופי מוסתר על ידי ענני הייאוש והשיעמום, ושמש התקווה שוקעת בים היומיום טרוט העיניים והקטנוני.

---