ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

למהלך האידיאות בישראל פרק ב' שיעור שלישי

דף הבית ספריה אמונה כתבי הראי"ה למהלך האידיאות בישראל Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

למהלך האידיאות בישראל פרק ב' שיעור שלישי

האידיאה האלוהית והאידיאה הלאומית בישראל



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ. וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים.

במחצית הראשונה של הפרק השני ראינו מהו החזון: אומה בעלת השקפה נכונה על האידיאה הא-להית. שאיפה לכינון מציאות לאומית-חברתית כזו, שבה בכללותה תשתקף ותמשול האידיאה הא-להית המוחלטת, ואומה כזאת תהיה דוגמה לאנושות כולה איך לתקן את דרכיה ואת עולמה. זהו החזון. כאשר החזון הזה כבר התממש באדם ובמשפחה מסוימת - אברהם, יצחק, יעקב ובני יעקב - הרי הוא עומד בפני התממשותו המלאה, יצירת עם של ממש. והרב מתייחס כאן לשלב המעבר וההתגבשות, מן החזון אל המציאות הלאומית. יש איזה שלב של היעלמות כביכול, בגלות מצרים. ריבוי חומרי, וכמעט היעלמות רוחנית, כמעט כלום. ואחר כך הגוף הזה כבר קיים והוא צריך להיוולד כעם, לקבל שוב את נשמתו.
היה זרע שבו הוצפן "הקוד הגנטי הרוחני". הזרע נבלע בקרב האומה האחרת, גדל שם להיות לגוף, ועומד כעת לצאת לאוויר העולם כאישיות עצמאית, כשכל הקוד הגנטי שבזרע צריך עכשיו להיות ממשות אישיותית. היציאה לאוויר העולם היא יציאת מצרים, זו הלידה. אחר כך מופיע גילוי ראשון של האומה, והאומה מגלה לעצמה את העולם ואת האתגרים העומדים בפניה. לאחר מכן הכניסה לארץ, שהיא שלב נוסף בהתממשות. כמו ילד שמגיע לבגרות וצריך לקחת את העניינים לידיים. הילדוּת אמנם מתרחשת מחוץ לרחם, אך הילד עדיין מקבל הכל מן המוכן. הכניסה לארץ היא התמודדות ראשונה עם כל העולם.
אוֹר הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית, הָעוֹלֶה וּמִזְדַּקֵּק בְּקֶרֶב עַם כָּזֶה וּמַטְבִּיעַ בּוֹ - בקרב העם - אֶת חַיָּיו הַלְּאֻמִּיִּים הַמְּלֵאִים, פּוֹעֵל הוּא אַחַר-כָּךְ בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ, גַּם בְּצֵרוּף כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, - בכל עם באופן המסוים שלו.
בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, - בהתאם לתנאים הסביבתיים שלו,
שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ.
וּפְעֻלָּה זוֹ תָּבִיא לִידֵי הַהַכָּרָה הַבְּטוּחָה, שֶׁהַחַיִּים הַמְּדִינִיִּים, אֲפִלּוּ הַסוֹצְיָאלִיִּים בַּמּוּבָן הַיּוֹתֵר רָחָב, יְקַבְּלוּ רַק אָז אֶת אֵיתָנִיּוּתָם וְאֶת עֶרְכָּם הָאֲמִתִּי, דַּוְקָא בִּהְיוֹתָם יוֹנְקִים מִטַּל-הַחַיִּים הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאִידֵאָה הָאֱלֹהִית הַמֻּחְלֶטֶת, הַמַּכְשֶׁרֶת אֶת כָּל הַמְּצִיאוּת כֻּלָּהּ, בְּמוּבָנָהּ הָרָחָב וְהַמִּתְנַשֵּׂא גַּם מֵעֵבֶר לִגְבוּלוֹת הַכָּרָתֵנוּ הַמֻּגְבֶּלֶת וְצוּרוֹתֶיהָ אֶל תַּכְלִית רוֹמְמוּת מַעֲלָתָם, הַהוֹלֶכֶת וּמִתְגַּבֶּרֶת בְּנַחֲלָה בְּלִי-מְצָרִים.
החיים הלאומיים המלאים שיבואו, יונקים מן ההטבעה של האידיאה הא-להית. כלומר, כשיוקמו החיים הלאומיים, המוסדות וחוקי התפקוד הלאומיים, הם יהיו מוטבעים בחותם הא-להי. כל מי שיהיה: מלך, כהן, נביא, חקלאי, עבד ואדון, יהיה מואר ומוטבע על ידי האידיאה הא-להית. גם עבודת השדה וגם קניית הבית, גם עריכת מלחמה וגם מינוי מלך, הכל יהיה מוטבע על ידי אור האידיאה הא-להית כפי שהתורה מתארת. התורה לא מניחה שום תחום בחיי הפרט ששם אין העניין הא-להי מכתיב, באופן בולט, את הקצב שלו ואת ערכו. את הקשר אל הא-להים.
נחלה בלי מֵצרים היא ההפך של מִצרים. התרבות המצרית מביעה עבדות למוות, לחומר. תרבות חומרית שאפילו מושגים מופשטים רוחניים-דתיים היו בה חומריים ביסודם (הפירמידות המסמלות את הנצח ואת חיי הנפש שלאחר המוות).
זהו ההבדל העמוק בין ישראל לאומות העולם. עם ישראל נבנה על ידי אמירה גלויה וברורה שקודמת לכל. כל התהליכים הטבעיים הפוקדים אותו, כל המציאות ההיסטורית שלו, נבנים בדחף החזון. הכל נמדד בערך החזון - האם המציאות תואמת לו או שיש לשפר אותה. גם בגויים ישנה תכונת ההכנה העלומה הקודמת, ברור שכל אדם נברא בצלם א-להים, אבל שם זה לא קודם להוויה, ולא מהווה את יסוד הכל.
אצלנו יש אבות לאומה, לא רק מן הבחינה הביולוגית. אברהם אבינו הוא מבשר הבשורה, ולשם כך הוא בונה אומה מסוימת מאד: "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט" 1 . זה מיוחד בישראל. אמנם ישנה הכנה כזאת גם בלבבות האומות, חייב להיות גשר משותף בינינו, אחרת אי אפשר היה לקוות שהם ילמדו מהדגם של ישראל. אולם אין אומה שנוצרה באופן כזה.

קיומה של האומה הישראלית לאורך אלפי שנים למרות כל הקשיים מצביע על הנהגה אחרת."רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה" 2 , יש כאן השגחה מיוחדת.

יש בלאומיות הישראלית צדדים ייחודיים לה, ויש צדדים שקיימים גם בשאר העמים. מפני שכדי לשאת את השליחות הזאת צריך גם חומר מיוחד, וגם תכונות נפשיות מיוחדות, לכן זו יצירה בפני עצמה. אמנם עדיין יש תחום משותף רחב דיו, כדי להוות גשר בין ישראל לשאר העמים.
עם ישראל הוא דוגמה לאומות, לא במובן של מודל לחיקוי פשוט, אלא בצירוף ובשילוב של כָּל הַכֹּחוֹת הַפְּרָטִיִּים שֶׁבְּכָל עַם וְלָשׁוֹן, בְּכָל מָקוֹם שֶׁהֵם, שֶׁהָיוּ נִמְצָאִים תָּמִיד מוּאָרִים בְּאוֹרָה זוֹ וְחַיִּים בָּהּ.
כלומר, כל עם לפי אופיו וכישוריו, יברר לעצמו את האופן שבו יכול הערך העקרוני והכללי הזה לבוא לידי ביטוי אצלו.
הגויים כבר קיבלו הרבה מאד דברים שמקורם בישראל, מבחינה דתית, מוסרית והיסטורית. הלימוד של הגויים הוא גם מהקיים וגם מהתעודה ההיסטורית החשובה ביותר שעם ישראל ניכר בה: התנ"ך.

צריך להכיר לא רק בתועלת המוגבלת של האידיאה הא-להית לחיים, אלא גם להכיר בכך שבעצם מוחלטותה, באינסופיותה, היא פועלת גם מעבר לתועלות המוכרות, וגם מעבר להכרה הידועה בדברים המובנים. היא מכשירה את כל החיים הלאומיים, המדיניים והחברתיים אל תכלית רוממות מעלתה. אין היא באה רק כדי לתקן קלקול מסוים ולהסדיר עניין מסוים, אלא מביאה לחיי נצח, לחיים בצל א-ל, בצל השכינה. חיים שהם כולם בתנועה של התרוממות אל הא-להי, של גילוי בלתי פוסק. כאשר האידיאה הא-להית היא זו שמסגלת את החיים אל אותה זרימה, אותה תנועה אל המעלה הרוממה, שהולכת ומתגברת בלי מצרים.


^ 1. בראשית יח, יט.
^ 2. עמוס ג, ב: "רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה, עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲוֹנֹתֵיכֶם". ובמסכת עבודה זרה ד ע"א: "אמר להו אמשול לכם משל למה הדבר דומה, לאדם שנושה משני בני אדם אחד אוהבו ואחד שונאו. אוהבו - נפרע ממנו מעט מעט, שונאו - נפרע ממנו בבת אחת". ופירש רש"י: "נפרע ממנו מעט מעט - כן ישראל נפרע מהן הקב"ה את כל עונותיהן בעולם הזה כדי שיזכו ליום הדין, ועובדי כוכבים אינו נפרע מהן כלל כדי לטרדן מן העולם הבא. ופקידה משמע מעט מעט כאדם שפוקד את חבירו לפרקים".

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il