בית המדרש

  • ברכות הריח, הראיה והשמחה
לחץ להקדשת שיעור זה
ברכות הראיה א'

ברכה על נופים יפים

א - פתיחה לברכות הראייה. ב - ברכת ימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות. ג - מספר ברכות על נופים שונים. ד - ראייה שיש בה חידוש והתפעלות. ה - ברכת ראיית הנופים לימינו.

undefined

הרב אליעזר מלמד

תשס"ט
8 דק' קריאה 50 דק' צפיה
א - פתיחה לברכות הראייה
בכל יום הננו משבחים ומודים לה' על העולם הנפלא שברא למעננו בברכות השחר, בברכות קריאת שמע ובתפילות, אולם בנוסף לסדר התפילות והברכות הקבועות, לפעמים הננו נפגשים עם מראות מיוחדים, מרגשים ומפעימים, וכדי לבטא את התוכן הערכי שלהם, תקנו חכמים לומר ברכה על ראייתם, ולקשור אותם בכך לשורשם האמוני. וכך תקנו ברכות על ראיית נופים מיוחדים, תופעות טבע, מקומות שהתרחשו בהם ניסים, ישובים חדשים בארץ ישראל, חכמים ומלכים, בריות נאות ומשונות, וכן מראות שמזעזעים את הנפש כמו עבודה זרה או קברים.
ויש לדעת שחכמים תקנו ברכות אלה כחובה. אמנם כאשר יש ספק לגבי מראה מסוים, אם הוא בכלל הדברים שתקנו לברך עליהם, מחמת הספק אין מברכים, שספק ברכות להקל. והרוצה להדר, יאמר את הברכה בלא שם ומלכות.
כדי לברך את ברכות הראייה, צריכים להתקיים שני תנאים: הראשון, שהמראה יהיה מיוחד ומעורר התפעלות אצל רוב האנשים. השני, שלא ראה אותו במשך שלושים יום, שאז יש בראייתו חידוש (שו"ע ריח, ג; רכד, יג). ואף שיש אנשים רגישים שגם לאחר שבוע יתרגשו מהמראה, ויש אדישים שגם לאחר שנה לא יתרגשו, תקנו חכמים לברך על פי המקובל אצל רוב בני אדם, שאחר שלושים יום מתעורר בנפשם חידוש.
כדי להקל על חישוב הימים, נבאר שיום השלושים ואחד שבו מברכים בשנית, יהיה תמיד לאחר ארבעה שבועות ויומיים. שאם ראה ביום ראשון, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום שלישי. ואם ראה ביום שני, יגיע היום השלושים ואחד לאחר ארבעה שבועות ביום רביעי (ברכ"ה ח"ד א, י).
את הברכה יש לברך בתוך משך זמן הראייה או לכל המאוחר תוך כדי דיבור מסיום הראייה (ע' שו"ע רכז, ג, באו"ה ריח, א, 'במקום').
כאשר כמה אנשים נמצאים יחד ומתחייבים באותה ברכה, נכון שכל אחד יברך לעצמו. ורק כאשר ישנם כאלה שאינם יודעים לברך, מוטב שאחד יברך עבורם (לעיל יב, ז).
הרואה את המראות הללו על ידי משקפיים, ראייתו נחשבת כראייה רגילה. אבל הרואה את המראות הללו בתמונה או סרט או בעזרת טלסקופ, אינו מברך, שאין ראייה זו מעוררת התפעלות כמו ראייה מוחשית. עובדה היא שאנשים אינם מסתפקים בראיית תמונות וסרטים, אלא יוצאים לטייל כדי לראות את הדברים בעיניהם.
ומאיזה מרחק אפשר לברך? ממרחק שאפשר להתפעל מהמראה המיוחד. על הר וים אפשר לברך ממרחק רב. וכדי לברך על גבעה צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בצורתה היחודית. וכדי לברך על חכם ומלך, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין בדמותו. וכדי לברך על בריה נאה, צריכים להתקרב יותר, על מנת להבחין ביופייה.


ב - ברכת ימים, נהרות, מדבריות, הרים וגבעות
מתוך ראיית נופים מרשימים, ניתן להתבונן בגדולתו של הבורא ולומר לפניו ברכה של שבח. לפיכך תקנו חכמים שהרואה ימים, נהרות, הרים, גבעות ומדבריות, יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם עושה מעשה בראשית" (ברכות נד, א). וגם מי שאינו מתרגש בראייתם, כל זמן שראייתם נחשבת מרגשת בעיני רוב הבריות ועברו עליו שלושים יום שלא ראם - חייב לברך.
ים תמיד מרשים, ולכן על כל ים ואגם מברכים, ובלבד שיהיו בו מים רבים בכל ימות השנה, ואינו מעשה אדם. לפיכך מברכים על ראיית ים התיכון וים סוף, וכן מברכים על ים הכינרת וים המלח, שיש בהם מים כל השנה. אבל אם האגם נוצר על ידי סכר שעשו אנשים, גם אם יהיה גדול מאוד, אין מברכים עליו, הואיל והברכה נתקנה כשבח למעשה הבורא ולא למעשי בני אדם.
ועל הים הגדול, הוא האוקיינוס שמקיף את היבשות, מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שעשה את הים הגדול". ואמנם יש סוברים שהים הגדול הוא הים התיכון, שנקרא גדול מפני מעלתו שהוא סמוך לארץ ישראל, או מפני שאף ימים בגודל שלו נחשבים גדולים (תר"י, שו"ע או"ח רכח, א). אולם לדעת הרבה פוסקים, רק על האוקיינוס מברכים "שעשה את הים הגדול", ואילו על הים התיכון מברכים "עושה מעשה בראשית". וכך נוהגים (רא"ש, רע"ב, מ"א, מ"ב רכח, ב, ע' באו"ה שם).
לגבי נהרות נאמרו שני תנאים: א) שהם זורמים כטבעם בלא שבני אדם שינו את אפיק זרימתם. ב) שיהיו גדולים לפחות כמו הפרת שנקרא 'גדול' בתורה. וקל וחומר שמברכים על נהרות גדולים יותר כדוגמת הנילוס, הוולגה, הריין, האמזונס והמיסיסיפי. אבל על נהרות רגילים כדוגמת הירקון, הירדן ודומיהם, אין מברכים, כי אינם מרשימים כל כך (מ"ב רכח, ב). 1
הרים וגבעות : לגבי הרים התנאי שיהיו גבוהים במיוחד ביחס לסביבתם, ולגבי גבעות התנאי שצורתן תהיה מרשימה במיוחד, כגון שיש להן צוקים תלולים ומחודדים, כדוגמת הצוקים המרשימים שבמדבר יהודה. אבל על ההרים הרגילים שבהרי יהודה, שומרון והגליל - אין לברך. ועל ראיית גמלא, ארבל, מצדה וסרטבה, מברכים, מפני שמראם מיוחד. וכן מברכים על התבור, שגובהו מרשים, ויש לו מראה מיוחד. 2
מדבר הוא מקום צחיח ושומם, שיורדים בו מעט גשמים. גם על מדבר יהודה מברכים, ובתנאי שהמראה מעורר רושם, כגון שהולכים לטייל בתוכו, וכל השטחים שמסביב שוממים, או שהולכים לנקודת תצפית כדי להביט במרחביו הצחיחים. אבל הרואה את המדבר תוך נסיעה שגרתית בכביש - אינו מברך.

ג - מספר ברכות על נופים שונים
אין ראייה של הר גדול אחד פוגעת בראיית הר אחר, שאם יראה את החרמון ומיד אח"כ יטוס לאירופה ויראה את הרי האלפים, יברך שוב "עושה מעשה בראשית". ורק על ראייה של אותו ההר בתוך שלושים יום אין מברכים.
נמצא שיכול אדם להתחייב בברכת "עושה מעשה בראשית" מספר פעמים ביום אחד, שאם יראה ביום אחד את הים התיכון, ואח"כ את הר-חרמון, ואח"כ את אגם-כינרת, ואח"כ את ים המלח, ואח"כ את ים-סוף, יברך על כל אחד מהם בנפרד. וכן הטס מארץ ישראל לאמריקה, כשיראה את הים התיכון יברך "עושה מעשה בראשית", ואחר שיעבור את אירופה ויראה את האוקיינוס האטלנטי, יברך "שעשה את הים הגדול". ואם יראה מהמטוס הרים גדולים במיוחד - יברך גם עליהם "עושה מעשה בראשית".
הרואה יחד כמה נופים שצריך לברך עליהם, יברך על כולם ברכה אחת. למשל, הנמצא במקום שממנו הוא רואה את ים-כינרת ואת הר-ארבל, יברך על שניהם ברכה אחת.
ומי שהולך לטייל באזור שיש בו כמה גבעות מיוחדות שצורתן דומה, כיוון שכולן שייכות לאותו אזור ויש דמיון בצורתן, גם אם יראה אותן בזו אחר זו, בברכה אחת יוציא את כולן. וכן לגבי הרים גדולים, כל שהם באזור אחד, על כולם יברך ברכה אחת. למשל, הכרמל כולו נחשב לאזור אחד. ויהודה, שומרון והגליל, שהם שטחים גדולים יותר, נחלקים למספר אזורים לפי תוואי השטח. ויברך על ההרים לחוד ועל הגבעות לחוד, אלא אם כן יראם יחד.
והמטייל במדבר יהודה, כשיכנס למדבר יברך על המדבר, ואם אח"כ יראה הר גדול במיוחד - יברך גם עליו. וכשיגיע למקום הצוקים והגבעות המיוחדים, אף אם יראם בזה אחר זה, יברך ברכה אחת על כולם, הואיל והם באותו איזור וצורתם דומה.

ד - ראייה שיש בה חידוש והתפעלות
המתגורר סמוך לים או רגיל לנסוע בקרבתו, כיוון שאין לו בראייתו חידוש - אינו מברך, אבל על ראיית ים אחר - יברך. לפיכך כל המתגוררים קרוב לחוף הים התיכון, או רגילים לנסוע בכביש החוף, אינם מברכים על ראיית הים התיכון, ואפילו אם יראוהו מחוף אחר. ואף אם במקרה יעברו על מי שגר סמוך לים שלושים יום שלא הביט בו - לא יברך, שהואיל ובקלות יכל להתבונן בו, אין לו בראייתו חידוש. אבל אם יעזוב את מקומו לשלושים יום, וכשיחזור ירצה להביט בים, יחשב כ'רואה' ויברך. וכן הדין לגבי המתגוררים סמוך להר גבוה או גבעה מיוחדת. 3
הנמצא רחוק מהנוף המיוחד או שעננים מטשטשים את מראהו, כיוון שראייה זו אינה מעוררת התפעלות, לא יברך עליה. ואם למחרת יתקרב אליו ויראה אותו היטב, תיחשב לו ראייתו כראייה חדשה ויתחייב לברך עליה.
ואי אפשר לקבוע בזה מרחקים, כי הכל תלוי בגודל הנוף ובזווית הראייה. והכלל שכאשר המראה מרשים - מברכים.

ה - ברכת ראיית הנופים לימינו
בימינו, כשאנשים רגילים לגמוע מרחקים ברכב כדי להגיע לעבודתם או למפגשים חברתיים ומשפחתיים, פעמים רבות אדם רואה תוך כדי נסיעתו הרים, גבעות וימים, ומתעוררת שאלה, האם מברכים גם על ראייה כזו שנעשית כדרך אגב ובאופן שגרתי. ויסוד הספק, שבעבר, כשהיו מהלכים ברגל או על חמור, רק לעיתים נדירות ראו נופים מיוחדים, וכשהיו רואים את הים, התרגשו מראייתו, וכשהיו מהלכים ליד החוף ופתאום ראו את הרי הכרמל הנישאים הנושקים לחוף, התרגשו מראייתם. אבל כיום, רגילים לנסוע שם הלוך ושוב, והמראה נעשה שגרתי. יתר על כן, בעבר, כאשר אנשים הלכו רגלי ועל חמורים, היו רגילים לראות פחות הרים, ולכן הר-תבור והכרמל נחשבו בעיניהם כהרים מרגשים ביותר, אבל כיום, שאנשים רגילים לטייל בארצות רבות, וכבר ראו הרים גבוהים ונישאים מאלה, הכרמל והר-תבור עלולים להיראות בעיניהם כהרים בינוניים שאינם מעוררים רושם מיוחד.
אכן למעשה, רק מי ששם ליבו לנופים המיוחדים, נחשב 'הרואה' שצריך לברך. אבל מי שהנופים עברו לפני עיניו בלא שהתבונן בהם - לא יברך. ועל כן יש לחלק בין שני סוגי ראייה: בעת טיול ובעת נסיעה שגרתית. בעת טיול, כאשר המגמה להתבונן ביופי הבריאה, ברור שיש לברך על כל הנופים המיוחדים, ובכללם הים, הר-תבור והכרמל, ובלבד שלא ראה אותם שלושים יום ואינו גר או רגיל לנסוע בקרבתם (כמבואר בהלכה הקודמת). וגם מי שבאופן אישי אינו מתפעל, כיוון שהוא בא לראות את הנופים, הרי שהוא מחשיב אותם וחובה עליו לברך. ואם יש לו ספק אם מראה ההר או הגבעה או המדבר מרשימים מספיק, נכון שיאמר את הברכה בלא שם ומלכות. ואם מטיילים נוהגים לבוא לראותם, סימן שהם מרשימים, ויש לברך עליהם בלא ספק.
ובעת נסיעה שגרתית, הדין תלוי בהתפעלות ובהתרגשות. אם המראה מעורר את תשומת ליבו - יברך. ואם אינו תופס את תשומת ליבו, למרות שהוא רואה אותו - לא יברך. למשל, הנוסע מירושלים לחיפה דרך כביש החוף, אם ישים את ליבו לים - יברך. ואם לא - לא יברך. אם ישים לב להרי הכרמל ויתבונן במראם המיוחד - יברך, ואם לא יתבונן בהם - לא יברך. וכך לגבי התבור, הכנרת והרים נישאים שביהודה ושומרון. 4
ויש להוסיף, כי מי שנסע ליד ים או ליד הר גדול, ולא שם ליבו למראהו, ולכן גם לא בירך, ובתוך שלושים יום הלך להתבונן בו - לא יברך. ואף שגם על הראייה הקודמת לא בירך, מכל מקום היא נחשבת כראייה שגורמת שכל מה שיראה בתוך שלושים יום לא ייחשב כראייה חדשה. כי זה שלא בירך בפעם הקודמת לא היה מפני שלא ראה, אלא מפני שלא התפעל מראייתו.


^ 1. יש סוברים, שרק על נוף שנשאר כפי שהיה מששת ימי בראשית מברכים, אבל אם הנהר שינה את אפיקו, או שהים נוצר בעקבות רעידת אדמה, או שההר נוצר בעקבות התפרצות געשית, אין מברכים (ע' אהלך באמתך טז, טז). אולם למעשה, כל שהשינוי נעשה על ידי הבורא, מברכים עליו, שכך הוא נוסח הברכה: "עושה מעשה בראשית". וכך מדויק בברכות נט, ב: "והאידנא דשניוה פרסאי", וכן משמע מרש"י שם, ומשו"ע רכח, ב, שרק כאשר השינוי נעשה בידי אדם אין מברכים.
^ 2. דוגמאות להרים מרשימים שמטיילים נוהגים לנסוע כדי לראותם: בגולן - הר החרמון וגמלא. בגליל - ארבל, הר חזון, הר עצמון, הר מירון, רכס ראש הניקרה (בצידו המערבי). בשומרון ויהודה - הר גריזים ועיבל, הר כביר, הר טמון, סרטבה, הר בעל חצור, מצדה, מצוק העתקים לכל אורכו בתצפית לבקעת ים המלח. בעמק יזרעאל - התבור, הגלבוע (בעיקר הר שאול). בכרמל - הר הכרמל מהמקומות שבהם הוא יורד בתלילות על העמק או אל הים. בנגב ואילת - מכתשים (מבט לתוך המכתש), הר ארדון (במכתש רמון), הר שלמה, הר צפחות. ואלו דוגמאות להרים מפורסמים, אבל כל המתפעל מכיוצא בהם, צריך לברך.
^ 3. יסוד לזה מדין המתגורר ליד מקומות של ע"ז, שאינו מברך על ראייתה, שאינה חדשה לו (תוס' בתוס' נז, ב, נמוקי יוסף שם, הגה"מ לרמב"ם ברכות י, ט). ולדעת עולת תמיד, כוונתם לומר, שכיוון שלא עוברים שלושים יום בלא שיראה את הע"ז - לא יברך. אולם לדעת א"ר, אפילו אם במקרה לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, כי למתגוררים שם, אין בראייתה חידוש. וכ"כ נהר שלום, פמ"ג, ומ"ב רכד, ג. ומזה נלמד לכל ברכות הראייה. אמנם יש ספק לגבי מי שמתגורר מעט רחוק מהים, כך שבאופן טבעי אינו רואה את הים אלא אחת לכמה חודשים, האם הוא בכלל היכולים לראות את הים בקלות. ולמעשה, אם אכן לא יראה את הים שלושים יום, ויתרגש ממראהו - יברך, כי אולי אינו נחשב מהגרים בסמוך לו, ואף אם יחשב מהגרים בסמוך לו, הלא דעת העולת תמיד ודעימיה, שכל שלא ראה אותו שלושים יום - יברך. אבל אם לא יתרגש - לא יברך.
^ 4. מצד אחד אין לומר שהואיל ותקנו חכמים לברך על הרים וגבעות מיוחדים, לפי המקובל בארץ ישראל, חובה לכל רואה לברך עליהם, שכבר למדנו בהערה הקודמת, שכאשר מדובר על ראייה שאינה מעוררת התפעלות אצל רבים מבני המקום, אין מברכים עליה. ולכן כל שאינו מתפעל, כדרך שרבים מהנוסעים אינם מתפעלים, לא יברך. ומנגד, אין לומר שהואיל ורבים אינם מתפעלים, גם המתפעל לא יברך, מפני שעיקר תקנת חכמים לברך עליהם נותרה על כנה, ורק מי שבפועל אינו שם לב אליהם, אינו מברך.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il