אנו נמצאים בימי "בין המצרים", ימים של אבלות על החורבן. אמנם זכינו בעז"ה לקיבוץ הרבה גלויות ושחרור מעול גויים, לעצמאות יהודית, אבל עדיין הבית חרב, הגאולה אינה שלמה ויש על מה להתאבל. ומכל מקום, אסור לנו להתעלם מהשינוי לטובה. אסור לנו להרגיש ולהתנהג כאילו לא קרה כלום, כאילו לא נתקבצו ובאו לארץ-ישראל מיליוני יהודים, כאילו לא זכינו בשיחרור מעול גויים, שיחרור שמאפשר לנו לפתוח את שערי ארץ-ישראל לכל יהודי בעולם, עצמאות שמאפשרת לנו להתגונן מפני רדיפות, שלא כבעבר בהיותנו בארצות הגולה, בארץ אויבינו, שנרדפנו והושפלנו באין יכולת להתגונן.
לפני זמן מה מצאתי מכתב של קרוב משפחה מרוסיה, שכתב לסבי, זכרונו לברכה, בשנת ה'תשכ"ב, חמש שנים לפני מלחמת ששת-הימים. הוא כותב משם, מרוסיה, מעבר למסך הברזל, ואומר כי עכשיו, שיש שלטון יהודי בארץ-ישראל וירושלים, וגרים בה יהודים רבים, אולי זו כפיות טובה לומר תפילת "נחם" שאומרים בתשעה באב ובה מתפללים על "העיר הבזויה והחרבה מבלי יושב". איך אפשר לומר זאת, הוא שואל, והרי ירושלים מאוכלסת ברבבות של יהודים. כאמור, הוא כותב זאת עוד לפני מלחמת ששת-הימים. הוא חש ממרחקים את השינוי הגדול לטובה, ואומר שצריך להודות לה' על הטובה שהיטיב לנו ולא להתעלם כאילו לא קרה דבר. אסור להיות כפויי טובה.
ואכן, כשאנו באים בליל תשעה באב לכותל המערבי, שריד בית-מקדשנו, אנו חשים ברגשות מעורבים, שמתרוצצים בתוכנו. מצד אחד, צער עמוק על חורבן בית-המקדש: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). החורבן נמשך ומחריף, ובית-המקדש, שהוא הרי ליבו של עם ישראל, חרב. העיקר חסר. מצד שני מתגנבים ללב הכואב רגשות של ניחומים על עצם העובדה שהכותל בידינו, מותר לנו לבכות בין אבניו, ואין מי שיפריע לנו, ומותר לנו להתרפק עליו, לנשק את הכותל, לחבק את אבניו, בלי מגבלות.
עצם העובדה הזאת כבר מקלה על עומק הכאב. אל הלב מתנוצצים הרהורי נוחם, שב"ה אין אנו מפוזרים כל-כך בין העמים ואין אנו נתונים למרמס ולמשיסה, ללעג ולחרפה, ורגשות הנוחם ורגשות הכאב מתערבים זה בזה. ויחד עם התפילה לבנין בית-המקדש במהרה בימינו, באה ההודעה על כל הטובה שהיטיב ה' עמנו עד כה. ההתקדמות במהלכי הגאולה מגבירה את התקווה והצפייה לגאולה השלמה. הביטחון בישועת ה' השלמה מתחזק, לנוכח פעמי הגאולה שכבר לפנינו. ההתקדמות וההתקרבות לגאולה השלמה, דווקא מעמיקה את הרגשת החיסרון של בית-המקדש, והרגשת החיסרון נעשית מוחשית וממשית וכואבת יותר. אלו המחשבות והרגשות המלוות אותנו בימים אלו, ימי בין המצרים, ואנו תפילה, שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו. אמן.
לפני זמן מה מצאתי מכתב של קרוב משפחה מרוסיה, שכתב לסבי, זכרונו לברכה, בשנת ה'תשכ"ב, חמש שנים לפני מלחמת ששת-הימים. הוא כותב משם, מרוסיה, מעבר למסך הברזל, ואומר כי עכשיו, שיש שלטון יהודי בארץ-ישראל וירושלים, וגרים בה יהודים רבים, אולי זו כפיות טובה לומר תפילת "נחם" שאומרים בתשעה באב ובה מתפללים על "העיר הבזויה והחרבה מבלי יושב". איך אפשר לומר זאת, הוא שואל, והרי ירושלים מאוכלסת ברבבות של יהודים. כאמור, הוא כותב זאת עוד לפני מלחמת ששת-הימים. הוא חש ממרחקים את השינוי הגדול לטובה, ואומר שצריך להודות לה' על הטובה שהיטיב לנו ולא להתעלם כאילו לא קרה דבר. אסור להיות כפויי טובה.
ואכן, כשאנו באים בליל תשעה באב לכותל המערבי, שריד בית-מקדשנו, אנו חשים ברגשות מעורבים, שמתרוצצים בתוכנו. מצד אחד, צער עמוק על חורבן בית-המקדש: "כל דור שאינו נבנה בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו" (ירושלמי יומא א, א). החורבן נמשך ומחריף, ובית-המקדש, שהוא הרי ליבו של עם ישראל, חרב. העיקר חסר. מצד שני מתגנבים ללב הכואב רגשות של ניחומים על עצם העובדה שהכותל בידינו, מותר לנו לבכות בין אבניו, ואין מי שיפריע לנו, ומותר לנו להתרפק עליו, לנשק את הכותל, לחבק את אבניו, בלי מגבלות.
עצם העובדה הזאת כבר מקלה על עומק הכאב. אל הלב מתנוצצים הרהורי נוחם, שב"ה אין אנו מפוזרים כל-כך בין העמים ואין אנו נתונים למרמס ולמשיסה, ללעג ולחרפה, ורגשות הנוחם ורגשות הכאב מתערבים זה בזה. ויחד עם התפילה לבנין בית-המקדש במהרה בימינו, באה ההודעה על כל הטובה שהיטיב ה' עמנו עד כה. ההתקדמות במהלכי הגאולה מגבירה את התקווה והצפייה לגאולה השלמה. הביטחון בישועת ה' השלמה מתחזק, לנוכח פעמי הגאולה שכבר לפנינו. ההתקדמות וההתקרבות לגאולה השלמה, דווקא מעמיקה את הרגשת החיסרון של בית-המקדש, והרגשת החיסרון נעשית מוחשית וממשית וכואבת יותר. אלו המחשבות והרגשות המלוות אותנו בימים אלו, ימי בין המצרים, ואנו תפילה, שייבנה בית-המקדש במהרה בימינו. אמן.
