בית המדרש

  • ברכות הריח, הראיה והשמחה
לחץ להקדשת שיעור זה
ברכות הראיה ה'

ברכה על ראיית חכם ומלך ואוכלוסי ישראל

יז - חכם הרזים. יח - על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם. יט - ברכה על מלך ישראל ועל מלך גוי. כ - ברכת המלכים בזמן הזה.

undefined

הרב אליעזר מלמד

ב' אייר תשס"ח
10 דק' קריאה 35 דק' צפיה
יז - חכם הרזים
הרואה שישים ריבוא (600,000) מישראל מכונסים במקום אחד בארץ ישראל, מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם חכם הרזים". לעומת זאת, הרואה שישים ריבוא גויים רשעים, אומר: "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (ירמיה, נ, יב; ברכות נח, א; רמב"ם הל' ברכות י, יא; שו"ע רכד, ה).
אחד הפלאים הגדולים בישראל הוא היותם עם אחד למרות השוני העצום בין האנשים. ישנו שוני בגובה, במראה, בכוח ובבריאות, ועוד יותר מזה ישנם הבדלים עמוקים בתחומי הרוח. ישנם מוכשרים יותר ויש פחות, יש בעלי תפישה כללית מרחבית, ויש בעלי תפישה פרטית דייקנית, יש שכלתנים ויש רגשנים, יש סבלנים ויש קנאים, יש חברותיים ויש מתבודדים. ואף שפעמים רבות ההבדלים הללו יוצרים חילוקי דעות ומתחים גדולים, למרות כל זאת, דווקא בזכות השוני, יוצרים כולם יחד מערכת הרמונית מופלאה של עם תוסס ויוצר. ועל כך אנו מברכים 'חכם הרזים', שהוא היודע איך מכל הכשרונות השונים שברא מתלכד לבסוף עם ישראל, לקבל את התורה ולתקן עולם במלכות שד-י.
ואמנם גם בעמים אחרים אנשים שונים מתלכדים ויוצרים תרבות. מכל מקום זו תרבות זמנית ומוגבלת. שום עם לא הצליח לשרוד מעבר לתקופה מסוימת, משום שלבסוף הכוחות הפרטיים שבו גברו, העם התפורר, והיחידים שנפוצו התלכדו שוב סביב תרבות זמנית אחרת. לכן אין מברכים עליהם 'חכם הרזים'. ואם הם מאוגדים סביב מטרות רעות, לא רק שאין מברכים עליהם, אלא אף צריך לבטא מחאה כלפי רשעותם ולציין שאחריתם אבדון. לעומת זאת, עם ישראל, למרות השוני הגדול שבין מרכיביו השונים והמחלוקות החריפות שביניהם, אינו מתפורר. משום שכך נבראנו על ידי חכם הרזים, שהכוחות השונים מתלכדים לבסוף למערכת אחת בעלת עוצמה חיונית ויצירתית שאין כמוה.
אולם רק בארץ ישראל מתגלה הכוח המאחד, כמו שנאמר (שמואל ב' ז, כג): "וּמִי כְעַמְּךָ כְּיִשְׂרָאֵל גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ ", ולכן רק בארץ-ישראל כאשר רואים שישים ריבוא יהודים, מברכים 'חכם הרזים' (עולת ראיה ח"א עמוד שפז, עפ"י רמב"ם, ר' מנוח וא"ר).

יח - על ראיית חכמי ישראל וחכמי אומות העולם
הרואה חכמי ישראל אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שֶחָלַק מחכמתו ליראיו". והרואה חכמי אומות העולם אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מחכמתו לבשר ודם" (ברכות נח, א; שו"ע או"ח רכד, ו-ז).
בברכות אלו אנו משבחים לה' על החכמה שהעניק לבני אדם. שהחכמה היא יסוד העולם, שבה ברא ה' את העולם, שנאמר (משלי ג, יט): "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ". והוא ברוב חסדו נתן ממנה לבני אדם, כדי לזכותם להיות שותפים עמו בתיקון עולם. ולחכמים הגדולים חלק חשוב בגילוי החכמה והנחלתה, ובזכותם העולם מתפתח ומתעלה, ועל כן תקנו לברך על ראיית חכם גדול במיוחד.
הבדל עמוק ישנו בין חכמת התורה לחכמות החיצוניות. שחכמת התורה היא החכמה האלוקית שמגמתה תיקון מהותי של האדם והעולם, באור האמונה והמוסר, ולא ניתן להבינה כראוי בלי יראת שמיים ודבקות בה'. ואילו שאר החכמות עוסקות בשכלולו החיצוני של העולם - בניתוח הנפש של האדם והחברה, בתכנון של סדרי חברה נאותים, בפיתוח הכלכלה, בחקר המדע ורתימתו לצרכי האדם. כמובן שגם לחכמה זו ערך רב, ועל כן גם היא נחשבת ענף של החכמה האלוקית, אלא שהיא חכמה חיצונית, וכדי להבין אותה אין הכרח להיות ירא שמיים.
ההבדל בין החכמות בא לידי ביטוי בנוסח הברכה. על חכם בחכמות חיצוניות מברכים: "שנתן מחכמתו לבשר ודם", לבטא את גודל המתנה, שאף שהאדם הוא בשר ודם, נתן לו ה' מחכמתו. ועל חכמי ישראל מברכים: "שחלק מחכמתו ליראיו". הנוסח 'חלק' מבטא שותפות, שכן לחכמי התורה יש חלק עם ה' בתורה. והם נקראים 'יראיו', מפני שיראת שמיים היא תנאי להבנת התורה.
ועל חכם יהודי החכם בחכמות חיצוניות התעורר ספק כיצד לברך. ולמעשה נראה, שאם הוא ידוע כירא שמיים שעוסק בתורה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי ישראל, כיוון שחכמתו נמשכת מהתורה ומחוברת אליה, והרי הוא בכלל יראיו. ואם הוא לא נודע ככזה, יש לברך עליו את הברכה שנתקנה על חכמי אומות העולם.
גם כיום צריכים לברך ברכות אלו. ואמנם יש סוברים שנתמעטו הדורות, וכבר אין לנו חכמים מופלגים שראוי לברך עליהם (חסד לאלפים רכד, יב). ויש אומרים שבימינו קשה למדוד ולהכריע מי חכם גדול שראוי לברך עליו, ומחמת הספק אין לברך (ערוה"ש רכד, ו). ויש אומרים שמחמת הספקות הללו, יש לומר את הברכות הללו בלא שם ומלכות (ציץ אליעזר יד, לז).
אולם לדעת רוב הפוסקים, גם היום יש לברך על חכמים, וכן נוהגים רבים למעשה (יחו"ד ד, טז, פס"ת רכד, 17). והחכמה נקבעת לפי ערך הדור, שאם החכם נחשב כאחד מגדולי חכמי הדור, בין בתורה ובין במדע, מברכים עליו. וכאשר יש לאדם ספק אם החכם שלפניו אכן מופלג בחכמתו, יברך בלא שם ומלכות.
הרואה אותו חכם פעם נוספת, אם לא ראה אותו יותר משלושים יום - יברך שוב, כדין שאר ברכות הראייה. ועל חכם אחר, אפילו בתוך שלושים יום - יברך.

יט - ברכה על מלך ישראל ועל מלך גוי
ראיית מלך יוצרת התרגשות. הנה ישנו אדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, ואף הוא ילוד אשה כשאר בני אדם, אולם הכל מכבדים אותו ויש בידו כוח ועצמה לשלוט בחבריו בני האדם. כדי לכוון את דעתנו כראוי, תקנו חכמים לומר ברכה שתבטא את אמונתנו כי לה' המלוכה, והוא שנתן מכבודו לבשר ודם. ואין בברכה זו קביעת עמדה, אם מלך זה צדיק או רשע, אלא אמונה שה' מנהיג את העולם. ופעמים שבגלל עוונות הדור, ה' מעמיד להם מלך רע כדי להענישם ולעוררם לתשובה. לפיכך, על כל מלך מברכים, בין צדיק ובין רשע (שו"ת לב חיים ג, נה). וראוי להוסיף, שעל ידי אמירת הברכה מתחזקת העמדה הרוחנית העצמאית כלפי המלך, שהרי בברכה אנו אומרים שה' הוא מקור הסמכות והכבוד, וממילא תורת ה' וערכי הנצח קודמים לצווי המלך.
הרואה מלך ישראל מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שחלק מכבודו ליראיו". והרואה מלך גויים מברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם שנתן מכבודו לבשר ודם". בדרך כלל מלכי הגויים היו גאים ואכזרים, ולעומתם מלכי ישראל נודעו כמלכי חסד (עיין מלכים א' כ, לא), שראו במלכותם שליחות אלוקית, להנחיל את ערכי התורה והמוסר. ואמנם לפי השיפוט המחמיר של נביאי ישראל, רבים ממלכי ישראל נחשבו לחוטאים, אבל ביחס למלכי הגויים רובם נחשבו ליראי שמיים. ומכל מקום למעשה, על אותם מלכי ישראל הרשעים, נכון לברך "שנתן מכבודו לבשר ודם". ונראה שאם המלך רשע מאוד, הרבה מעבר למקובל, עד שמן הדין למרוד בו, בין אם הוא יהודי ובין אם הוא גוי - אין לברך עליו. 1
אמרו חכמים: מצווה ללכת ולראות מלך, ואפילו הוא ממלכי אומות העולם. משום שחשוב שאדם יתבונן בסדרי העולם, ויכיר את הכוח והכבוד שבשררה, וידיעה זו תוכל לשמש לו בסיס להבנת ערך התורה והאמונה, שמעלתם נצחית וגבוהה לאין ערוך. ואם יזכה יבחין בין כבוד המלכים בעולם הזה לכבוד האמיתי של מלך המשיח (ברכות נח, א, שו"ע רכד, ט). ומי שכבר ראה את המלך, אין מצווה לראותו שוב, ורק אם יבוא בפמליא מכובדת יותר, מצווה לראותו שוב (ספר חסידים, מ"ב רכד, יג).

כ - ברכת המלכים בזמן הזה
כתבו הפוסקים, שכל שהוא חשוב בשלטון ובנשיאות כמלך, והורג במשפט ואין מי שיכול לשנות את דבריו, מהן ללאו או מלאו להן, מברכים עליו את ברכת המלכים (שו"ת ראב"י אב"ד לב, רדב"ז א, רצו, מ"א, מ"ב רכד, יב).
לפי זה, בעת הזאת, לא נותרו כמעט מלכים שיש לברך עליהם. שכן ראשי המדינות הדמוקרטיות תלויים בפרלמנט ובבתי המשפט, וכהונתם קצובה למספר שנים. ורק בארצות נחשלות נשארו אי אלו שליטים בעלי מעמד של מלכים שיש לברך על ראייתם. אמנם אם הם רשעים גדולים, שמן הדין למרוד בהם, כבר למדנו שאין לברך עליהם.
ואמנם יש חולקים וסוברים, שגם על ראשי מדינות בימינו צריך לברך, וכל שעברו שלושים יום, יברך שוב על ראייתו. כי עיקר המלכות והכבוד תלויים בסמכות להנהיג את העם. בעבר היה הביטוי לכך בסמכות להרוג, וכיום בסמכות להנהיג. וגם כיום סמכות זו משפיעה בעקיפין על חיי אדם. למשל, מנהיג מדינה קובע את המדיניות הכלכלית וחלוקת המשאבים, ובכך הוא קובע למי תהיה פרנסה ובאיזה חולים יטפלו. בסמכותו גם ליזום מלחמה ולהרחיבה, בדרך כלל תוך התייעצות עם הפרלמנט, ובעת חירום בהחלטה אישית. ואמנם נזכר עוד תנאי בפוסקים, שהמלך יהיה לבוש בבגדי מלכותו, אבל אם התחפש לאחד העם - אין לברך עליו (שו"ת נבחר מכסף ג). אלא שכיום הכבוד אינו מתבטא בבגדים מיוחדים, עובדה שמכבדים את נשיא ארה"ב שלובש חליפה יותר מאשר מלך אפריקאי שלבוש בגדי רקמה. אלא הכלל הוא, שכל שהנשיא מופיע בכבודו, עם שומריו ועוזריו לפי כללי הטכס, מברכים עליו. אבל כשהוא נמצא בנופש או בחיק משפחתו, אין מברכים על ראייתו. וכן נהגו כמה רבנים שבירכו על נשיאי ארה"ב וצרפת, או על ראש ממשלת אנגליה. ויש שבירכו גם על מלכת אנגליה, כי אף שאין בידה כמעט סמכויות, מכל מקום כבודה גדול מאוד, ומלכותה נמשכת בלא הפסק.
אולם למעשה נראה שאין לברך על מנהיגי מדינות דמוקרטיות, מפני שהם אינם נחשבים כמלכים. שכן זו היתה בדיוק מגמת אותן המדינות - לבטל את המלכות מכל וכל, כדי שלא יהיה עליהם שליט בעל סמכויות גדולות מדי. לשם כך ייסדו פרלמנט חזק ומערכת משפט עצמאית, שיגבילו ויאזנו את כוחם של המנהיגים. בנוסף לכך, קצבו את משך שלטונם, כדי שלא יוכלו עם הזמן לספח לעצמם סמכויות נוספות. 2

כא - קברי ישראל
בין המראות שמזעזעים את הנפש הוא מראה קברים, שמעורר באדם מחשבות על חדלונו וקיצור ימיו. כדי לסדר את המחשבה ולכוונה כראוי, תקנו חכמים שהרואה קברי ישראל יברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין וזן אתכם בדין וכלכל אתכם בדין והחיה אתכם בדין ואסף אתכם בדין, ויודע מספר כולכם, ועתיד להחיותכם בדין לחיי העולם הבא, ברוך אתה ה' מחיה המתים". 3 לאחר הברכה יש נוהגים להמשיך ולומר מנוסח תפילת העמידה: "אתה גבור לעולם" וכו' עד "ונאמן אתה להחיות מתים", ללא סיום הברכה.
אומרים את הברכה רק כאשר ישנם לפחות שני קברים, שכן נוסח הברכה מכוון לראיית מספר קברים (מ"ב רכד, טז).
הרואה קברים של עובדי עבודה-זרה, אומר (ירמיהו נ, יב): "בּוֹשָׁה אִמְּכֶם מְאֹד חָפְרָה יוֹלַדְתְּכֶם, הִנֵּה אַחֲרִית גּוֹיִם מִדְבָּר צִיָּה וַעֲרָבָה" (שו"ע רכד, יב).
מי שכבר ראה את הקברים הללו בתוך שלושים יום - לא יברך שוב על ראייתם (עיין בהלכה א, בחישוב הימים). אבל אם ראה שנוסף בבית הקברות עוד קבר, או שראה בית קברות אחר, גם אם לא עברו שלושים יום - יברך. ומי שמתכוון לפקוד ביום אחד כמה בתי קברות, נכון שבעת שיברך בבית הקברות הראשון יכוון על שאר בתי הקברות שיראה באותו היום. ואם למחרת יגיע לעוד בית קברות, יברך שוב, שאין ברכה של יום אחד יכולה להועיל ליום אחר (בצל החכמה ה, פד, ברכ"ה ח"ד ד, מב-מג).
אדם שעומד להיכנס לבית הקברות, עדיף שיברך בפתח בית הקברות, כדי שהברכה תנחה את מחשבותיו ורגשותיו בבית הקברות, ומכל מקום גם מי שלא בירך בתחילה, כל זמן שהוא עוד רואה את הקברים - חייב לברך. ואף הרואה את הקברים מרחוק, אם הוא רואה אותם היטב ומתבונן בהם - עליו לברך (ערוה"ש רכד, ח). והנוסעים בכבישים לדרכם, ותוך כדי נסיעתם עוברים ליד קברים, רק מי שיתבונן בקברים ויחשוב על המתים, צריך לברך. וכל שאר הנוסעים שאינם מתבוננים בהם, אינם צריכים לברך. ואם אח"כ בתוך שלושים יום יכנסו לתוך אותו בית הקברות שראו בלא משים מהכביש - יברכו. 4
גם מי שרואה בית-קברות בשבת או יום טוב, צריך לברך. ואף שאין אומרים בהם צידוק הדין, ברכה זו אינה נחשבת לצידוק הדין (שו"ת מהרי"א אסאד יו"ד שעא; אהלך באמיתך יח, ג). 5


^ 1. לדעת רוה"פ גם על מלכים רשעים צריך לברך. כ"כ לב חיים ג, נה, למהר"ח פלאג'י; כה"ח רכד, כט; אהלך באמתך יד, י. אמנם כתב ביפה ללב ד, והובא בכה"ח שם שאם הוא יהודי, יברך עליו את הברכה שעל מלך גוי, הואיל ואינו בכלל 'יראיו', וכ"כ ברכ"ה ח"ד ג, 86. ולכך נוטה במכתבי תורה (גור סי' סד). מנגד, יש סוברים, שאין לכבד מלך רשע. עיין בחזון עובדיה ברכות ע' תיא-תיב, ובשער העין ע' שנח. ומסיק בחזון עובדיה שעל מלך רשע יש לברך בלא שם ומלכות. אלא שאפשר אולי לקבל את דבריהם לגבי רשע במיוחד, מעל ומעבר לשאר המלכים הרעים, שעל פי ההלכה דינו אינו דין אלא גזלנות, ומן הדין ראוי למרוד בו, וממילא גם אין מקום להכיר במלכותו ולברך עליו. אבל לא יתכן לומר שעל כל מלך שלא שמר שבע מצוות בני נח לא בירכו, מפני שבנוסף לכך שכל מלכי העבר היו עובדי עבודה זרה, הם גם לא נמנעו משפיכות דמים, גזל וניאוף, ובכל זאת אמרו חכמים לברך עליהם. אמנם לגבי מלכי ישראל, יתכן שההקפדה חמורה יותר, שהם נתבעים להיות צדיקים ולשמור את המצוות המיוחדות למלך, שיהיה לו ס"ת שיקחנו עמו לכל מקום, ולא ירום לבבו מאחיו, ולא ירבה לו נשים, כסף, זהב וסוסים. לכן אולי אם נחשבים לאינם הגונים ושומרי מצוות - אין לברך עליהם. ולכן גם לסוברים שמברכים על ראשי מדינות דמוקרטיות, אין לברך על מנהיגים חילוניים בישראל.
^ 2. כמה אחרונים כתבו, שהואיל ויש בידי ראשי מדינות סמכויות חנינה, הרי שנותרה בידם עוד סמכות מלך שיכול להמית או להחיות. וכ"כ בשו"ת אפרקסתא דעניא לב, ויחו"ד ב, כח. ובשבט הלוי א, לה, כתב, שאף על מלך או מלכה שאין בידם סמכות לחון בלי התייעצות, מ"מ הואיל ונותנים להם כבוד שאין כדוגמתו, מברכים עליהם. וכעין זה כתב הרב זולדן ב"מלכות יהודה וישראל" ע' 109 ואילך. אולם כפי שכתבתי, נראה כדעת הסוברים שאין לברך, שהיאך אחר כל המהפכות והמלחמות שנמשכו מאות שנים, והוכתרו לבסוף בהצלחה, בביטול המלכות ובכינון שלטון דמוקרטי, נאמר שלא נשתנה דבר, ועדיין מנהיגי המדינות הדמוקרטיות נחשבים מלכים וצריך לברך עליהם. וכ"כ בשו"ת קרית חנה דוד ב, לו, ורבבות אפרים ג, תקמ (לגבי נשיא ארה"ב שנבחר לארבע שנים בלבד), ושער העין סי כט בשם אבני ישפה מז, ועוד פוסקים.
^ 3. כך הוא נוסח ספרד. ונוסח אשכנז מעט שונה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר יצר אתכם בדין, וזן וכלכל אתכם בדין, והמית אתכם בדין, ויודע מספר כולכם בדין, והוא עתיד להחיותכם ולקיים אתכם בדין. ברוך אתה ה' מחיה המתים".
^ 4. מחמת צירוף כמה סברות: א' ראייתם הראשונה היתה בלא משים, ב' מן הסתם נוסף שם בינתיים עוד קבר, ג' מסתבר שבתחילה לא ראו מהכביש את כל הקברים.
^ 5. יש נוהגים לפקוד קברי צדיקים, כדי להידבק במורשתם. במיוחד נהגו ישראל לפקוד את קברי האבות בחברון, רחל אמנו בבית לחם ויוסף הצדיק בשכם. וכן מסופר על כלב בן יפונה שהלך להשתטח על קברי האבות, כדי שבזכותם יינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). ומבואר (תענית טז, א), שבימי התענית אחרי התפילה נוהגים לילך לבית הקברות. ושני טעמים לכך: א) לזכור את יום המיתה ולהתעורר לתשובה. ב) כדי שיבקשו עלינו רחמים (ע' שו"ע או"ח תקעט, ג; תקפא, ד).
ויש נוהגים לפנות אל הצדיקים בתפילה, ורבים טוענים נגדם שיש בזה חשש ע"ז, שכן אין עוד מלבדו, ורק אליו יש לפנות בתפילה. וכך דעת מהרי"ל (באה"ט תקפא, יז), מהר"ל מפראג (נתיב העבודה יב), וח"א קלח, ה, שהתפילה ליד קברי הצדיקים צריכה להיות מכוונת לקב"ה בלבד, ואפשר לבקש שבזכות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, ישמע ה' תפילתנו. לעומתם דעת הרבה פוסקים (פמ"ג תקפ"א; מהר"ם שיק או"ח רצג), שמותר אף לפנות לנשמות הצדיקים שהננו מתקשרים למורשתם, שיבקשו עבורנו רחמים לפני הקב"ה. ולדעתם, הואיל ואנו מבקשים שהצדיקים יתפללו לקב"ה עבורנו, ברור שהננו מודים שרק ביד ה' הננו נתונים. למעשה, לכתחילה טוב להחמיר, והמיקל לפנות אל הצדיקים שיעתירו עבורו להש"י, יש לו על מה לסמוך.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il