ז - נימוסים בסעודה
כאשר יושבים בסעודה כמה אנשים, ויש ביניהם אדם גדול, ימתינו עד שיטול תחילה את חלקו מן הקערה המרכזית, ורק אח"כ יטלו האחרים את חלקם (שו"ע קע, יב).
וכל אחד מן הסועדים יטול מן הקערה המרכזית את חלקו בשווה, וגם אם חבירו נטל בתחילה מעט, יטול הוא את חלקו השווה, שאולי אח"כ חבירו ירצה לאכול עוד. ורק אם יראה שחבירו אינו מעוניין לאכול יותר, יבקש ליקח את הנותר (ע' שו"ע קע, ב).
אין ראוי להסתכל בהתבוננות יתירה בפניו של מי שאוכל, כדי שלא יתבייש. ובמיוחד המארח צריך שלא להסתכל בפניו של האורח כשהוא אוכל או כשהוא לוקח מאכלים לצלחתו (שו"ע קע, ד). כמו כן אין לצלם אדם בעת אכילתו בלא שהסכים לכך.
לא יכניס לפיו אוכל רב בבת אחת כדרך הגרגרנים. וכן לא ישתה בבת אחת כוס שלימה של יין או משקה אלכוהולי אחר (שו"ע קע, ז-ח, מ"ב כב). לא יאכל במהירות, ולא ינגוס באוכל נגיסות קולניות, אלא יאכל במתינות כשפיו סגור. ויזהר שלא יתלכלכו בגדיו, ידיו וזקנו (בא"ח בהר ח-ט).
נקיי הדעת שבירושלים, לא היו נכנסים לסעודה, אלא אם כן היו יודעים תחילה מי מסב עמהם (סנהדרין כג, א, שו"ע קע, כ). מפני שגנאי הוא לתלמיד חכם לישב עם קלי דעת בסעודה, ובמיוחד בסעודה שיש בה יין ומשקאות חריפים שפותחים את הלבבות ומקרבים את הסועדים זה לזה. ויש מקילים בסעודה של מצווה, שזכות המצווה תועיל שלא תהיה בישיבתם קלות דעת. וכאשר מדובר בתלמיד חכם שמכבדים אותו, מותר לו לשבת בסעודה עם קלי דעת שיתנהגו לפניו כראוי, שעל ידי ישיבתם עמו יתקרבו לתורה ומצוות (ע' באו"ה שם).
מי שיש לו ילדים קטנים שמשתתפים בסעודה, צריך להשגיח עליהם שלא יכניסו את ידיהם לקערה הראשית, כי פעמים שידיהם מלוכלכות והמאכלים נמאסים על ידי כך בעיני הגדולים. וגם יזהר שלא יתלכלכו מדי, ושחוטמיהם יהיו נקיים. ואם יש שם אורח, לא יושיבו לידו קטנים שרגילים להתלכלך בלא שירצה בכך (ספר חסידים תתכ"ט, כה"ח קע, עח).

ח - דברי תורה ודיבורים בסעודה
"רבי שמעון אומר: שלשה שאכלו על שלחן אחד ולא אמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר (ישעיה כח, ח): כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם. אבל שלשה שאכלו על שלחן אחד ואמרו עליו דברי תורה, כאילו אכלו משלחנו של מקום ברוך הוא, שנאמר (יחזקאל מא, כב): וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי ה'" (אבות ג, ג). ועיקר החיוב לומר דברי תורה הוא כאשר אוכלים שלושה יחד, שאז סעודתם חשובה, וכנגד חשיבותה הגשמית, צריך לתת חשיבות לצד הרוחני על ידי דברי תורה. שאם לא כן, הרי הסעודה כגוף מת שנשמתו ניטלה ממנו, וממילא המאכלים שהוגשו בה כזבחי מתים. אבל כשאומרים בסעודה דברי תורה, הנשמה נעשית קשורה בגוף ומשפיעה עליו חיים וברכה.
וכשאין שם שלושה שאוכלים יחד, אינם חייבים לומר דברי תורה, שברכת המזון מספיקה להם (מגן אבות לרשב"ץ). ויש אומרים שמוטב שגם יחיד שאוכל יעסוק מעט בתורה (מ"ב קע, א).
גם אמירת 'שיר המעלות' או פסוקים אחרים, יכולה להיחשב כדברי תורה (מ"ב קע, א). ויותר טוב לומר דברי תורה שיש בהם ערך ותוספת הבנה, כדי שעל ידם הסעודה כולה תתרומם.
אמרו חכמים (תענית ה, ב): אין משיחים בשעת הסעודה, שמא יקדים קנה לוושט ויחנק (שו"ע קע, א). שהואיל והוא מדבר, הקנה (צינור הנשימה) פתוח והאוכל עלול להיכנס לתוכו. וכיום רבים מקילים בזה. ויש שביארו, שהאיסור היה כאשר אכלו בהסבה, היינו בחצי שכיבה, אבל כאשר אוכלים בישיבה אין בזה סכנה (פרישה, ברכ"י). ויש סוברים שגם כיום צריך להחמיר בזה (פמ"ג א"א א, וע' ערוה"ש ב). ומכל מקום, גם מי שמיקל, יקפיד על הנימוס, שדיבורו יהיה בצורה נאה, שלא יראו הסועדים את האוכל שבתוך פיו, וקל וחומר שלא ינתזו מפיו שיירי מאכלים תוך כדי דיבורו.