ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

'בל תשקצו' ואשר יצר ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות הקדמה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה

'בל תשקצו' ואשר יצר

דרך ארץ ה'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

יב - הפרשת הפסולת מהגוף וברכת 'אשר יצר'
לאחר שאדם אכל ושתה, הוא מעכל אל גופו את החלק המובחר שבמזון, ממנו הוא מקבל כוח וחיוניות, ואילו את החלק המיותר, את הפסולת, הוא מפריש החוצה. וכאשר האדם מתקשה בכך, סבלו גדול וכל גופו נעשה חולה. ואם לא תימצא רפואה למחלתו - ימות בייסורים. לפיכך תקנו חכמים ברכה מיוחדת של שבח והודאה לה' על הוצאת הפסולת מהגוף. ובתוך כך אנו מודים על בריאת הגוף כולו שנעשתה בחכמה, שברא ה' איברים שיש בהם חלל, כמו לב, ריאות, קיבה ומעיים, ופתחים לגוף, את האף לנשימה ואת הפה לאכילה ושתייה, וכן ברא מערכת מיוחדת להוצאת הפסולת הנוזלית והקשה מהגוף. ואם פרט אחד מתוך המערכת המופלאה הזו יפסיק לתפקד, לא יוכל האדם להתקיים. והמפליא ביותר הוא, איך הבורא קשר את הנשמה הרוחנית בגוף הגשמי, שכאשר הגוף חולה, הנשמה אינה יכולה לבוא לידי ביטוי, וכאשר הגוף מת, הנשמה מסתלקת.
בדרך כלל האדם עסוק במה שהוא רוצה להשיג, מאכלים, משקים, רכוש, ואילו פעולה זו של הוצאת הפסולת מן הגוף אינה ראויה לדעתו לתשומת לב מיוחדת. רק לאחר שהוא נעשה חולה, הוא מבין עד כמה ראוי לו להודות לה' על כך. לפיכך, נכון לאדם בעודו בריא לכוון כראוי בברכת 'אשר יצר', ואולי מתוך כך יזכה לבריאות טובה ואריכות ימים.
ואף חכמים הפליגו בערכו של בית הכסא. רבי יוסי אמר: "איזה עשיר? כל שיש לו בית הכסא סמוך לשולחנו" (שבת כה, ב). ולדעת מר זוטרא, צריך כל חסיד להתפלל על עניין בית הכסא (ברכות ח, א).
ויש בדבר סוד גדול. רבים סוברים שהצרות של האדם נובעות רק ממה שחסר לו, אולם האמת היא שחלק גדול מהפגעים המגיעים לאדם נובעים מהדברים המיותרים שמצטברים בדעתו, בנפשו ובגופו, שאם לא יוכל להיפטר מהם, הרי הוא הולך ומתנוון. כאשר אדם לומד, בתוך כל החומר הלימודי שהוא קולט, יש גם דעות כוזבות; ויש דעות שמצד עצמן יש בהן אמת, אבל הן אינן מתאימות לאישיותו, ועליו למצוא את הדרך להפרישם מדעתו. וכן ביחס לחוויות הנפשיות, ישנן חוויות שאם יצטברו בנפשו, יעיקו עליו עד שיטרדוהו מן העולם, ועליו להפרישם מנפשו. גם הרכוש המיותר עלול להכביד על האדם, עד שבמקום לסייע לו להגשים את ייעודו, האדם נעשה עבד לרכושו ותאוותיו, ומאבד את עולמו. נמצא אפוא, שאחת הפעולות החשובות ביותר לאדם, היא הפרשת הפסולת שמצטברת בגופו, בנפשו, ברכושו ובשכלו, כדי לאפשר לו להמשיך בחיים תקינים ובריאים.
בברכת 'אשר יצר', אנו מודים ומשבחים לה', על שברא אותנו בחכמה נפלאה, ונתן לנו כלים, פתחים, שדרכם אנו יכולים לקלוט מן החוץ דברים המועילים לנו, ולפלוט את המיותר והמזיק.
מתוך כך אפשר להבין את ההרחקה שאנו מתרחקים מן הצואה ומי רגליים, עד שאסור לומר בקרבתם דבר שבקדושה (פניני הלכה תפילה ג, ט). כי יש בהם צד מסוים של טומאת מת, שהם פסולת מתה, שיירי מאכלים שאינם יכולים להוסיף חיים, והגוף צריך להפרישם ממנו כדי שלא יזיקו לו.

יג - בל תשקצו בהשהיית צרכיו

אדם שנצרך לנקביו, ראוי לו להתפנות במהרה, כדי לנקות את עצמו מהפסולת שבגופו. ואם הוא נצרך כל כך עד שעליו לעצור בעצמו כדי למנוע מהפסולת לצאת מגופו, והצורך להתפנות לוחץ כל כך עד שאינו יכול להסיח דעתו מזה, ואינו הולך להתפנות, הרי הוא עובר באיסור "בל תשקצו" (מכות טז, ב, שועה"ר מהדו"ת ג, יא; א"א בוטשאטש). בנוסף לכך, המתאפק מלהתפנות מזיק לבריאותו (רמב"ם מאכלות אסורות יז, לא). וגבר שמתאפק מלהטיל מימיו גורם לעצמו סכנה עד כדי עקרות (ע' יבמות סד, ב, מ"ב ג, לא).
ואם הוא יכול לשהות יותר מכדי הילוך פרסה (72 דקות), אף שרצוי שילך להתפנות, אין בזה חובה, ולדעת רוב הפוסקים, אף מותר לו לכתחילה ללמוד באותו זמן תורה ולברך ברכות (מ"ב צב, ז). ואם התחיל ללמוד או לעסוק בעסקיו כשלא היה צריך לנקביו, ולאחר זמן הוצרך לנקביו עד שאינו יכול להתאפק 72 דקות, אבל עדיין אינו צריך לעצור עצמו כדי שהפסולת לא תצא מגופו - לדעת רוב הפוסקים, לכתחילה יפסיק וילך להתפנות. אבל אם הוא באמצע עניין - מותר לו לדחות מעט את התפנותו, עד שיסיים את העניין (באו"ה צב, ב ד"ה 'קורא'; ילקוט יוסף ח"ב, ע' שלח), ויש אומרים שגם באמצע עניין יפסיק מיד כדי להתפנות (בא"ח ויצא א).
ואפילו אם הוא נצרך מאוד, אם היציאה להתפנות תגרום לו בושה גדולה, מותר לו לשהות עוד, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור "בל תשקצו" (מ"ב ג, לא; צב, ז).
וינהג בבית הכסא בכבוד, לא יגלה את עצמו מעבר למה שנצרך כדי שלא יתלכלך. ואחר שיתפנה - ינקה עצמו היטב, וטוב שינקה עצמו במים או נייר לח (שו"ע ג, ד, מ"ב לא). וכן יזהר מאוד שלא ללכלך את בית הכסא, ואם בטעות לכלך מעט, ינקה אחריו, כדי שלא לצער את הבאים להתפנות אחריו.

יד - הלכות ברכת 'אשר יצר'
לאחר שיתפנה, ירחץ ידיו ויברך 'אשר יצר'. ואין הבדל בין אם התפנה לגדולים או קטנים, ואפילו אם יצאו ממנו טיפות ספורות, עליו לברך 'אשר יצר', שאם אותן הטיפות היו מצטברות בגופו בלא יכולת לצאת, היה ניזוק (שו"ע ז, ד). ואפילו אם יציאת השתן או הצואה מלווה בכאבים גדולים, יברך 'אשר יצר' על שהצליח להתפנות (שולחן גבוה ז, ג). 1
מי שסובל משלשול ונצרך להתפנות פעמים רבות, צריך אחר כל פעם ופעם לברך 'אשר יצר'. אבל אם מיד לאחר שסיים להתפנות הוא מרגיש שעוד מעט יצטרך להתפנות שוב, יברך לאחר שיתפנה בשנית (מ"ב ז, ב).
הואיל ונפסק להלכה שאדם שהתפנה אינו מברך על רחיצת ידיו 'על נטילת ידיים', היוצא מבית הכסא אינו צריך ליטול את ידיו בנטלה, אלא די לשוטפם פעם אחת במים מן הברז. והמהדרים נוטלים ידיהם בכלי. ויש מהדרים לשטוף כל יד שלוש פעמים לסירוגין. 2


^ 1. גם מי שנצרך לצינורית (קטטר) שמוחדרת אל שלפוחית השתן כדי להוציא את מימיו, יברך על יציאת השתן 'אשר יצר' (הר צבי או"ח א, ו). ויברך בכל עת שיסיים את הטלת מימיו (ציץ אליעזר ח"ח א, ג). ואם הקטטר מחובר כל היום ואינו מרגיש ביציאת השתן, יברך פעם ביום (נשמת אברהם או"ח ז' בשם הגרש"ז אויערבאך).
^ 2. נחלקו הראשונים אם תקנו ברכת ענט"י לאחר בית הכסא. לראב"ד צריך לברך אפילו אחר קטנים. ולאביו של האגור, צריך לברך אחר גדולים. ולמרדכי אם הוא עומד ללמוד או להתפלל צריך לברך ענט"י. ולרא"ש רק אם הוא עומד להתפלל וידיו נגעו במקום מטונף, צריך לברך ענט"י. ולרשב"א רק בשחרית ולפני הסעודה תקנו לברך ענט"י, וכ"כ מהר"י אבוהב בשם רבנו תם, וכך המנהג, וכך נפסק להלכה (ב"י ושו"ע ז, א). וכיוון שאין מברכים, אין צריך נטלה. אבל יש הידור בנטלה, מפני שלדעת הראשונים שצריך לברך ענט"י ממילא תקנתם דרשה ליטול בנטלה (שלשון הברכה נתקנה על כלי הנטילה, עיין רא"ש לברכות ט, כג). ובספר היכל הקודש החמיר ליטול ג' פעמים, והמ"א ז, א, דחה את דבריו. וכ"כ מ"ב ד, לט, וכך דעת רוה"פ. והבא"ח תולדות טז, כתב ליטול ג' פעמים אבל לא הצריך נטלה (ועיין בבירור הלכה ז, ג).
עד אימתי יכול לברך? לדעת שו"ע ז, ג, משמע שיכול לברך כל היום, ויותר מזה, שאם שכח וכבר התפנה פעם שנייה, יברך פעמיים 'אשר יצר'. ובזה רוה"פ חולקים עליו, שאין מברכים פעמיים 'אשר יצר'. אבל כל עוד לא נצרך להתפנות שוב, ישלים את ברכתו. ואם כבר התעורר להתפנות שוב, יברך 'אשר יצר' לאחר שיתפנה בשנית (מ"א, מ"ב ז, ו, וכך דעת כל הפוסקים האשכנזים ומקצת הפוסקים הספרדים). ולדעת החיד"א ובא"ח ויצא יב, רק עד חצי שעה יכול לברך. וליחו"ד ד, ה, עד 72 דקות יכול לברך.
האם אפשר ליטול ידיים בכיור שבשירותים? נחלקו בזה האחרונים, יש מקילים (ארץ צבי קיא, אפרקסתא דעניא קלג). ויש מחמירים (הר צבי א, נ; חלקת יעקב א, רה; ב, קסב)). ולמעשה, בשעת הדחק אפשר להקל (מנח"י א, ס). ואם הוא שירותים ומקלחת, בשעת הצורך אפשר להקל. ולכתחילה, גם בשירותים ומקלחת עדיף שלא ליטול ידיים. (ועיין ביבי"א ג, ב, שצורת הפתח יכולה להועיל בשירותים).

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il