ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הבטחות עקיפות בפרשות 'וירא' ;">

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וירא Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

חשוון תשס"ט

הבטחות עקיפות בפרשות 'וירא'


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

בפרשה וירא אין הבטחות ישירות של הקב"ה לאברהם על הארץ או על קיום עם ישראל, ההבטחה של אלוקים לאברהם על לידת יצחק שבאה בסוף לך לך ישירות מפי הקב"ה, מתחלפת באותה הבטחה בדיוק אבל מפי שלשה אורחים לא מוכרים. נראים כמו ערביים שמשתחווים לאבק שברגליהם.
לעומת פרשת לך לך שמשופעת בחמש הבטחות ישירות מהקב"ה לאברהם, בפרשת וירא מוזכרות ההבטחות על העם או על הארץ רק בדרך עקיפה. אנו שומעים ש"אַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ" כשאלקים אומר, כאילו לעצמו, איך אני לא אספר לאברהם על מה שיקרה בסדום? הרי זו כבר עובדה שאברהם יהיה לעם גדול ועצום.
גם בסיום העקידה כשאלוקים רוצה להבטיח לאברהם "הבטחה שלימה בגאולה העתידה לנו" (רמב"ן) הוא מבטיח אותה דרך מלאך:
"וַיִּקְרָא מַלְאַךְ ה' אֶל אַבְרָהָם שֵׁנִית מִן הַשָּׁמָיִם" "כי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

הבטחות ישירות בפרשות 'לך לך'
בפרשת לך לך ראינו שה' אומר באופן ישיר, מבטיח, נשבע וכורת ברית כמה וכמה פעמים, בתחילה אלוקים אומר לאברהם לך לארץ כדי להקים את העם שיביא ברכה לעולם כולו. כשאלוקים אומר לאברהם: "לך לך" הוא עדיין לא מבטיח לו ולא כורת איתו ברית, הוא רק מספר לו על העם שהוא הולך להקים ממנו, הוא אפילו לא מספר לו באיזו ארץ זה יהיה. רק אחר כשאברהם מתאמץ ומגלה את הארץ בעצמו, אלוקים מאשר לו את גילויו ואמרו לו: "לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת". הוא עדיין לא אומר לו מה גודלה של הארץ והיכן גבולותיה. צריך עוד מאמץ של אברהם.
אחרי יציאת מצרים של אברהם ושרה ואחרי הפרד לוט מעימו, אלוקים מרחיב ואומר לו מה גודלה של הארץ:
"שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה מִן הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה שָׁם צָפֹנָה וָנֶגְבָּה וָקֵדְמָה וָיָמָּה: כִּי אֶת כָּל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לְךָ אֶתְּנֶנָּה וּלְזַרְעֲךָ עַד עוֹלָם"

הוא גם מספר לו מה יהיה גודל העם שיקום ממנו.
"וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה".

כדי לממש את ההבטחה אברהם נדרש לעשות מעשה.
"קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ"

– לדעת רבי אליעזר אברהם קנה בהליכה זו את הארץ, לדעת חכמים ההליכה זאת היא מרוב אהבת ה' לאברהם שציווה אותו להלך בה "כדי שיהא נוח לכבוש לפני בניו" (ב"ב ק.). שידעו כולם שבני ישראל הם "יורשים" ולא "גזלנים". שלא יהיה לבעלי הדין פתחון פה כנגד עם ישראל, שהשטן לא יקטרג עליהם כשהם יבואו לכבוש חזרה את הארץ. לא בימי יהושע ועזרא ולא בימינו אנו (ע"פ הרשב"ם שם).
אלוקים לא מסתפק בהבטחה זו, הוא חוזר וכורת עם אברהם "ברית בין הבתרים" ברית על קיום עם ישראל וירושת הארץ. ברית מפורטת שמתארת את התהליך שעם ישראל יעבור עד שיגיע אל המנוחה והנחלה. ברית שמתארת גם את הגבולות של הארץ שתהיה לעתיד לבא.
"מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת".

ברית על ארץ של עשרה עממין.

ברית של אהבה – רק בארץ ישראל

אחרי שלושת ההבטחות האלה אלוקים חוזר ואומר לאברהם בסוף פרשת לך לך: "וְאֶתְּנָה בְרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וְאַרְבֶּה אוֹתְךָ בִּמְאֹד מְאֹד" מה הברית הזאת מוסיפה? רש"י במקום אומר שזו " ברית של אהבה וברית הארץ " בזכות ברית המילה. אלוקים מבטיח לאברהם אהבה. שבניו יהיו אהובים על ידי אלוקים, שהקשר שלהם עם אלוקים יהיה קשר של אהבה. "לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ". אלוקים גם מגלה לאברהם שהדרך לכך עוברת דווקא דרך ארץ ישראל: "וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים".
על זה אומרת הגמרא (כתובות קי:):
"תָּנוּ רַבָּנָן, לְעוֹלָם יָדוּר אָדָם בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּהּ עוֹבְדֵי כוֹכָבִים. וְאַל יָדוּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, וַאֲפִלּוּ בְּעִיר שֶׁרֻבָּה יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַדָּר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֱלוֹהַּ, וְכָל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ דּוֹמֶה כְּמִי שֶׁאֵין לוֹ אֱלוֹהַּ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כה) "לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹהִים". וְכִי כָּל שֶׁאֵינוֹ דָּר בָּאָרֶץ אֵין לוֹ אֱלוֹהַּ? אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְכֵן בְּדָוִד הוּא אוֹמֵר, (ש"א כו) "כִּי גֵרְשׁוּנִי הַיּוֹם מֵהִסְתַּפֵּחַ בְּנַחֲלַת ה', לֵאמֹר לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים". וְכִי מִי אָמַר לוֹ לְדָוִד, "לֵךְ עֲבֹד אֱלֹהִים אֲחֵרִים"? אֶלָּא לוֹמַר לָךְ, כָּל הַדָּר בְּחוּץ לָאָרֶץ, כְּאִלּוּ עוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים".

למה הבטחה נאמרת ע"י ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם?
כל ההבטחות הישירות של ה' לאברהם הם רק בפרשת לך לך. לעומת זאת בפרשת וירא יש רק דיבור של בני אדם על הבטחות אלוקים, ודווקא אלה שנראים כמו הפחותים שבאדם. כמו שפירש רש"י על האורחים של אברהם שאמר להם אברהם: "ורחצו רגליכם" - כסבור שהם ערביים שמשתחוים לאבק רגליהם והקפיד שלא להכניס עבודה זרה לביתו (ב"מ פו). למה הנבואה והבשורה באה מאנשים כאן. ולמה רק ממלאך בסוף הפרשה אחרי העקידה?
טעם הדבר הוא שכל נבואה משמים צריכה להאמר על ידי בני אדם לפני שהיא מתישמת. שהרי נאמר בפסוק (עמוס ג ז)"כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' אלוקים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים" . הנביאים חייבים לומר את מה ששמעו מאלוקים שעתיד לקרות כי "נביא שכבש נבואתו חייב מיתה" (סנהדרין פט.). וכשהדברים נאמרים – הם נעשים. אלוקים יכול להפוך את נינוה גם בלי שיונה הנביא יאמר את נבואתו. אבל אלוקים ברא עולם כזה שלפני כל מעשה יש דיבור שמגיע דרך פיהם של בני האדם.
ובגמרא (בבא בתרא דף י"ב):
"אָמַר רַב אַבְדִימִי דְּמִן חֵיפָה, מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָשׁ, נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לַחֲכָמִים, אַטוּ חָכָם לָאו נָבִיא הוּא? הָכִי קָאָמַר, אַף עַל פִּי שֶׁנִיטְּלָה מִן הַנְּבִיאִים, מִן הַחֲכָמִים לֹא נִיטְּלָה. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מִיוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ נִטְּלָה נְבוּאָה מִן הַנְּבִיאִים וְנִתְּנָה לַשׁוֹטִים וְלַתִּינוֹקוֹת".

בזמן שהיה בית המקדש היה קיים היה האלוקים קרוב אלינו, והיו הנביאים שומעים מקבלים ומביאים לנו את דבר ה'. אחרי החורבן. כשאין בית המקדש, שוטים ותינוקות יתנבאו. כי כל דברי ה' צריכים להאמר לפני שהם מתקיימים במציאות. "הנבואה באה לעולם מצד שכך גזר השם יתברך על העולם, והגזירה הזאת מסר אל העליונים הממונים על זה". לדבר הזה קרובים השוטים והתינוקות מצד שהם תמימים, ולכך הם יותר מקבלים" "אבל הפועל בשכלו - אין נפש המדמה פנוי לקבל הידיעה כי הוא פועל בשכלו וזה מבטל הקבלה". (מהר"ל חידושי אגדות שם).
דבר זה הוא כמו חלום שאם לא נפתר לא יהיה ממנו שום נזק. "אמר רב חסדא חלמא דלא מפשר כאגרתא דלא מקריא". (ברכות פרק הרואה) חלום שלא נפתר כמו אגרת שלא נקראה. כיון ש"כל החלומות הולכים אחר הפה". אם לא אמרו את דברי החלום הוא לא מתקיים.
אם אנו רוצים שדברי ה' שנאמרו בפרשת לך לך יתקיימו – הדברים צריכים להאמר גם על ידי האורחים שבאים אל אברהם לאוהל כאן בעולם הזה. ודברי האורחים הפשוטים הללו הם דברי המלאכים היותר גדולים. הדבר צריך להאמר בסוף הפרשה על ידי מלאך ה' מן השמים. וכך הם מתקיימים.

עפר או כוכבים או שניהם?
אחרי העקידה נאמר לאברהם על ידי המלאך:
"וַיֹּאמֶר בִּי נִשְׁבַּעְתִּי נְאֻם ה' כִּי יַעַן אֲשֶׁר עָשִׂיתָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידֶךָ: כִּי בָרֵךְ אֲבָרֶכְךָ וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם וְיִרַשׁ זַרְעֲךָ אֵת שַׁעַר אֹיְבָיו: וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ בְּקֹלִי".

מה הוסיף ה' בברכה זו שאחרי העקידה יותר מכל מה שכבר נאמר בפרשת לך לך? מה הופך את ההבטחה הזאת להיות "השבועה הגדולה העומדת לעד" (לשון האבן עזרא)?
בפרשת וירא אחרי היפרד לוט נאמר לאברהם שבניו יהיו כמו עפר הארץ: "וְשַׂמְתִּי אֶת זַרְעֲךָ כַּעֲפַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר אִם יוּכַל אִישׁ לִמְנוֹת אֶת עֲפַר הָאָרֶץ גַּם זַרְעֲךָ יִמָּנֶה". בברית בין הבתרים נאמר לו שזרעו יהיה כמו כוכבים: "הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".
זרש אשתו של המן חשבה שעם ישראל הוא או כמו עפר הארץ או כמו כוכבי השמים. רבי יהודה בר אלעאי מסביר את דברי זרש הרשעה שאומרת לבעלה היקר המן כי הוא עתיד ליפול שתי נפילות לפני מרדכי:
"נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו" – "שְׁתֵּי נְפִילוֹת אֵלּוּ, לָמָּה? מְלַמֵּד שֶׁאָמְרוּ לוֹ, אֻמָּה זוּ מְשׁוּלָה לְעָפָר, וּמְשׁוּלָה לְכוֹכָבִים. כְּשֶׁהֵן יוֹרְדִין - יוֹרְדִין עַד עָפָר, וּכְשֶׁהֵן עוֹלִין - עוֹלִין עַד לַכּוֹכָבִים".

זרש הבינה שעם ישראל הוא או הכי למטה או הכי למעלה. אבל יש פירוש נוסף שיכול להיאמר רק בבית המקדש - המקום שמחבר שמים וארץ. לא כך נאמר על בית המקדש. "וירא את המקום מרחוק" מה ראה? ראה ענן קשור בהר". (מדרש רבה בראשית נו א). רואה אברהם שמים וארץ נושקים זה בזה. מבין שזה המקום שאלוקים דיבר עליו. זה מקום חיבור שמים וארץ. זה המקום שבו אלוקים נתן חיים לאדם הראשון. זה המקום שממנו הוא ממשיך להביא חיים לעולם כולו. מקום חיבור שמים וארץ.
במקום המחבר שמים וארץ. כוכבים ועפר. במקום הזה אומר אלוקים לאברהם את שני הדברים גם יחד. "וְהַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם". כאן השמים והארץ מתחברים. כאן הוא אומר לו שאתה יכול להיות גם כמו כוכבים וגם כמו החול אשר על שפת הים. גם ברכה מלמעלה וגם ברכה מלמטה. דבר זה יכול להיאמר רק במקום המקדש. רק במקום החיבור.
זאת הברכה שעוברת לדורות על ידי יצחק שמברך את יעקב בשתי הברכות ביחד:"וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ". גם יעקב מברך את יוסף בשתיהן יחד: "בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת". וזאת הברכה שבסופו של דבר מגיעה לכל עם ישראל כולו ובעיקר בבית המקדש – המחבר את כל ישראל מארבע קצוות הארץ והמחבר שמים וארץ לברכה, לאורה, לתפילה, לתורה, לנבואה ולמלכות.

מצוות חינוך
חשיבות הילדים
הפרשה הזאת מדברת הרבה על חינוך הילדים. בתחילתה אלוקים אומר על אברהם שהוא מצווה את בניו וביתו אחריו. (בראשית יח יט) "כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". בגלל התכונה הזאת אלוקים מספר לו מה שהולך להיות בסדום.
בימיו של אברהם וגם אלפי אלפי שנים אחר כך היה חנוך הילדים דבר לא חשוב. בעיני האומות לא היה ברור כלל וכלל למה להשקיע בחינוך ילדים? במשך אלפי שנים לא היו בתי ספר מסודרים לילדים בעולם. רק לפני מאה שנים התחילו להבין את ערך החינוך. צריך לחשוב איך פרעה מעיז להציע לבני ישראל להשאיר את הילדים במצרים ולצאת בלעדיהם, איך בכלל עלה כלל בדעתו של פרעה להציע הצעה כזו משונה. צריך לומר שבעיני פרעה ההצעה לא הייתה כל כך משונה, בזמן ההוא היה יכול פרעה לצוות להשליך ליאור גם את ילדי המצרים ביום שהחוזים בכוכבים אומרים לו, ולא הייתה מתרחשת נגדו הפיכה. סך הכל מדובר ילדים.
אחרי שנבין את ערך הילדים בימיהם, לא יהיה קשה להבין את לוט שמציע לפורעים הסדומיים את שתי בנותיו שיתעללו בהם ובלבד שלא יציקו לאורחים שלו. בעיניו ילדים הם משחק!!
משה מייצג לעומתם את החשיבות הגדולה שיש לנו לילדים שלנו. לכן כל מצוות פסח היא בחינת " והגדת לבנך" דווקא. משה אומר לפרעה: אנחנו קודם כל מוציאם את הילדים, אחר כך גם את המבוגרים. " בנערינו ובזקנינו נלך " הילדים הם העיקר. כך למדתי מאברהם.
הרב תמיד אומר שצריך לזכור כי לב בית המקדש הוא קודש הקודשים. בליבו של המקדש נמצאים לוחות הברית. עליהם יש דמות כרובים. שהתרגום אומר "כרביא" כמו ילדים. הם נמצאים על הלוחות. בתוך קודש הקודשים. כך החשיבות שלהם בעיננו.

ערך החינוך אצל שרה
בהמשך הפרשה מובא הסיפור הכל כך קשה של גירוש ישמעאל. שרה זאת שמוכנה לוותר על מקומה כאם ומביאה את הגר כאשה שנייה לאברהם – חסד שהוא כמעט מעל לטבע האנושי. שרה שביתה פתוח לרווחה כל כך עד שהם מכניסה לביתה שלשה ערביים שמשתחווים לאבק שברגליהם. מאכילה אותם מהמיטב שברשותה. לשונות בחרדל. המיטב של המיטב. הלב שלה כל כך גדול וכל כך פתוח לרווחה. היא זאת הם שמגרשת את ישמעאל הבן של הגר.
זה לא שהיא ירדה בחסד שלה, היא העריכה את החינוך של יצחק למעלה מן החסד. החינוך של הבן שעתיד לבנות את עם ישראל. המידות שלו. הקדושה שלו. שרה מבינה שהיא חייבת לדאוג לחינוך של עם ישראל שמעשה אבות סימן לבנים ואם הבן שלה יהיה מקולקל חלילה מה יהיה עם עם ישראל. היא מבינה שהוא עלול להתקלקל מהשהות עם ישמעאל. הנזק העצום שיהיה לעם ישראל עלול להיות ללא שיעור. אי אפשר לעשות חסד כזה ולהרוס את העתיד של עם ישראל. נכון שאלוקים הבטיח לאברהם שעם ישראל יהיה עם אהוב לאלוקים. יהיה עם מחובר לאלוקים עם זאת היא מבינה שהתפקיד לבצע את הבטחת אלוקים מוטל על כתפיה. אחר כך הקב"ה יעשה את שלו.

ערך החינוך אצל הגר
לעומת החינוך וערכו הגדול אצל אברהם ושרה. אנו רואים את הערך של החינוך בעיני הגר. (בראשית כא ט) "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" - לא לחינם ישמעאל בשעה הרעה הזו בשם: "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית". יש לו שם אחר אבל התורה בחרה לקרוא לו "בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית". כנראה שהצחוק שלו הוא תוצאה מהחינוך של האמא שלו - "בֶּן הָגָר". החינוך שלו הוא תולדות הגישה המצרית לחינוך ילדים - "הַמִּצְרִית".
חכמינו סיפרו לנו מה ראתה שרה בצחוק הזה שבגללו היא גירשה את ישמעאל מהבית? אמרו חכמינו ז"ל: " מְצַחֵק - לשון עבודה זרה . כמו שנאמר (בחטא העגל - שמות לב) "ויקומו לצחק". דבר אחר לשון גילוי עריות כמה שנאמר (אצל אשת פוטיפר בראשית לט) "העבד העברי אשר הבאת לצחק בי". דבר אחר לשון רציחה כמה שנאמר (בדו קרב של משחק שנגמר במוות עשרים וארבע החיילים - שמואל ב' ב') "יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו". שלושת העבירות החמורות ביותר היו במשחקים של ישמעאל. כולם תוצאת של תרבות מצריים שכל כך ברחנו ממנה.
את כולם רואה שרה במשחקים של ישמעאל. ממש כמו שכותב שלמה המלך בספר משלי (כו יח) "כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת: כֵּן אִישׁ רִמָּה אֶת רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲלֹא מְשַׂחֵק אָנִי". הוא יורה חיצים ויכול להרוג אבל הכל אצלו זה "משחק". לוחמים הורגים זה את זה באצטדיון לקול תשואות ההמון. דו קרב חוקי בין אצילים אבירים מכובדים שנהרגים והורגים במלחמה על כבוד מדומה.

לא מוותרים בחינוך
שרה אומרת לאברהם לזרוק את ישמעאל מהבית יחד עם תרבות השחוק ההרסני הזה. שחוק שגובה מחיר בדמים יקרים. קשה מאוד לאברהם לזרוק מישהו מהבית שלו, ועוד בנו: "וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ". אבל אלוקים מחזקת את דרכה של שרה ואומר לאברהם לשמוע לשרה בעניין הזה. לא מתפשרים על חינוך.
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ".

גם בימינו יש אנשים שקשה להם ללכת בדרכה של שרה ביחס לישמעאל. אבל התורה אומרת דע לך אם תחברו אליהם, הם יקלקלו את הילדים שלכם. (דברים ז ד)
"כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף יְהֹוָה בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר".

הוא לוקח את בנך למשחק. בילוי של שחוק. שתייה חריפה. אחר כך הולכים מכות. שולפים סכינים ואם לא הורגים בסכינים – נוהגים שתויים והורגים בתאונות דרכים.

היחס בין ישמעאל להגר
שרה לא טעתה בדרכו של ישמעאל, כשהוא מתבגר הוא נהייה "רֹבֶה קַשָּׁת" – "יושב במדבר ומלסטם את העוברים". (רש"י שם). חי על גניבות. פעם גניבה ופעם שוד. פעם רכוש ופעם מכוניות. פעם פריצה לבית ופעם ציוד חקלאי. "ידו בכל ויד כל בו". החיים של אנשים זה משחק בידיו. הוא מוכן ליטול אותם בעבור מה בכך. אפילו החיים של אמא שלו נמצאים בסיכון לא קטן.
כשהגר אימו משליכה אותו תחת אחד השיחים היא חושבת להציל את חייה. יושבת הרחק כמטחוי קשת. בורחת למקום שאליו חץ לא יכול לבוא מהקשת של בנה. היא חוששת שבנה בכעסו ובצמאונו הרב עלול לקחת את הקשת שלו ולירות חץ. על מי? על,,, אמא שלו!!!
אבל היא אשמה לא מעט במצב שלו. למרות שכשהיא נתקלת בתוצאה היא בוכה. "וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ" - אלוקים פוקח את עיניה ונס. באר מים במדבר. קל לקרוא בפסוקים שהנס הזה לא נעשה בגללה. אלוקים שומע את תפילת הנער ולא את תפילתה של הגר. "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת קוֹל הַנַּעַר" "שָׁמַע אֱלֹהִים אֶל קוֹל הַנַּעַר". ולמה לא שמע לקולה של הגר? הרי היא הייתה בבית אברהם יותר מישמעאל. היא מורגלת במלאכים? גם היא בכתה. "שערי דמעות לא ננעלו".
על זה אומרים שגם כשיש דמעות - יש שערים. יש דלתות. הכל כדי לעצור את דמעות השקר. את הדמעות של האמא שיושבת מנגד ולא נוקפת אצבע להציל את בנה. הדמעות של האמא שמשליכה את הילד שלה תחת אחד השיחים. לדמעות שקר כאלה אין שום ערך בעיני אלוקים. זאת לא תפילת אמת. "בְּפִיו וּבִשְׂפָתָיו כִּבְּדוּנִי וְלִבּוֹ רִחַק מִמֶּנִּי".

איך מלמדים תורה לילדים?
הגמרא במסכת קידושין (ל.) מספרת: רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּשָׁדִי רִיסְנָא אַרֵישֵׁיהּ וְקָא מַמְטֵי לֵיהּ לִינוּקָא לְבֵי כְּנִישְׁתָּא. אָמַר לֵיהּ, מַאי כּוּלֵי הַאי? אָמַר לֵיהּ, מִי זוּטַר מַאי דִּכְתִיב, "וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ", וְסָמִיךְ לֵיהּ, "יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב".

הגמרא מספרת על רבי חייא בר אבא שראה את רבי יהושע בן לוי שהיה אחד מגדולי החכמים מוליך את הבן שלו לבית הספר ללמוד כשהוא לא לבוש כמו שצריך. הכל כדי לא לאחר את הגעת הילד לתלמוד תורה. אמר לו רבי חייא בר אבא: מה כל החפזון? מדובר בילד. שיאחר עוד שתי דקות. בינתיים תלבש את הגלימה והכובע שלך, למה אתה שם מגבת על הראש ורץ עם הבן ל"תלמוד תורה"? זה לא מכובד!!
אמר לו רבי יהושע בן לוי: האם קטן בעינך הפסוק שמשווה את לימוד התורה של הילדים למתן תורה. שהתורה אומרת (דברים ד ט)
"רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ, וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ: יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר ה' אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן".

מהפסוק הזה למדו חז"ל שכשההורים מלמדים את הילדים תורה, זה צריך להיות באותו צורה שהם שמעו את הדברים בהר סיני. הילדים ששמעו מההורים כמו מהר סיני – יעבירו את הדברים באותה צורה לילדיהם. בגלל זה אומר רבי יהושע בן לוי אני רץ לבית הספר של הבן שלי בכזה חיפזון.
כשהלימוד של הבן שלי שווה ללוחות שניתנו בהר סיני – האם אני אתפנה לחפש את הכובע? מה חשוב לי יותר? הכובע חשוב או המגבת שעל הראש. העיקר שהיחס ללימוד הילדים יהיה נכון. שלא יחשוב הילד שהכובע שלי יותר חשוב מהלימוד שלו. זאת המשמעות של הכרובים\הנערים שנמצאים אצל לוחות הברית שניתנו בהר סיני. בקודש הקודשים מעל ספר התורה. מעל הלוחות.
הגמרא מספרת שאת הסיפור על רבי יהושע בן לוי שומע רַבָּה בַּר הוּנָא . מאותו יום הוא מבין את ערך חינוך הילדים ולָא טעם אוכל בבוקר לפני שהביא את הילד שלו לבית הספר. " רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא לָא טָעִים אוּמְצָא עַד דְּמַקְרֵי לִינוּקָא וּמוֹסְפֵיהּ". רבי חייא בר אבא עצמו לא היה טועם משהו בבוקר לפני שהיה חוזר עם בנו על מה שהיו לומדים אתמול ואחר כך גם מוסיף לו משהו חדש. ורק אחר כך היה אוכל.

התעניות של רבי יוסף שלא תשתכח תורה מפי זרעו
הגמרא מספרת על רַב יוֹסֵף שהיה מגדולי האמוראים שהתענה ארבעים יום - יָתִיב אַרְבְּעִין תַּעֲנִיתָא, בסופם הוא רואה ושומע בחלום את הפסוק: "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ". והרי זה בשבילו כמו נבואה קטנה. ישב עוד ארבעים יום אחרים בתענית ושמע את גם את המשך הפסוק. יָתִיב אַרְבָּעִים תַּעֲנִיתָא אַחֲרִינָא, וְאַקְרִיוּהָ, "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ". ישב עוד מאה ימים אחרים בתענית ושמע את את כל הפסוק כולו. יָתִיב מֵאָה תַעֲנִיתָא אַחֲרִינָא, וְאַקְרִיוּהוּ, "לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ", אָמַר, מִכָּאן וְאֵילָךְ לָא צְרִיכְנָא תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ. אמר לעצמו מכאן ואיך אינני צריך יותר לשבת בתענית על הענין של חינוך הילדים. תּוֹרָה מְחַזֶּרֶת עַל אַכְסַנְיָא שֶׁלָּהּ.
אומר בעל הבן איש חי בספרו בן יהודיע שהגמרא מספרת לנו את המעשה הזה כדי שנדע כי כל אחד צריך לעשות כמו רב יוסף. שיתפלל על הדבר הזה. שלא יניח שיהיה הדבר מאליו. " כי כל דבר שיבוא על ידי תפילה יתקיים יותר".


והיה מעשה עם הגאון רבי יהודא צדקא עליו השלום שהיה ראש ישיבת פורת יוסף, ותלמדיו הרבים היו פזורים ברחבי הארץ מהם רבנים ומהם ראשי ישיבות וידעו את דרכו בחינוך. את צדקותו וחסידותו. והיו באים ומתיעצים איתו על דרכם. פעם אחת הגיע אחד הרבנים המלמדים בישיבות וסיפר לו על תלמיד אחד שממרר את חייו. כל פעם מפריע ומקלקל את השיעור. מלגלג על התורה ועל החכמים. מקלקל את התלמידים האחרים. ביקש הרב מהרהףג צדקא רשות לזרוק את התלמיד מהישיבה.
הצטער הרב צדקא צער גדול ואמר לאותו רב אם תזרוק אותו מהישיבה הוא יתקלקל וילך לרחוב, יצא לתרבות רעה. איך נוותר על נשמה יהודית? צאצא לאברהם אבינו עליו השלום. האם עשית כל מה שביכולתך לעזור לו? כן – עונה אותו רב. פרסים ועונשים. הצמדתי לו חברותא טובה ולא הלך. הכל ניסיתי.
האם צמת עליו, כמו רב יוסף? - שאל הרה"ג צדקא.
"לא" – התפלא אותו רב. "לא חשבתי על כך. לצום על תלמיד. להתפלל עליו. להתענות על הלימודים שלו. לא עשיתי. מקבל על עצמי לעשות". התחיל אותו רב לקבל על עצמו תענית למען התלמיד שלו והשינוי החל מיד לתת את אותותיו. אותו תלמיד החל לשקוד על לימודו ואחר זמן קצר ניגש למבחן פומבי על מסכת שלמה לפני הרב צדקא בעצמו ועמד בו בכבוד. סיפר אותו רב שהתלמיד הזה היום הוא אחד מראשי הישיבות החשובים שניצל בזכות התענית שלימד אותו הרב צדקא ע"ה.

מנין שחייבים ללמד תורה לתלמידים?
ואע"פ שהספור של רב יוסף היה על הבנים שלו והסיפור של הרב צדקא היה על התלמיד, חכמינו מלמדים כי אצל הקב"ה התלמידים נקראים "בנים". כך מביא רש"י על הפסוק בקריאת שמע "ושננתם לבניך" – "אלו התלמידים. מצינו בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר: "בנים אתם לה' אלהיכם" ואומר: "בני הנביאים אשר בבית אל". וכן בחזקיהו שלמד תורה לכל ישראל קראם "בנים", שנאמר: "ועתה בני אל תשלו". וכשם שהתלמידים קרויים "בנים" שנאמר "בנים אתם לה' אלהיכם" כך הרב קרוי "אב". שנאמר: "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו".
לכן כל פעם שהמורה מלמד את תלמידו הוא צריך ללמדו כמו שאב מלמד את בנו. באהבה רבה. באהבת עולם. בודאי לא מכה את בנו או את תלמידו במכה של כעס חלילה, לא מכה בפועל ולא מכה בדיבור במילים פוגעות. (עיין שו"ע יו"ד רמה ס"ע י).
גם היחס של התלמיד למורה צריך לשאוף ליחס של בן לאביו. וזה כמובן נבנה על ידי היחס של המורה לתלמידו. יחס שגם נותן משמעות אחרת לכל הלימוד ולכל ההתייחסות גם לשעות הלימוד, גם לדרך הלימוד, גם לאכפתיות ולדיוק של התורה המלומדת.

רבי חייא מלמד תורה – הציון של רבי חייא נעלם מריש לקיש
מספרים על האר"י ז"ל שהיה מציין את קברות הצדיקים בגליל ובכל ארץ ישראל. והיה יודע את מקומם של הקברים על פי הנשמה של הצדיק שהייתה נמצאת אצל הציון. כך הוא ציין את מקום קבורתו של רבי יהושע בן חנניא במקום שכולם אמרו ששם קבור הושע בן בארי. בשיפולי בית העלמין העתיק של צפת. שאלו אותו מניין לו? אמר להם שהוא רואה את הנשמה של רבי יהושע בן חנניא שם. והוא דיבר איתו, וכשרואים את הצדיק בעצמו שם, אין ספק מי קבור שם.
הגמרא מספרת על ריש לקיש שהיה מציין את קברות הצדיקים שלא יכשלו בגללם העוברי דרכים הכהנים. שלא יארע תקלה על ידי הצדיקים הללו במותם. (בבא מציעא דף פה/ב). כשהגיע לאזור שבו היה צריך להיות רבי חייא ושני בניו בטבריה הוא לא מצא אותו. והחל ריש לקיש להצטער. "אמר: רבונו של עולם לא פלפלתי תורה כמותו?" למה אני לא זוכה לראות את מקומו? "יצתה בת קול ואמרה לו: תורה כמותו – פלפלת. תורה כמותו - לא ריבצת".
למדת תורה כמותו אבל לא לימדת תורה לאחרים כמו שרבי חייא עשה. ולכן אינך במדרגה רוחנית מספיק גדולה לראות את רוחו ומקומו. והגמרא מספרת על דרכו המיוחדת של רבי חייא שהיה שותל כותנה ועושה ממנה מלכודות. צד צבאיים ומאכיל בבשרם את היתומים. ומעורם היה עושה ספרי קודש ללמד בהם את התלמידים. "וּכְתִיבְנָא חֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וּסְלִיקְנָא לְמָתָא, וּמַקְרִינָא חֲמִשָּׁה יְנוּקֵי בַּחֲמִשָּׁה חוּמְשֵׁי, וּמַתְנִינָא שִׁתָּא יְנוּקֵי שִׁתָּא סִדְרֵי, וְאַמְרִנָא לְהוּ, עַד דְּהַדַרְנָא וְאָתִינָא, אַקְרוּ אַהֲדָּדֵי, וְאַתְנוּ אַהֲדָּדֵי, וְעָבְדֵי לָהּ לַתּוֹרָה דְלָא תִשְׁתַּכַּח מִיִּשְׂרָאֵל. וְהַיְינוּ דְּאָמַר רַבִּי, "כַּמָּה גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי חִיָּא".
והיה כותב בהם חמשה חומשים ומלמד ילדים. ובמקום אחר כותב ששה סדרי משנה ומלמד ילדים אחרים. ואומר לילדים עד שאחזור תלמדו אחד את השני. וכך גרם לתורה שלא תשתכח מישראל. ועל זה היה אומר רבי יהודה הנשיא: "כמה גדולים מעשי חייא!"

הוא או בנו מי קודם?
הגמרא במסכת קידושין (כט ע"ב) מלמדת
"תָּנוּ רַבָּנָן, הוּא לִלְמֹד, וּבְנוֹ לִלְמֹד - הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אִם בְּנוֹ זָרִיז וּמְמֻלָּח, וְתַלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּם בְּיָדוֹ - בְּנוֹ קוֹדְמוֹ. כִּי הָא דְּרַב יַעֲקֹב בְּרֵיהּ דְּרַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב, שַׁדְרֵיהּ אָבוּהָ לְקַמֵּיהּ דְּאַבַּיֵי, כִּי אָתָא, חַזְיֵיהּ דְּלָא הֲוָה מְחַדְּדִין שְׁמַעְתֵּיהּ, אָמַר לֵיהּ, אֲנָא עֲדִיפְנָא מִינָּךְ, תִּיב אַתְּ, וְאֵיזִיל אֲנָא. שָׁמַע אַבַּיֵי דְּקָא הֲוָה אַתִּי, הֲוָה הַהוּא מַזִּיק בֵּי רַבָּנָן דְּאַבַּיֵי, דְּכִי הֲווּ עַיְילִין תְּרֵין אֲפִלּוּ בִּימָמָא - הֲווּ מִתְּזְקֵי. אָמַר לְהוּ, לָא לֵיתִיב לֵיהּ אִינִישׁ אוּשְׁפִּיזָא, אֶפְשָׁר דְּמִיתְרַחִישׁ נִיסָא. עַל, בָּת בְּהַהוּא בֵּי - רַבָּנָן, אִידְּמִי לֵיהּ כְּתַנִינָא שְׁבַע רֵישְׁוָתָא, כָּל כְּרִיעָה דְּכָרַע - נָתַר חַד רֵישָׁא, אָמַר לְהוּ לְמָחָר, אִי לָא אִיתְרַחִישׁ נִיסָא – סַכַּנְתִּין".

הגמרא מספרת שיש מחלוקת מי קודם הוא או בנו כשאין כמובן מספיק כסף בבית לשניהם ומישהו צריך לעבוד לפרנסת הבית. "ואין לו סיפוק נכסים שילמדו שניהם - ילמד בנו והוא יטריח אחר מזונות ויספקנו" (רש"י שם). וכאן מספרת הגמרא סיפור על רבי יעקב בר אידי שלא היה לו כסף מספיק וחשב שבנו יצליח יותר ושלח אותו ללמוד תורה אצל אביי. כשחזר ראה שבנו לא זוכר את לימודו בצורה מדויקת. אמר לו: אם כן, אלך אני במקומך ללמוד תורה ואתה תעבוד בבית.
שמע אביי שרב יעקב מגיע, אמר זה צדיק גדול והוא יכול לפטור אותנו מבעיה חמורה של מזיק שנמצא בבית הכנסת של אביי. שאם היו באים שני אנשים לבית מדרש זה לבדם ביום היו ניזוקים אפילו שבדרך כלל מזיקים לא מזיקים ביום. אמר אביי: שלא ייתן שום אדם מקום לינה לרב יעקב והוא יאלץ לישון בבית הכנסת ויצילנו מאותו מזיק. כך הוה וישן רבי יעקב בבית הכנסת, ולפתע הוא מתעורר ונראה לו כמו תנין של שבע ראשים. כל כריעה שכרע רבי יעקב – נפל ראש אחד. עד שנפלו כולם והתפטרו מאותו מזיק.
למחרת לא החזיק רבי יעקב טובה לעצמו ואמר לאביי. הבנתי את מה שעשיתם לי. אם לא היה מתרחש לי נס – הייתי מסתכן. כנראה שאביי העריך את רבי יעקב אחרת. כמו שקרה בסוף באמת. אבל צדיקות זו רק מסבירה למה הוא שלל את בנו תחילה ללמוד, כי אם היה מעריך נכונה את עצמו לא היה שולח את בנו תחילה ללמוד במקומו.


דעתי עליהם
והרב תמיד מספר על רב שמואל בר שילת שהיה מלמד ילדים שהגמרא אומרת עליהם בשם רב שעליו נאמר הפסוק: "ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד" (בבא בתרא דף ח/ב). ולמה רב אמר עליו את הפסוק הזה. כי רב ראה פעם את רב שמואל בר שילת בגינה. אמר לו רב: איבדת את הנאמנות שלך? הרי אתה מלמד תינוקות ואיך אתה עוזב אותם לבד ועוסק בצמחים? ענה לו רב שמואל בר שילת: שלוש עשרה שנה שלא ראיתי את הגינה הזאת וגם עכשיו שאני פה – אני חושב עליהם.
ובגמרא במסכת בבא מציעא דף פה/א מובאים כמה סיפורים על כך שצריך ללמד את אחרים תורה. ומסופר שם על רבי יוסי בן רבי אליעזר בן רבי שמעון בר יוחאי. שירד לדיוטא התחתונה ביותר של קלקול רוחני והיה עובר על עבירות רבות. פעם אחת הגיע רבי לאותו מקום וסיפרו לו על אורחתיו של אותו בחור. הלך רבי וסמך אותו כ"רב" ומינה את רבי שמעון בן איסי בן לקוניא אחות אמיה שילמד אותו. והיה קשה לאותו תלמיד שהיה רגיל בתענוגות העולם ללמוד תורה. והיה מפתה אותו רבי יהודה הנשיא בכבוד הגדול שיהיה לו כשיהיה רב. בבגדים היקרים והיפים שיקבל וכך צמח וגדל אחד התנאים החשובים"רבי יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון" . כשנפטר אותו חכם הביאו אותו למערה במירון לקבורה והיה נחש כרוך על פתח המערה. חשבו כולם שהוא לא הגיע למעלת אבותיו בתורה. "יצתה בת קול ואמרה לא מפני שזה גדול מזה. אלא זה היה בצער מערה וזה לא היה בצער מערה".
על אומרת הגמרא
"כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵרוֹ תּוֹרָה, זוֹכֶה וְיוֹשֵׁב בִּישִׁיבָה שֶׁל מַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר, "אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ, לְפָנַי תַּעֲמֹד". וְכָל הַמְלַמֵד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה".

ומעשה היה שאחד האנשים שעוסקים בהפצת יהדות היה אצל מו"ר אבא וביקש ברכה. שאל אותו מו"ר אבא במה אתה עוסק, ענה אותו יהודי בקירוב ליהדות. אמר לו הרב אתה תברך אותי. הגמרא אומרת עליך שאתה יכול לבטל גזירות. "כָל הַמְלַמֵד אֶת בֶּן עַם הָאָרֶץ תּוֹרָה אֲפִלּוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גוֹזֵר גְּזֵרָה מְבַטְּלָהּ בִּשְׁבִילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל, כְּפִי תִהְיֶה". אותו אחד נבהל לברך את הרב, אבל הרב לא ויתר לו.ובסוף גם בירך אותו.
סיפר לי אותו יהודי כי אחר כמה זמן הוא פגש בחור חילוני לגמרי שסיפר לו כי שנים ארוכות הוא ואשתו לא זוכים לילדים. דיבר איתו אותו חבר על יהדות ונרות שבת וכו' ובסופם סיפר לו את הסיפור שהיה לו אצל הרב אבא. ובירך אותו בילדים. אחר כמה חודשים הוא פוגש שוב את אותו בחור חילוני שהחל להתחק מאוד ואמר לו כי באותו יום שהוא קיבל את הברכה. באותו יום אשתו נפקדה לחיים טובים ולשלום.
ויהי רצון שזכות התורה שהרב לימד אותנו שנים רבות וארוכות. וזכות התשובה הרבה של התלמידים הרבים של הרב שחזרו בתשובה על ידו ועל ידי תלמידיו תעמוד לו והקב"ה יבטל מעליו כל חולי וכל מחלה וכל כאב וכל צרה. וכל גזירה רעה מעליו ומעל כולנו. אמן ואמן.
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il