- פרשת שבוע ותנ"ך
- וירא
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
יעקוב בן בכורה
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
בתחילת הפרשה, התורה מתארת את הכנסת האורחים של אברהם אבינו, לא רק שאברהם מכניס אורחים אלא איך הוא מכניס אורחים. אברהם יושב פתח האוהל כחום היום, יש כאן הדגשה, שזה לא יום קל, יום חם, ואף על פי כן אברהם מחפש אורחים, "וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל" (בראשית יח, ב) - הוא רץ אליהם ומזמין אותם לבוא אליו להתארח אצלו, לאכול אצלו, ואיך הוא מארח "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת" (שם פס' ו), ואחר כך "וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם" (שם פס' ז) הוא לא הולך הוא רץ "וַיִּתֵּן אֶל הַנַּעַר וַיְמַהֵר לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ" (שם), ולאחר שנותן להם את האוכל ממשיך להשגיח ולדאוג לכל צרכיהם "וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ". כשאברהם רואה את האורחים הוא אומר 'איזה יופי יש לי אורחים', כשהאורחים רואים את השמחה של המארח בבואם, איך הוא רץ לקראתם, ואיך הוא שמח שיש לו אורחים, ואחר כך כשהוא מכניס אותם לביתו, הם רואים באיזו חריצות ובאיזו התלהבות הוא מכין את הארוחה, ומכין להם את כל צרכיהם, זו תחושה שונה לגמרי של האורח. כשעושים מצווה בזריזות, אפשר להספיק יותר, והאיכות של המצווה היא אחרת.
הזריזות – להתחיל בזמן ולסיים בשלמות
וכך בכל מצווה. כשאדם עושה את המצווה במהירות ובהתלהבות, לא בפזיזות, לא במהירות על מנת לסיים את המצווה, אלא הוא שמח בעשיית המצווה כל כך עד שהוא רץ לקראתה ועושה אותה בצורה המושלמת ביותר, זו מצווה עם איכות שונה לגמרי. מידת הזריזות היא לא רק מידה של להתחיל לעשות דברים מהר בחופזה. יש אנשים שיש להם את האופי הזה שקל להם לקום בבוקר מוקדם, אין להם בעיה בזה, אבל להמשיך אחר כך להתפלל הרבה זמן, זה כבר קשה להם. קל להם לבוא לסדר הלימוד בזמן, מתחשק להם להתחיל את הסדר בזמן, אבל הם מתעייפים מהר. מידת הזריזות היא לעשות את הדברים בשלמות. טוב מאוד להתחיל בזריזות לרוץ לבית המדרש, לרוץ לדבר מצווה, להגיע בזמן, אבל צריך גם לפתח את היכולת לעשות את הדברים עד הסוף. להיות זריז ולהמשיך את הזריזות עד לסיומה של המלאכה.
יש אנשים שיש להם תכונה הפוכה, הם מתונים, הם קמים מאוחר במתינות ביישוב הדעת, מתחילים ללמוד באיחור אבל הם מסיימים ללמוד בלילה מאוחר. זאת אומרת, אין להם את הכוח להתחיל בזמן, אבל יש להם את הכוח להמשיך לשקוד. אם כבר התחילו אין להם בעיה להמשיך. והשלמות היא כמובן שתי התכונות. כל תכונה יש לה מעלה שלה, וכמובן כל אחד לפי האופי שלו, לא צריך להתכחש לטבע שלו, אבל צריך לשאוף לעשות את מצוותיו בשלמות, גם בזריזות של ההתחלה וגם עם כוח ההתמדה להמשיך עד הסוף. להקדים להיכנס לשבת ולאחר לצאת ממנה 'המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא' זו תכונה של שלמות. יש אנשים שהם מתוחים לפני שבת, הם רוצים לגמור את ההכנות בזמן ומקדימים להיכנס לשבת, אך רק יוצאת השבת הם חייבים כבר לעבור לשלב הבא, מחכים שתצא השבת ויוכלו כבר לעסוק בדברים אחרים. השלמות היא להיות 'המאחרים לצאת מן השבת וממהרים לבוא'.
אברהם מלמד זכות לפנים משורת הדין
הפרשה שלנו ממשיכה במידת החסד של אברהם אבינו, ומספרת על לימוד הזכות של אברהם אבינו. כשהקב"ה אמר לנח שהגיעה עת המבול ותעשה תיבה ותציל את עצמך, נח לא מתווכח עם ריבונו של עולם, ולא שואל את ה' שאלות מדוע יהיה מבול, נח לא מנסה לטעון שאולי בגלל שהוא צדיק לא יהיה מבול, נח חושב שאין מה להתווכח עם הקב"ה, וודאי שכל מה שהקב"ה עושה זה נכון צודק ואמיתי, ואין מקום לשום הרהור שמא הקב"ה לא עושה כפי שצריך לעשות. הביטול של נח כלפי דבר ה' הוא לכאורה מובן, והנה לעומתו אברהם אבינו שואל שאלות, אולי יש חמישים צדיקים, אולי אפשר להציל את העיר ולא להחריב, ולכאורה אם הקב"ה קבע שזעקת סדום ועמורה עלתה לפני, אז מה יש להתווכח?!
נח ואברהם בבחינות של מדרגת 'צדיק' ו'חסיד'
זה אולי ההבדל בין מדרגת הצדיק לבין מדרגת החסיד, איש החסד. התורה מכשירה את האדם להיות צדיק וחסיד. שתי בחינות. צדיק לא שואל שאלות הוא מקבל את דבר ה' באופן מלא בלי ויכוחים כי ההנהגה שלו היא גם כן בצורה כזאת שהוא עושה בדיוק מה שצריך לעשות ולא מחסיר דבר. עושה הכול במלוא השלמות. חסיד, מידת החסד, הוא עושה לפנים משורת הדין, יש דין ויש לפנים משורת הדין, וכשעושים לפנים משורת הדין, אז אפשר לפעמים לשנות את הדין. מידה כנגד מידה, אדם נוהג לפנים משורת הדין ריבונו של עולם שדרכו לנהוג מידה כנגד מידה, עושה עמו גם כן לפנים משורת הדין, כי גם זה הדין, זה צודק שתהיה מידה כנגד מידה. ואברהם אבינו נוהג לפנים משורת הדין הוא איש חסד, ועם חסד אפשר להפוך את הדין ולשנות אותו. ועל כן אברהם מלמד זכות, מידתו מידת האהבה 'אברהם אוהבי', עושה הכול בשלמות של דבקות, אוהב את המקום, ואוהב את הבריות. אברהם ניסה ללמד זכות, והנה נמצא שלא היו זכויות לסדום ועמורה והם נהפכו. המקום נהיה שומם, כל הסביבה. ואברהם מחפש לעשות גמילות חסדים. אברהם הולך לארץ פלשתים לעשות חסד עם הבריות, הוא אוהב חסד, הוא עומד בפתח האוהל כחום היום ומחפש אורחים, ואין אורחים, צריכים ללכת למקום שיש בו עוברי דרך שיתארחו אצלו, והוא גם צריך לקרוא בשם ה' אל עולם, וללמד את האמונה לדעת שיש ה' בעולם. הוא הולך לארץ פלשתים, יש שמה קשיים הוא יודע זאת מראש. אבל יש לו שליחות ויעוד.
בהמשך "ה' פקד את שרה כאשר אמר" בתחילת הפרשה כשהמלאכים מספרים לאברהם שכעת חיה לשרה בן זה נשמע להם משהו כל כך רחוק, "ותצחק שרה בקרבה" יכול להיות שאברהם זקן, ושרה זקנה, והנה קורה המופת הזה, הנס הזה, אחרי ציפיות של שנים רבות שרה יולדת בן "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל" (בראשית כא, ח) שמחה כל כך גדולה שיש לו הבן יצחק, והנה ריבונו של עולם מעמיד אותו בניסיון.
עקידת יצחק לפי ביאור עולת ראי"ה
ואנו מגיעים לפרשת העקידה. אני רוצה להרחיב על פי ההתבוננות של מרן הרב בעולת ראיה.
"וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם" (בראשית כב, א) - אחרי אלו דברים - יש בחז"ל כמה פירושים, מדוע הקב"ה מנסה את אברהם.
הרב מסביר מה הולך להיות עכשיו הניסיון הזה, ניסיון העקידה שהקב"ה מעמיד בו את אברהם, זו מדרגה כל כך עליונה שצריך הרבה הכשרה אליה. הכשרה של דורות. 'אחר הדברים האלה' זה לא רק אחר דבר אחד מסוים שהיה לפני כן, אלא מכיוון שמדובר בניסיון הגדול שבו אברהם עומד להתנסות, הוא בא אחר הדברים האלה, אחרי כל התהליך והעבודה של אברהם, אחרי כל ההתנסויות של אברהם. אברהם עובר הרבה ניסיונות קודמים לכך, עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו. אברהם מתעלה בעבודת ה', מתעלה במידותיו, מתעלה בדבקותו בריבונו של עולם, ומגיע השלב שאפשר להעמיד את אברהם בניסיון כזה גדול, ניסיון קשה מאוד.
ביטול לריבונו של עולם מתוך העצמיות
אחרי הציפיות הארוכות ללידתו של יצחק, ששרה תזכה שיהיה לה בן ושלאברהם יהיה בן משרה, והנה בא הניסיון הגדול "וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְהָאֱלֹהִים נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי" – 'האלוקים ניסה את אברהם', הכוונה שהוא נטע בתוכו את המידות השלמות שזה יהיה ניסיון אמיתי, ניסיון גדול. כשהקב"ה אומר למי שמאמין בריבונו של עולם תעשה כך וכך, לכאורה מה יש להתווכח, גם אם זה הדבר הכי קשה והכי נורא, אם ריבונו של עולם אומר שצריך לעשות, עושים. איך עושים שזה יהיה ניסיון גדול שאדם צריך להתגבר עליו, שכל הכוחות הטבעיים של אברהם אבינו, כל הכוחות הטבעיים של אהבה שיש לו, שהוא אוהב גדול, אוהב את הבריות, אוהב את בנו היחידי שנולד לו - ועם הכוחות האלו זה נהיה ניסיון. 'האלוקים ניסה את אברהם' מבאר הרב שהקב"ה עשה שזה יהיה ניסיון. כלומר כל התכונות של אברהם כל המידות הבריאות הטבעיות של אברהם לא מתבטלות. לא לחשוב שהדרישה של ריבונו של עולם מאדם לבטל את עצמו כלפי רצונו של הקב"ה, אין הכוונה שהאדם יהיה קהה חושים ובטל לגמרי כלפי ריבונו של עולם, שאין לו רגשות עצמיים וחושים, וכולו בטל כלפי ריבונו של עולם. השלמות הנכונה היא שיש לאדם את כל הרצונות, את כל התכונות הבריאות, ואת כל החפץ האישי – אבל יותר מזה, ומעל הכול, אהבת ה'. לא שאהבת ה' מבטלת את האהבות האחרות, ואין אהבת הבנים ואהבת הבריות, ויש רק אהבת ה', אלא שאהבת ה' מתפשטת לאהבת הבריות ומתפשטת לאהבת המשפחה, והיא מופיעה בעוצמה יותר גדולה אפילו בעוצמה גדולה יותר ממי שחסרה לו אהבת ה'.
הקב"ה עכשיו מנסה את אברהם, 'והאלוקים ניסה את אברהם', היה אפשר לכתוב פשוט: 'ויאמר לאברהם קח נא וגו', אלא ה' ניסה את אברהם, גרם שהמעשה הזה יהיה ניסיון. 'ויאמר אליו אברהם' - היה אפשר לכתוב 'ויאמר אליו', למה כתוב אברהם. מבאר הרב - כשהקב"ה קורא לאברהם בשמו, זה מטביע בו את המהות העצמית שלו, את הטבע הבריא השלם שלו. כשהקב"ה קורא בשם, זו מהות, זה משהו עצמי, וכל הכוחות של אברהם מתעצמים על ידי הקריאה הזאת.
"וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי"- אברהם אומר 'הנני', עם כל כוחותיי הנני, עם כל התכונות שלי הנני מקשיב לדבר ה'. ואז הקב"ה אומר לו: "וַיֹּאמֶר קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה" - היה אפשר לכתוב קח נא את יצחק, הוא כבר יודע שזה בנו ויחידו ולמה הפירוט הזה. שוב כדי להגיד לו קח את בנך עם כל האהבה שאתה אוהב את בנך, 'יחידך' שהוא יחיד לך ומיוחד, 'אשר אהבת', עם מלוא אהבה שאתה אוהב את יצחק. וזה טוב ונכון שאדם יאהב את בנו, והאהבה תהיה אהבה מלאה שלמה, ויחד עם זה לך לך עם כל האהבה הטבעית הזאת הבריאה השלמה הנכונה, "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". כלומר לא לבטל את הכוחות הטבעיים, אלא עם כל הכוחות הטבעיים הגדולים, עם כל האהבה הגדולה שיש אל הבן, להמשיך אותה אל מקום עוד יותר גבוה אל אהבת ה' אל הביטול כלפי אהבת ה'. "וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ" - עוד לא אומר לו איפה. יש מקום מסוים שצריך להגיע אליו, זה מקום עליון מקום רוחני.
"וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר" - מדייק הרב למה צריך לכתוב את הפירוט הזה שהשכים בבוקר. התורה מלמדת אותנו שאם הוא השכים, זאת אומרת שהוא ישן, ואיך אפשר לישון אחרי הוראה כזאת, איך אפשר להירדם בלילה, אבל אברהם כל כך היה בריא באמונתו, הוא לוקח הכול ביישוב הדעת. 'וישכם' זאת אומרת הוא ישן, אבל הוא מקדים לקום. לכאורה מצווה כזאת אולי היה אפשר לדחות, לא לעשות אותה בחופזה, עוד יום להיות עם הבן, עוד כמה שעות להיות עם הבן, כן לקיים את המצווה, אך לא כל כך בזריזות - והנה אברהם משכים לדבר ה' כדי לקיים את דבר ה'.
"וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ" הוא משכים בבוקר וחובש את חמורו, זה לא התפקיד שלו, אבל כאן שזו הכנה לדבר מצוה, הוא רוצה לעשות זאת בעצמו.
"וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ" (שם פס' ג) - אברהם הוא איש חשוב, הולך עם ליווי, כשהולכים לדבר גדול מאוד צריך מלווים, "וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" - שוב גם כאן התורה רוצה לפרט לנו, לא פירטה הכול, מה שהיא פירטה זה ללמד איזו הנהגה, איזה מסר, 'ויבקע עצי עולה' הוא עכשיו מכין את העצים. הוא הולך בדרך ארוכה, לכאורה בדרך יש הרבה עצים, בכל מקום יש עצים, יכול להיות שעל ההר הזה שהוא אמור שם לקיים את המצווה יש גם כן עצים, לא צריך לקחת עצים מהבית ולחתוך אותם מראש שיהיו מוכנים להקרבה, אבל אברהם רוצה לעשות הכול בשלמות, הוא מכין עצים כדי שלא יהיה שום עיכוב בקיום דבר ה'.
הרוח מתגבר על החומר
"וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה" - חז"ל מדייקים מכאן שבזכות אברהם שביקע עצים זכו ישראל שהים נבקע להם, מה הקשר - כאן כתוב 'ויבקע' וגם אצל הים כתוב ש'נבקע', אך צריך להבין שזה לא רק קשר מילולי, יש כאן קשר מהותי. הביטול של אברהם כלפי רצונו של ריבונו של עולם בצורה השלמה ביותר, כלומר ההתרוממות הרוחנית של אברהם להתגבר על כל המניעות שיכולות להיות, ולעשות את דבר ה' בצורה המלאה, בשלמות הכי גדולה שאפשר, זה מראה שהרוח מנצחת את החומר. הכוח הרוחני שלו, האמונה, הדבקות, היא כל כך חזקה וגדולה שהיא מנצחת את כל הקשיים הטבעיים את כל התכונות הגשמיות. וזה בעצם נס.
זה עניינו של הנס, שהטבע משתנה. משהו יותר גדול מהטבע ביטל את הטבע. אדם יכול לעשות נס בתוך עצמו, שמה שמעל הטבע בנפש שלו מנצח את מה שבתוך הטבע בנפש שלו, מנצח את האופי הטבעי שלו. וזה נס שמושך ניסים אחרים 'ויבקע עצי עולה', כלומר הכוח הזה של ההתגברות שהוא עושה את המצווה בשלמות ומנצח את כל הרגשות ומושך אותם אל הכיוון הנכון, מזה נמשך אחר כך הכוח הרוחני שבישראל, וכשישראל הולכים ועומדים על הים, הים נבקע לפניהם בזכות אברהם. אפשר להבין בזכות אברהם, שיש לנו זכויות מאבא שלנו ולכן הקב"ה מעביר אותנו את הים. אך אפשר להבין באופן עמוק יותר, שאברהם יצר טבע שנמשך אחר כך לבניו אחריו, להתגבר על החומר. וכשישראל עומדים על הים, וישראל הם עם קדוש, "הָיְתָה יְהוּדָה לְקָדְשׁוֹ יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו הַיָּם רָאָה וַיָּנֹס" (תהילים קיד, ג), מחמת הקדושה של ישראל, בגלל שהייתה יהודה לקודשו, הים ראה וינס. הטבע הזה אומרים חז"ל הוא התפתח בראשיתו בגרעין אצל אברהם אבינו 'ויבקע עצי עולה'. והכוח הרוחני הזה העוצמה הרוחנית הזאת להתגבר על הטבע, נמשכה אחר כך בעם ישראל שעמד על שפת הים והים נבקע לשנים.
ביאור 'נשתחווה ונשובה אליכם' – להאיר המדרגה האלוקית
"וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים" - התורה לא מפרטת לאן הוא הולך. הוא הולך שלשה ימים "בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת הַמָּקוֹם מֵרָחֹק. וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל נְעָרָיו שְׁבוּ לָכֶם פֹּה עִם הַחֲמוֹר וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם" (שם פסוקים ד – ה) - שבו לכם פה עם החמור, חז"ל אומרים עם הדומה לחמור, לכאורה לא יפה להגיד דברים כאלה, למה להגיד כך על עמים אחרים, חמורים, עם הדומה לחמור... מובא בחז"ל שכאשר הוא רואה את המקום מרחוק הוא שואל אותם, האם אתם רואים משהו - הם משיבים שלא, והוא מבין שאם הם לא רואים, הם לא שייכים להליכה הזאת, הם שייכים לחומר. יש דמיון מסוים לחמור גם החמור לא רואה. אתם שייכים לחומריות, למציאות החומרית. אתם לא שייכים למדרגה הזאת שאנחנו מתקרבים אליה, לכן 'שבו לכם פה עם החמור'. והוא ממשיך ואומר "וַאֲנִי וְהַנַּעַר נֵלְכָה עַד כֹּה וְנִשְׁתַּחֲוֶה וְנָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם", בעצם הוא לא היה אמור לשוב עם יצחק, הוא היה אמור לשוב לבד, וכיצד הוא אמר ונשתחווה ונשובה אליכם. באופן הפשוט אפשר לומר שהוא לא רצה לגלות להם לאיזו מגמה הוא הולך, והוא לא אומר דברים מדויקים.
הרב מבאר שלא כן, יש כאן עומק גדול, זה לא משהו טכני אנחנו נלך ואנחנו נחזור, אלא אנחנו הולכים עכשיו לאיזה מעשה שהוא עצום וגדול שלא היה כמותו מאז נברא העולם. מעשה העקידה של אברהם אבינו, מציאות שיהיה בן אדם בעולם שיעשה פעולה כזאת, כל כך עליונה של דבקות בריבונו של עולם שלא הייתה כמותה, שאדם מוסר יותר מאשר את עצמו לריבונו של עולם, לא רק את גופו שהיה מוסר בקלות, אלא יותר מזה הוא מוסר את בנו. מוסר כאן אולי את השקפת עולמו, שעד עכשיו הקב"ה חינך אותו והדריך אותו ואמר לו שיהיה לו בן, וזרעך יירש את הארץ ולא בן האמה יירש אלא 'ביצחק ייקרא לך זרע', ומשהו כאן קשה אפילו מבחינה רוחנית. אבל ריבונו של עולם אומר והוא מתעלה לאהבת ה' כל כך גדולה שהוא מוסר את כל האהבות שלו לריבונו של עולם. 'ונשתחווה' – נבטל את האישיות שלנו כלפי ריבונו של עולם. זה עניינה של ההשתחוויה, שאדם משתחווה הוא מכופף את קומתו ומבטל את עצמו כלפי ריבונו של עולם. ומתוך המדרגה הגדולה הזאת אחר כך 'ונשובה אליכם'. ואנחנו נמשיך את המדרגה הזאת אל העולם, כדי לרומם את העולם, לרומם את החומר, לרומם גם את האחרים, את כל המציאות. "נשתחווה ונשובה אליכם".
כך הולך הרב ומבאר את הפסוקים עם הנשמה שלהם. לרב קוראים גם אברהם וגם קוראים לו יצחק, ושם זה לא מקרה. מי שיש לו שם זה מבטא מהות מסוימת. כך חז"ל אומרים (ברכות ז:). הרב כולל בתוכו שתי השמות אברהם יצחק. אברהם הוא אוהב, אברהם אוהבי, יצחק מידתו מידת הדין.
מדוע עקידת יצחק נחשבת הניסיון של אברהם
יש שואלים למה לא נזכרת המעלה של יצחק שהוא היה מוכן למסור את נפשו ולא מנע מאברהם לעקוד אותו ולהעלות אותו לעולה - ומשיבים שיצחק זה לא פלא, כי יצחק הוא מידת הדין, יש לו הטבע של מסירות נפש, טבע של נכונות להתבטל כלפי ריבונו של עולם. לאברהם יש תכונה אחרת. אברהם הוא מידת החסד, השפע, היצירה, העשייה, לא ההתבטלות. ההתבטלות כלפי ה' זו מדרגה מסוימת, וההמשכה של אור ה' בעולם וההשפעה וההארה של אור ה' בעולם זו תכונה אחרת. אלו שתי תכונות, שתי דרכים בעבודת ה'. יצחק יותר קל לו כביכול להתמודד עם המצווה הזאת של מסירות נפש. ולאברהם זו דרישה יותר גדולה. אברהם עוקד את יצחק.
באים חכמי הסוד ואומרים שיש כאן רעיון עמוק מאוד, שמידת החסד מתגברת על מידת הדין. זה עניינו של ראש השנה, שאנחנו רוצים שהקב"ה יעבור מכסא דין וישב על כסא רחמים, אברהם יעקוד את יצחק כלומר יתגבר על המידה הזאת של מידת הדין, מידת החסד היא תתגבר ותנצח, והם הולכים שניהם יחד. שתי המידות האלה של אברהם ויצחק.
אהבת ד' מרוממת מעל כל האהבות
"וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו" - יחדיו הם הולכים. יחד מזוהים עם אותה מטרה. ויצחק שואל את אברהם: "הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה" שואל בתמימות. ואברהם עונה לו ריבונו של עולם הוא ימציא לנו את הפתרון, ויצחק מבין, 'וילכו שניהם יחדיו', בהזדהות ביחד. שני האופיים האלה.
המגמה האלוקית הייתה כאן בחינה, ניסיון. וכפי שהרב מסביר לנו ניסיון שלא תובע מהאדם להיות אדיש וקהה חושים נטול רגשות, לא כן, אדרבה מפסוקי התורה אנחנו נוכחים שהקב"ה רוצה את כל הבריאות הזאת 'בנך יחידך אשר אהבת את יצחק', כן תאהב אותו, צריך אדם לאהוב את בנו, צריך אדם להיות מלא רגשות, ויחד עם כל הרגשות האלה, ועם כל הכוחות הבריאים הנכונים הללו, עם כל הטבע המושלם הזה שהקב"ה יצר באדם, ושהוא צריך להוציא אותו מן הכוח אל הפועל, עם כל זה, עליו לזכור שיש עוד מדרגה יותר עליונה שהיא מעל כל הדברים האלה. מעל כל האהבות הנכונות והצודקות שיש לאדם, יש אהבת ד' שהיא מעל הכול. היא לא מבטלת את שאר האהבות והכוחות, אלא אדרבה היא מעלה את הכוחות האלה למעלה. המסירות וההקרבה הזאת, מצוות העקידה, היא בעצם להעלות את כל הכוחות אל שורשם אל מקורם, כי ריבונו של עולם הוא מעל הכול, ומה שהוא אומר לעשות זה טוב וזה נכון, גם כשאנחנו לא מבינים, גם כשאנחנו לא יודעים.
ואברהם טבע בטבע של האומה הישראלית את התכונה הזאת של מסירות הנפש, את התכונה של ההכרה בגודל האמונה יחד עם הבריאות של החיים. זה היה צריך להיות המבחן. ואכן המגמה של הניסיון לא הייתה שאברהם יעקוד את יצחק בנו, אלא שאברהם יגלה את הדבקות והמסירות שלו. ודבר ה' עוצר אותו מזה, וגם זו התגברות גדולה מאוד. אחרי שאברהם התעלה למדרגה כל כך עליונה ורצה עכשיו לעשות את דבר ה', והנה פתאום ציווי: "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר" (שם פס' יב). 'אז אני לא רצוי, אני לא עושה את זה טוב, אני לא מקיים את רצון ה' בשלמות שפתאום יש מעצור', ובאמת חז"ל אומרים "וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ" - הוא עושה עכשיו כוונות 'כאילו זה בני, כי אני מוכן באמת להעלות את כל הכוחות שלי למעלה למעלה, לא חס וחלילה חוסר אהבה לבן, אלא גודל אהבה לריבונו של עולם'.
עקידת יצחק – לרומם כוחות החיים אל הרצון האלוקי
כל מי שקורא את פרשת העקדה שואל מה זה, האם הקב"ה רוצה שאדם יהרוג את בנו - אז יש תירוץ, ויש כבר מאמרים על זה שזו לא הייתה בכלל הכוונה כפי שרואים בהמשך, ומנסים לעטוף את הסיפור בכל מיני עטיפות... זו לא הדרך של הרב, הרב מסביר שזה הדבר השלם ביותר, כלומר אהבת ה' היא מתעלה מעל הכול היא לא מקטינה. השאלה לא מתחילה, כשיודעים מיהו ריבונו של עולם, שהקב"ה יוצר את הכול, הוא נותן את כל החיים את כל הבריאות, את אהבת הבריות, מאיפה זה בא, הקב"ה עושה את הכול, יש איזו תכונה שבאדם שהיא מעצמה, יש דבר שלא ריבונו של עולם עושה - את האופי את החסד את המידות הטובות זה הכול מריבונו של עולם. אז כשהוא אומר לעשות משהו זה גם חסד. זה לא בניגוד לחסד שהוא משפיע כל הזמן על המציאות. כל בריאתו של העולם זה עולם חסד ייבנה. הקב"ה רוצה להיטיב אז איך להסביר את התביעה הזאת - אנחנו מתרוממים כאן לאיזה גובה חדש של הנהגה עליונה שהיא לא מבטלת את כל הטבע שהקב"ה הטביע באדם וכל החיובי שיש, אלא היא מרימה את הכול למעלה, וזה גובה יותר עליון ויותר נישא, ומכאן נקבע המקום הזה "אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה" (שם פסו' יד).
שאלו את אחד מגדולי הצדיקים: היו שני הרים שאפשר לבנות עליהם את בית המקדש, הר סיני והר המוריה, ולמה הקב"ה בחר בהר המוריה ולא בהר סיני, אמר אותו צדיק בגלל הדבקות ומסירות נפש שהייתה בהר המוריה.
במעשה העקידה נקבע המקום הזה שבו מבטאים את הקשר לריבונו של עולם בצורה היותר עליונה, מקום שבו אפשר לפגוש את ריבונו של עולם. מתי - הרב אומר שהיו עולים לרגל לשמחת בית השואבה, מי שהיה ראוי לכך היה מתנבא, נבואה זה לראות את ה'. בהר ה' יראה, זה המקום הראוי להשגת הנבואה. איך זה נקבע - על ידי הדבקות הזאת של אברהם אבינו, שהוא רואה את המקום מרחוק, שהוא דבק בריבונו של עולם באופן כל כך גדול וכל כך נישא.
זכות עקידת יצחק והופעתה בכל הדורות
אנחנו תמיד מזכירים את פרשת העקידה. יש כאלה שכל יום ויום לפני התפילה אומרים את פרשת העקידה, כי באמת היא השורש של עבודת ה', ובזכות אפרו כביכול של יצחק שמונח על המזבח - אמנם זה לא יצא בפועל, זה לא משנה, כי זה היה עומד להיות, ויצחק היה מוכן לזה שיהיה אפרו מונח על גבי המזבח - זו זכות שאנחנו נשענים עליה בכל הדורות. ואיך אנחנו רק נשענים עליה - הטבע הזה של מסירות הנפש הקב"ה הטביע בישראל, הוא נטבע על ידי אברהם ויצחק, הם הטביעו בנו את המוכנות למסירות נפש. אחר כך במשך הדורות נזדמן כמה וכמה פעמים שאנשים מסרו את נפשם, אנשים רבים. ובדור שלנו גם כן במלחמה על ארץ ישראל, חיילים הולכים להילחם ומסתכנים, ואנשים הולכים למקומות מסוכנים ומוסרים את נפשם. אנשים הולכים להתיישב במקומות שיש בהם סיכון בשביל ליישב את ארץ ישראל, ויש כאלה שמסרו את נפשם על זה. זה המשך מהעקידה. וכמובן שכל ההמשך הזה עוד מטביע בנו גודל של מסירות נפש.
ואם אנחנו מוכנים למסור את הנפש, אז על אחת כמה וכמה למסור קצת פחות ממסירות נפש, לשקוד יותר, להתאמץ יותר על תיקון המידות, על עבודת ה', על קיום המצוות. זאת המדרגה, זאת המעלה שעומדת לפנינו. זו הדוגמה שמובילה אותנו במשך כל הדורות.
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ז (4)
שיעור מס' 63
ב' אייר תשפ"ג
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (9)
שיעור מס' 73
י"ח אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (2)
שיעור מס' 91
ט"ז סיון תשפ"ג
דרישת המדינה היהודת מישראל ומאומות העולם
לנתיבות ישראל - עמוד קכא - "נצח אומתנו"
ח' שבט תשפ"ב
בריאת העולם בפרשת לך לך
איך לומדים גמרא?
איך נדע שהלב שלנו במקום הנכון?
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
מדוע פורים גדול מכיפורים?
איך ללמוד גמרא?
סודה של ברכה
אי אפשר לבד!
מתנות בחינם
למה צריך את ארץ ישראל?
איך עושים קידוש?