"ואלה שמות בני ישראל" | הרב אברהם צוקרמן זצ"ל | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שמות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

3 דק' קריאה

א'
גם לאחר שעברו שנים מרובות דור הראשונים נפטר עדיין רואה אותם התורה כאילו רק עכשיו היגרו למצרים "הבאים מצרים" ולא "שבא" לשון עבר. את הדבר ניתן להסביר בהמשך למה שאמרו רז"ל: "שלא שינו את שמם", כדרך ששמות שבטי י-ה, הגדרה מיוחדת היתה לכל אחד ואחד: "ראובן" - ראה ה', "שמעון" - שמע ה' וכו'. כך גם דורות אחרונים שמותיהם מוגדרים: אליצור, שדי אור, שלומיאל, צורי שדי וכו'.
אף גם זאת רז"ל קבעו ששלשה שמות לאדם: אחד שקראו לו אביו ואימו, ואחד שקראו לו בני אדם ואחד שקונה הוא לעצמו. טוב מכולם מה שקונה הוא לעצמו.
אדם העומד ברשות עצמו, מייחד את שמו על פעולותיו וזוכה לשם, מה שאין כן אדם שאינו עומד ברשות עצמו - אינו זוכה שיצירותיו יקראו על שמו. הדבר נוגע ליחיד וגם לעם. עם המצוי בגלות יצירותיו למען האחרים ועל שם האחרים הם נקראים.
גדלותם של ישראל קדושים שהיו בגלות מצרים שמרו על זהותם ועל מהותם והגם שבנו ערי מסכנות לאחרים - שמם נקרא על יצירתם, לא הם ולא אחרים הצליחו לטשטש את שמם. ואולי גם היה מקור השנאה של פרעה וכל עבדיו. שנאה שמקורה בקנאה, שחלוף השנים לא גרם לחליפת השם, אלא שמות בני ישראל הבאים.
(התשמ"ז)

ב'
בשני דברים נשתנה סופו של הפסוק מראשיתו: בראשיתו - "בני ישראל", בסופו - "את יעקב", בראשיתו - "הבאים" לשון הווה, וסופו - "באו" לשון עבר. ואין לנו אלא להסביר לעצמנו את מה שרצתה התורה ללמד בשינויים אלה. וגם אם עומק רב לדברי תורה ושבעים פנים להם, ומי יכול לאמר לזה ורק לזה התכונה, אסור לנו למנוע עצמנו מלעיין בדברים וללמד מהם.
בית יעקב ירד למצרים, שלא על מנת להשתקע בה: "לגור בארץ באנו" ואף על פי שידעו יפה מאד על הגזירה של "גר יהיה זרעך ארבע מאות שנה", לא ציפו שזה יהיה דוקא במצרים שהיתה "ערות הארץ", מי שפדה את אב האומה מאור כשדים, לא למען הגלות את בניו למצרים הוציאו ואותה חרדה שהיתה ליעקב בירידתו והקב"ה צריך היה לעודדו "אל תירא" אותה חרדה היתה גם לבניו - את יעקב איש וביתו באו בעבר, חרדה ודאגה בלב. לפני הקב"ה היה גלוי "כי שרית עם אלוקים ואנשים ותוכל", יעקב גם במצרים ישאר כ"איש תם" ועל כן הגילוי האלוקי אליו בירידתו היתה: "ויאמר אלוקים לישראל ויאמר יעקב יעקב" - הגם שהנך רואה עצמך כתולעת יעקב במהותך אתה ישראל ועל כן אל תירא. והבנים אשר בעבר בירידתם, היתה להם חרדה כחרדתו של יעקב אביהם - אחרי התקופה של שנות חיי השבטים, ראו את עצמם כאילו עכשיו באו עם אותו מטען של "ישראל" והחרדה פגה והיא שגרמה לכשלון "כי אל תאמין בעצמך"...
(התשנ"ו)

ג'
אימרה שגורה בפי הבריות: לכל אחד מאתנו שלשה שמות: השם שנתנו לו אביו ואימו בשעת לידתו, השם שהבריות מעניקות לו והשם שזוכה לו עקב פעילותו ותרומתו לאנושות. יש והשם שההורים נותנים לו משתבח והוא נשאר בשם שהבריות נתנו לו, כך נדמה ניתן לפרש את מה שמצאנו בתורה ביחס לעשרת הדורות הראשונים אצל כלם מודגש שמו של הנולד פרט ללמך שאצלו כתוב ויחי למך שתיים ושמונים שנה ומאת שנה ויולד בן. מה השם שנתן - לא מוזכר ולא ידוע, כשגדל ועשה מה שעשה למענם של האנשים - "ויקראו שמו נח לאמר זה ינחמנו". לשם זה הוא זכה ובשם זה קראו לו הבריות.
בני ישראל - שבטי י-ה השמות שקבלו בעת לידתם, הוא בא לידי ביטוי גם אח"כ עקב אורחות חייהם והתנהגותם והוא נשאר חרות בלבבות של צאצאיהם וצאצאי צאצאיהם. אותם השמות שנקראו בעת בואם למצרים, באותם השמות מיחסת אותם התורה בעמוד העם לפני היציאה לחרות.
"שלא שינו את שמם" - שתי משמעויות לכך. כשם שכל שם ושם שנתנו האבות היתה לו משמעות מיוחדת, כך גם הדורות שבאו לאחר מכן, כל שם שניתן היתה לו משמעות: פדהצור, צורישדי וכו'. יתר על כן, השם הזה גם הבריות אשרוהו, וגם מעשיו שלו תאמו זאת.
(התשס"ד)

שמות