ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

"ויקחו לי תרומה"

בית מדרש פרשת השבוע חומש שמות תרומה Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

תשמ"ט, תשנ"ה-תשס"א

"ויקחו לי תרומה"


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
גילה בת רחל

א'
שלש מדות בנותני צדקה, א. מי שנותן לשם מצות צדקה לקיים מצוות התורה. ב. מי שנותן מחמת רחמים שבלב, שאינו יכול לראות בסבלו של הזולת. ג. מי שנותן לא מתוך רצון אלא לא נאה לו שלא לתת.
בתרומת המשכן, היה צריך לבוא לידי ביטוי הרצון לקיים מצוות ה', וזהו מה שפרש"י ויקחו לי - לשמי. לא מתוך נדיבות לב סתמית ודאי שלא מתוך כפיה פנימית היות ולא נאה לו, אלא מתוך נדיבות לב לשם שמים.
ושתי סיבות לכך. א. המשכן בא לכפר על חאט העגל וכשם שבמעשה העגל נעשה הכל מתוך רצון פנימי, שבא לידי ביטוי של "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם" - הכפרה יכולה לבוא רק ע"י תשובת = המשקל של רצון פנימי והתנדבות כללית של כל העם.
ב. והוא העיקר: השראת השכינה על כל ישראל, שצריכה לבוא כתוצאה מהקמת המשכן, יכולה לבוא רק מתוך תשוקה לוהטת וכיסופים גדולים לקרבת אלוקים, ואהבה אינה באה מתוך הכרח, מתוך כפיה, וגם לא מתוך רחמים שבלב. לפיכך צריכה לבוא התרומה בגדר ויקחו לי - לשמי.
(התשמ"ט)


ב'
אנשי אמונה יודעים יפה כי "לה' הארץ ומלואה" וכל אשר ברשותנו, אשר השגנו אותו בצדק וביושר בזיעת אפינו, לא כוחנו וזרוענו עושה לנו את החיל הזה, אלא מתנה היא לנו "מידו הפתוחה הקדושה והרחבה" ואין לנו משהו משלנו שאנו יכולים לתת לשמו, אנו לוקחים מידו ונותנים לכבודו ועל כן אמר הכתוב: "ויקחן לי - לשמי - תרומה".
ועוד זאת! בנינו של המשכן לצרכי העם הוא ולצרכו של כל אחד ואחד מאתנו. אשר להקב"ה כבר אמר שלמה בחכמתו: "הן השמים ושמי השמים לא יכלכלוך אף כי הבית הזה"! לא רק שאין הוא זקוק לבית, אין בית אשר יוכל להכיל אותו, הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו, מהותו והויתו אין סופית היא.
כדי שאדם יוכל להתקרב אל בוראו, להרגיש שהוא עומד לפניו - הוא זקוק לפינה מיוחדת, ולשם זה הוקם המשכן, ועל כן נאמר "ויקחו לי תרומה" לא "ויתנו" כדרך שנאמר בנוגע למחצית השקל: "וזה יתנו כל העובר על הפקודים", המפקד אינו נותן לאדם משהו מוגדר, האדם הוא הנותן תמורה שעל ידה הוא מצטרף לחשבון הכללי של האוכלוסיה. מה שאין כן בבנין המשכן, יותר ממה שהוא נותן - הוא מקבל! מה ערכו של כסף וזהב לעומת ההרגשה של קרבת אלוקים והתעלות נפשית. וכל דבר ודבר ששם שמים מתכבד על ידו, האדם לוקח יותר ממה שהוא נותן.
(התשנ"ה)

ג'

ובירושלמי: "אמר רבי אבא בר אחא, אין אתה יכול לעמוד על אופיה של אומה זו, נתבעין לעגל ונותנין נתבעין למשכן ונותנין". כי עניין הנתינה, טבעה של האומה הוא לעיתים גם ללא הבחנה בין טוב לרע. ואף על פי כן היה בה בנתינה למשכן משום כפרה על חטא העגל.
הנתינה לעגל היה בה יותר מתוך נכונות ורצון לנתינה ולאו דוקא מתוך אמונה ודבקות בעבודה זרה. הנשים בכלל לא לקחו חלק בנתינה זו וגם הגברים שנתנו - רק כשלשת אלפים נכשלו ועבדו לו, והם הם שנהרגו ע"י שבט לוי. אמנם חרון אף ה' היה על כל העדה, משום האדישות שגילו כלפי ציבור עובדי העגל, כי "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לכלי משחית".
לעומת זה בנתינה למשכן לא היה רק מתוך רצון הנתינה הטבעית, כאן התגלתה נשיאות לב ונדיבות הרוח, מתוך אמונה עמוקה ומתוך רצון לכפר על האדישות שלהם בשעת חטא העגל.
לא היה מישהו שמנע עצמו ולא השתתף בנתינה זו והנשים אף הגדילו לעשות וכל "חכמת לב בידיה טוו ויביאהו מטוה" "ואשר נשא לכן אותנה בחכמה טוו את העזים", והמלאכה היתה דים, עד שמשה צריך היה להכריז כאילו לאסור עליהם להביא "עוד מלאכה למלאכת המשכן" וכנראה קשה היה לעם לעמוד בגזירה זו, עדות לכך הוא הביטוי "ויכלא העם מהביא" הוא כאילו כלאה ואנס את עצמו שלא להביא עוד.
(התשנ"ו)


ד'
מדברי רבותנו למדנו: בנינו של המשכן הוא מעין יצירת שמים וארץ והם שאמרו "יודע היה בצלאל לצרף שמות בהם נבראו שמים וארץ". הקב"ה יצר את השמים והארץ וכל צבאם, עולם חומרי למחייתו והנאתו של האדם. ונתן כוחות נפש לאדם - בצלם אלקים עשה את האדם - ליצור עולם רוחני, המשכן וכל כליו. "השמים מספרים כבוד א-ל" - למי שמעמיק לחשוב "מעשיו מגיד לרקיע" - למי שמעונין ומשתדל לדעת. האדם הפשוט גם מישראל אינו מתרשם מזה ואינו מעלה זאת על דעתו. בשבילו זהו עולם חמרי שצריך ואפשר להינות הימנו.
המשכן - אות הוא לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל. לכל באי עולם ולא רק לאדם מישראל, המנורה - היה בה גילוי שכינה. הענן שהיה על המשכן כל שנות המדבר, היה בו גילוי שכינה.
"כבוד ה' הסתר דבר" הוא מהוה את הכל, ואינו גלוי לפנינו. אף הדברים: הלוחות שהיו מעשה אלקים והמכתב מכתבים אלקים חרות על הלוחות - שמו אותם בארון והכפורת כסתה אותם עיני אדם לא ראו אותם יותר. אף הארון שבתוכם היו הלוחות - מקומם בקדש הקדשים, מכוסה מעין אדם. השלחן מעשה אדם - עליו לחם הפנים ששבוע ימים נשאר כיום אשר ניתן על השלחן, המנורה - נר מערבי נשאר דולק עד הערב והוא העדות שהשכינה שורה בישראל.
(התשנ"ט)


ה'
יש שהאדם נותן - ולמעשה הוא "לוקח", כי קבלתו של האחר, גורמת לו שמחה ועונג רב ולפיכך בקידושין לדוגמא: "נתנה היא ואמר הוא" באדם חשוב שיש לה הנאה מהנתינה - הרי היא מקודשת.
ואם בין אדם לחברו כך - בין אדם למקום על אחת כמה וכמה. כי באמת מסוגל האדם לתת ליוצר הכל!? הרי "ממך הכל ומידך נתנו לך" (דה"י). ברם זו גדולתו של הבורא, שמחה היא לפניו שאנו לוקחים משלו ונותנים לכבודו.
ברם, אף על פי שרצונו של הקב"ה שתרומות למשכן תהיינה מתוך רצון ונדיבות הלב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו", אבל מבחינה הלכתית יש מקום לגבות גם בכפיה, ובעל "העמק דבר" מביא מתוספתא בבבא בתרא שכופין על הציבור לבנות בית כנסת. ולזה לדבריו רומז הסיום "תקחו את תרומתי". לא נטעה אם נאמר שההלכה הנוגעת לבית כנסת איננה נוגעת למשכן, כאן רצה הקב"ה שהכל יהיה מתוך רצון.
ואף גם זאת: "לי - לשמי" - לא יכול להיות מתוך כפיה. דבר זה חייב להיות מתוך נדבת רוח. וכך גם היה הדבר למעשה: "מרבים העם להביא" וכל מי שהביא את מה שהביא - הביא מתוך יד פתוחה ורצון הלב.
(התשס"א)
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il