"ואתה תצוה את בני ישראל"

הציווי על השמן למאור, שונה מכל הדברים שנעשו במשכן. לא דבר אל בני ישראל, ולא אמור לבני ישראל, אלא "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך". והדבר נשנה אח"כ בפרשת אמור: "צו את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך".
מחכמי הלשון למדנו: דבור - הוא קשה וקצר. אמירה - היא רכה וארוכה. צו - זירוז לשעה ולדורות. וצריך להבין מה המיוחד בשמן למאור שהוא זקוק לזירוז, ובתקופת היות ישראל במדבר היה צריך להביאו בפני משה.
ומסביר את הדבר בעל "העמק דבר. הארון שהיה במשכן היה המקור לתורה שבכתב. ובבוא משה אל אוהל מועד היה שומע את הקול מדבר אליו מבין שני הכרובים, מה שכתב אח"כ ומסר לשבטים. המנורה - היא היתה המקור לתורה שבע"פ. כח הפילפול והחידוש שיוכל אדם לחדש מעצמו דבר הלכה. ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד - היה מכוחה של המנורה, שנכללו בה שבע חוכמות וכל הכח הנדרש לפילפולה של תורה ובהיותם במדבר - משה היה המחדש תורה שבע"פ.
והנה מעניין: תורה שבכתב קבלו ישראל באהבה וברצון, התעלו לדרגת מלאכים והקדימו נעשה לנשמע. תורה שבע"פ - לא היו מוכנים עד שהקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. ומדברי חכמים למדנו שעיקר הברית שכרת הקב"ה עם ישראל היה דוקא על תורה שבע"פ, וכל עוד שלא נתקבלה ברצון - היתה הברית שבין הקב"ה לישראל רופפת, על כן היה צורך לזרז אותם למקור התורה שבע"פ, על כן הובא הצו, הזירוז, לשמן זית זך.
(התשנ"א)