מצוות השבה בחפץ שלא סביר שהמאבד יוכל לזהותו | הרב יואב שטרנברג | בית המדרש

מדורים
שער לדין

קטגוריה משנית

משפחה חברה ומדינה
נושאים נוספים

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

2 דק' קריאה

בגליון הקודם עסקנו בשאלת חיוב השבת אבידה המוטל על מי שמצא חפץ שאין בו סימן. הצגנו את שיטת הרמב"ם, הסובר שאף שלכתחילה אין להרים חפץ כזה, אם נטל, המוצא רשאי ליטול את החפץ לעצמו, והצגנו את הסבריהם של הסמ"ע והש"ך בשיטת הרמב"ם.
עוד ציינו, שמרבית הראשונים חולקים על הרמב"ם, וסוברים שאף שלכתחילה המוצא אינו צריך להרים את החפץ, אם הרים עליו לשמור על החפץ עבור הבעלים, אף שאין סיכוי סביר שהבעלים יוכלו אי פעם לקבל לידיהם בחזרה את החפץ. לשיטתם קשה וכי נאמר כי החפץ 'יהיה מונח עד שיבוא אליהו'?
על מנת לדון בשאלה זו, נאיר זווית נוספת בנושא חיובו של שומר אבידה.
המשנה בבבא מציעא (כט:) אומרת: "מצא ספרים קורא בהן אחד לשלשים יום, ואם אינו יודע לקרות - גוללן. אבל לא ילמוד בהן בתחילה, ולא יקרא אחר עמו. מצא כסות - מנערה אחד לשלשים יום, ושוטחה לצרכה, אבל לא לכבודו. כלי כסף וכלי נחושת - משתמש בהן לצרכן, אבל לא לשחקן. כלי זהב וכלי זכוכית - לא יגע בהן עד שיבוא אליהו. מצא שק או קופה וכל דבר שאין דרכו ליטול - הרי זה לא יטול".
דהיינו, שחלק מחיובו של שומר האבידה הוא לטפל בה שלא תיפסד. עם זאת, הגמרא (שם) אומרת שהמוצא תפילין '"שם דמיהן ומניחן לאלתר". היינו, המוצא לוקח את התפילין לעצמו, ושומר לבעלים רק את שווי התפילין. הטעם לכך הוא, שהיות שאדם יכול לקנות תפילין בקלות, אין למאבד צורך בתפילין שלו בדווקא. וכן כתב הטור (חושן משפט סימן רסז סעיף כג). אלא שהרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה יד) הוסיף עוד משפט: 'ואין עשויין אלא למצוותן בלבד'. הסמ"ע (שם סק"ל) פירש את התוספת של הרמב"ם, שרק בדברים העשויים למצווה אין לאדם נפק"מ בחפץ שלו, כל עוד שיהיה לו חפץ שיוצאים בו ידי חובת המצווה. אבל בשאר חפצים, אף שניתן לקנות כמוהם בשוק, אין המוצא רשאי למכור. והש"ך (שם סקט"ז) כתב, שהיות שחפצים אלו עשויים למצווה בלבד, ניחא לאיניש שימכרו ויעשו בהם מצווה.
נמצא, שלדעת הרמב"ם, אדם אינו רשאי למכור את החפצים שמוצא, אף אם הבעלים יכולים לקנות חפץ אחר דומה. לדעת הסמ"ע, דין זה נאמר רק ביחס לחפץ שיתכן שיש לבעליו יחס מיוחד. לדעת הש"ך, בדרך כלל אין המוצא רשאי למכור את החפץ, ורק בחפץ של מצווה, ההנחה היא שהבעלים מוכנים שימכרו את חפציהם כדי שיהיה לאחרים תועלת בהם. אולם, לדעת הטור, המוצא רשאי למכור כל חפץ של המאבד, אם המאבד יכול לקנות אחר כמותו.
השולחן ערוך (שם סעיף כא) העתיק אך ורק את לשון הטור, והשמיט את התוספת של הרמב"ם.
נמצא, שאליבא דהשולחן ערוך, אם המוצא מצא חפץ שניתן לקנות כמותו, הוא אינו חייב לשמור דווקא את החפץ עצמו, אלא יכול להסתפק בשמירת דמיו. מסתבר שגם לדעת הרמב"ם, אם מדובר בחפצים שאין להם ערך סנטימנטלי כלל, אין למוצא חובה לשמור את החפץ עצמו בדווקא, והוא רשאי לשמור את דמיו בלבד, ובפרט במקרה שבו אנו מדברים, שהסבירות שהחפץ יחזור ליד בעליו קלוש ביותר.

נושאים נוספים

שער לדין