רבנו חננאל והביאור החדש בשנים אוחזין | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא מציעא

קטגוריה משנית

ספריה
בבא מציעא - פרק ראשון

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עזרא בן מעתוק הכהן

5 דק' קריאה

וזו לשון הרמב"ם בפרק ט' מטוען ונטען הלכה ז':

"שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחת בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה".

הרמב"ם השמיט את טענות בעלי הדין. ומשמע, שלשיטתו החלוקה תתקיים גם בטענות כ"אני ארגתיה"; ולא רק בטענות "אני מצאתיה" או "אני קניתיה".

מקורו של הרמב"ם
נראה, שמקורו של הרמב"ם הוא בסוגיה בבבא מציעא דף ה' ע"ב, וזו לשונה:

"וכי מאחר שזה תפוס ועומד , וזה תפוס ועומד , שבועה זו למה? - אמר רבי יוחנן: שבועה זו תקנת חכמים היא, שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו , ואומר שלי הוא."

וקשה: היתכן, שבמקרה של נסיון חטיפה "זה תפוס ועומד "?! והיכן נעלמה חזקת " אין אדם מעמיד עצמו על ממונו" - המביאה לפעמים לידי סכנת נפשות?!
בפרק "שנים אוחזין בטלית – היתכן?" התבאר שלשיטת הרמב"ם, האופן שבו כל אחד מבעלי הדין אוחז בטלית ו"עומד" ואינו נאבק ומנסה לשחרר את הטלית מתחת יד השני, הוא אופן רגוע ולא טבעי. והוא מגלה שבעלי הדין הם למעשה שותפים שהתגלע בינם ריב, וברצונם שהדיינים יפשרו בינם.

אולם ר' יוחנן אומר שקיים חשש שמא בעקבות פסיקת דין ה"חלוקה" - יבוא מישהו (שלא הבין את שיקולי הדיינים) ויתנפל על רכושו של אדם אחר וירצה לחלוק עימו. אם מדובר במשנה דווקא כאשר שני בעלי הדין מודים זה לזה שרדפו אחר המציאה או חיזרו אחר המקח; אין זה מובן מדוע אדם רשע שראה את פסיקת הדין הזו - יבוא להתנפל על רכוש של אדם אחר - שאינו מודה לו שרדף יחד עימו אחר המציאה או המקח.
ומדברי ר' יוחנן יש להסיק שדין המשנה נאמר בכל הטענות, וכגון שכל אחד מבעלי הדין טוען שהוא ארג בעצמו את הטלית, והשני התנפל עליה. שאמנם, בפיו הוא טוען שחבירו אוחז בטלית ללא שמץ של הצדקה, אולם מכיוון שהוא רגוע ותפוס ו"עומד", הדיינים מסיקים שמדובר בשותפים שהתגלע בינם ריב – ולכן הם פוסקים דין חלוקה. ואז יש חשש שמא אדם רשע, שלא הבין את סברת הדיינים, ילך ויתקוף את טליתו של חבירו. וכדי למנוע זאת, חכמים קבעו שדין החלוקה יעשה רק בשבועה. והשבועה תרחיק את האיש הרשע מללכת ולתקוף את טליתו של חבירו.

רישא במציאה
שיטת ר' יוחנן שהעמיד את המשנה - בכל הטענות, נראית כסותרת את סוגיית פתיחת המסכת שהעמידה את המשנה - דווקא במציאה ובמקח וממכר. וכבר הצביע הרמב"ן בחדושיו על מסכת בבא מציעא על דף ב' ע"ב על קושי זה, וזו לשונו:

"... ותו קשיא הא דאמרינן שבועה זו למה ואמר ר' יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ותוקף בטליתו של חבירו ואומר שלי הוא, מאי קא קשיא ליה הא טעמא דמתני' משום דמורי היתרא הוא ואינו צריך טעם אחר? ועוד היאך אתה חושש שמא ילך ויתקוף בטליתו של חבירו והלא עכשיו אינו תוקף בו אלא משום דמורי התירא לנפשיה? ...
וראיתי מי שכתב דסוגיין פליגא אסוגיא דלקמן דר' יוחנן ודאביי, ... ועדיין לא נתחוור לי דמתני' לית לה אוקמתא אלא כדרב פפא דמדקתני תרתי על-כורחך רישא במציאה וסיפא במקח וממכר וצריכא וכדפרכינן לקמן (ח' א') גבי המגביה מציאה לחברו 'והא אוקימנא רישא במציאה וסיפא במקח וממכר?': " 1

הרמב"ן מביא שיש דעה שר' יוחנן חולק על סוגיית הפתיחה של המסכת, אולם הוא דוחה אותה מכיוון שמן התלמוד עולה שההעמדה של "רישא במציאה וסיפא במקח וממכר" היא הכרחית.

אמנם נראה שאפשר לומר שיש הבנות שונות בצורך להעמדה של "רישא במציאה וסיפא במקח וממכר". והצורך להעמיד את תחילת המשנה ב"מציאה" נובע מסיבה נוספת, ולא רק מטעם שהשני מורה היתר לעצמו להתנפל על מציאה שחבירו לא עמל בה.

הרמב"ן ביאר בחידושיו לבבא בתרא דף ל"ד ע"ב; שדין "שנים אוחזין בטלית" אינו כמוחזקות רגילה, ולכן תועיל חזקת "מרה קמא" כנגדו. ונראה, שסברה בסיסית זו, ידועה לכל אחד מבעלי הדין. ומכך שבעלי הדין אינם מציעים להביא עדים שיעידו למי הטלית היתה שייכת לפני כן, הדיינים מסיקים שמדובר ב"מציאה", ולכן אין עדים שהספיקו לראותה ביד הזוכה. והדיינים משערים שאחרי שהזוכה זכה במציאה, הוא מכר חלק ממנה לחבירו; ואח"כ התגלע הריב בין השותפים שזה עתה השתתפו.
ומעתה - לפי דרך זו, "אני מצאתיה" - אינו בהכרח דברי בעלי הדין עצמם; אלא מה שבית-הדין תולה שהם רוצים לטעון. ויתכן, שבפי כל אחד טענות מטענות שונות, ובכללן - "אני ארגתיה" וחברי תקפה ממני, אולם מצורת אחיזתם ניכר שהם שותפים בה; וזה שמכר חלק ממנה לחבירו אינו יכול להביא עדים על חזקת מרה-קמא, מפני שה"רישא" של המשנה מדברת ב"מציאה" שטרם ראוה בידו. 2
ומעתה מובן מדוע שינה הרמב"ם מלשון המשנה, ולא הזכיר כלל את טענת "אני מצאתיה"; שהרי "אני מצאתיה" אינה הטענה שהוא טוען בפיו, אלא מה שהדיינים משערים – שארע.

וסיפא במקח וממכר
אמנם, לפי דרך זו ש"רישא במציאה" פירושו שהדיינים משערים שמדובר למעשה במציאה. מדוע היה צורך באוקימתא נוספת של "וסיפא במקח ומממכר"?
כדי לברר את השאלה הזו צריך לעיין בפרוש רבנו חננאל, וזו לשונו (בבא מציעא דף ב):

"ואוקימנא למתני' רישא ב'מציאה', וסיפא דקתני 'זה אומר כולה' שלי ב'קנייתא'; בשטוען - 'אני קניתיה ונתתי דמיה לבעליה'.
ואמרי, אי הכי נשאל למוכר למי מהן מכר וממי קיבל דמיה? ושנינן, באומר - 'לא ידעתי'. ואמר - 'ששניהן תבעוה ממני לקנותה, ואמרתי להן מי שיתן לי דמיה הרי היא מכורה לו, ונתן לי אחד מהן דמים והאחד השליך המעות לפני, ולקחו הטלית; ואיני יודע מי מהן שנתן ומי שהשליך'. כגון זה שנינו - שניהן נשבעין ונוטלין."

ומבואר שכאשר רבנו חננאל מתייחס ל'רישא במציאה', רבנו-חננאל אינו מפרט את טענות בעלי הדין. ולפי הדרך שהתבארה לפני כן הדבר מובן. שהרי מדובר בכל הטענות, וגם בטענת 'אני ארגתיה'; ו'רישא במציאה' פרושו – שהדיינים תולים שמדובר במציאה שהמוצא מכר חלק ממנה לשני שאוחז בה.
אולם 'סיפא במקח וממכר' פרושו, שאלו טענותיהם; ולכן רבנו-חננאל מפרט שם את טענותיהם. ומהעיון בפרוש רבנו חננאל עולה שהוא השמיט את הצריכותות שמובאות בסוגיית הפתיחה. מדוע?

ונראה, שסוגיית הפתיחה הביאה צריכותות שמתאימות לסברה של "מורי היתרא", ולפי הסברה הזו המשנה מועמדת ב"רישא" כאשר בעלי הדין טוענים בעצמם ששניהם רדפו אחר המציאה, והיא מועמדת ב"סיפא" כאשר בעלי הדין טוענים בעצמם ששניהם חיזרו אחר המקח.
אך רבנו-חננאל סבור כדיעה שמובאת ברמב"ן, שר' יוחנן חולק על האוקימתות של סוגיית הפתיחה. ולכן הוא השמיט את הצריכותות שנאמרו בסוגיה.
אלא שאם כך צריך לברר, מהי הצריכותא שב'סיפא' - לפי שיטת ר' יוחנן?

הצריכותא ב"סיפא במקח וממכר"
לשיטת רבנו חננאל הצריכותא שב"סיפא במקח וממכר" היא שלמרות שברור שיש כאן רמאי לא יהיה דין "כל דאלים גבר".
בסוגיה בבבא בתרא דף ל"ד מבואר שספינה שהיו שנים נחלקין עליה, זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, הדין הוא - שכל המתגבר יטול (כל דאלים גבר). וצריך להבין מדוע לא יפסקו שם את דין המשנה בשנים אוחזין, כלומר חלוקה בשבועה. וכתב הרמב"ן בחדושיו על מסכת בבא בתרא (לדף ל"ד ע"ב):

זה אומר של אבותי וכו' אמר רב נחמן כל דאלים גבר. קשיא ליה לרבנו-חננאל ז"ל אמאי לא אמרינן יחלוקו וכדאמרינן גבי שנים אוחזים בטלית, וניחא ליה - לא אמרו יחלוקו אלא בששניהן אדוקין בה,..."

מדברי רבנו חננאל במסקנתו נמצאנו למדים, שכאשר הדיינים מסופקים בדין עדיף שלא יתערבו - ויפסקו "כל דאלים גבר". ומעיקר הדין היה מקום לפסוק "כל דאלים גבר" גם במקרה של שנים שרבים על הטלית. אלא שהמשנה באה וחידשה ב"סיפא" - שמכיוון ששניהם תפוסים בה לא יהיה דין כזה, אלא יחלקו בשבועה.

אמנם לרמב"ם יש הסבר אחר ב"סיפא במקח וממכר" והוא חולק על שיטת רבנו חננאל, וכפי שיתבאר בפרקים הבאים.

^ 1 ומכוח הקושיות האלו הרמב"ן הביא שם בהמשך דבריו את תרוץ התוספות. הרמב"ן לא רצה להביא מתחילה את שיטת התוספות. ואולי מפני שלשון הסוגיה קשה במקצת לתרוצם. ומפני שלפי התרוץ של התוספות הסוגיה היתה צריכה לנקוט - "וסיפא בכל מילי", ויהא הכל כלול במילים אלו.
^ 2 וכפי שמשמע מלשון הרמב"ם בהוספה שהוסיף בכת"י בשולי הגליון במהדורא בתרא שלו בפרוש המשניות, וז"ל (בתרגום הרב קאפח): "... שאם הודו שהיתה טלית זו של שניהם בשותפות או באו עדים על כך; ועכשיו טוען כל אחד מהם שכבר נעשית כולה שלו, אם מפני שקנה החצי או במתנה; הרי אלו חולקין שלא בשבועה ..."

בבא מציעא - פרק ראשון

בבא מציעא