ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

מריבות בין הילדים ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קוממיות אדני הבית חינוך ילדים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

מרחשון תשס"ט

מריבות בין הילדים


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
ר' אשר ז"ל בן שלום הי"ד

שאלה:
יש לנו ילדים בריאים ב"ה, עם הרבה מרץ. לפעמים הילדים מתקוטטים ביניהם על משחקים או בגלל סיבות אחרות, עד כדי הכאות, בעיטות וכד'. אנחנו מתערבים ומפרידים ביניהם, אבל זו תופעה שחוזרת על עצמה. שמענו שיש שיטה האומרת שלא להתערב במריבות, אבל נראה לנו שזו דרך ליברלית, ולא מתאימה לתורה, כי זו דרך ללא גבולות, נשמח לשמוע את דעתך.


תשובה:
ילדים זו שמחה, ילדים זו ברכה. צריך להשקיע הרבה מחשבה ומעשה, מתוך סבלנות גדולה כדי להצליח לנווט את העוצמות של הילדים למקומות טובים. חשיבה של ילדים איננה זהה לחשיבה של מבוגרים. כאשר ילדים מתקוטטים, אנו המבוגרים צריכים לנתח נכון את מעשיהם, ועל פי זה להחליט כיצד לנהוג. בדרך כלל, הורים מתערבים במריבות בין ילדיהם, ברמות שונות של התערבות: יש הורים המסתפקים בהפרדה פיזית, יצירת חיץ בין הניצים, ומקוים שבכך תיפסק ה"מלחמה". יש המרחיבים את ההתערבות ושואלים את הילדים על מה ולמה המריבה, ומנסים לעשות סדר, מי צודק ומי לא וכו'. הנה אתם כותבים, שכך הנכם נוהגים, אך זה לא מונע את חזרת המריבות. שאלו את עצמכם: מדוע אנו באמת נזעקים להפריד בין הניצים? לכאורה התשובה ברורה: אם לא נפריד ביניהם הם עלולים להמשיך ולהמשיך במריבות. ועוד יותר, מי יודע עד היכן הם יגיעו. שמא יגרום אחד לשני נזק בלתי הפיך ח"ו. הסברא נותנת שחובת ההורים היא לעשות סדר בבית. אבל אם ננתח מחשבה זו, נראה שמאחריה מסתתרת הרגשה של חוסר אמון בילדים. אנו כמבוגרים, יודעים את הגבולות, יודעים מה מותר ומה אסור. אבל ילד, אינו יודע, וגם אם יראה את אחיו חלילה זועק נואשות, לא יחדל מלהכותו. מחשבה זו, טעונה בירור. מפני שנקודת המוצא שלנו חייבת להיות, שהילדים מאוד אוהבים איש את רעהו, ובודאי אינם רוצים לגרום סבל או נזק. אפשר לראות זאת בעינינו, כאשר אחד האחים נופל או מקבל מכה, בבית או בגן הציבורי, מיד נזעקים האחים האחרים לעזור לו מתוך דאגה ואהבה רבה. אם כן, מדוע בבית הם עצמם מכים זה את זה? התשובה היא, שהם מרוויחים מכך רווח גדול, והוא, הסחיפה של ההורים למעגל ההתערבות. באמת, זו המטרה שלהם, לזכות בתשומת לב של ההורים, שהיא עבורם מטרה חשובה, גם אם הם משיגים אותה באופן שלילי.

לכן, הדרך הנכונה היא, בראש ובראשונה, להחזיר לעצמנו את האמון בילדינו. לדעת בבירור שהם אוהבים ודואגים איש לרעהו. אם נראה לנו שהם מקנאים אחד בשני, זוהי מחשבה שאנו נוטעים בהם, ומאיתנו הם לומדים לקנא, כי רק המבוגרים נופלים באמת בפח הקנאה. הילדים ביסודם, אינם חולים במחלה זו, אלא אם אנו מדביקים אותם בכך. לאחר שהחזרנו את האמון בילדים, אנו יכולים לומר להם, לפני מריבות, אחרי מריבות וגם תוך כדי: ילדים יקרים, יש לנו אמון מלא בכם, שאתם יודעים מצוין לפתור את הבעיות ביניכם בלי מכות וצעקות. כאשר מחדירים לילדים את התובנה שהם טובים, והם יכולים ליטול אחריות על ההתנהלות שביניהם, אנו יכולים בשלווה גמורה להסיר מעלינו את האחריות עליהם, להעביר אליהם את האחריות, ולצאת מהתמונה.

כמובן, יש מקרים קיצוניים של מריבות שבהם יש סכנה, אם חלילה אח אחד מחזיק במספריים או בסכין, ובלא שירצה יכול הוא לפגוע באחיו. כאן, נקודתית, אנו כהורים מצווים לסלק את הסכנה. אבל במריבות שגרתיות, היו אמיצים, העבירו את האחריות לילדיכם, אל תתערבו ואל תנסו להפריד ביניהם, רק אמרו להם שאתם סומכים עליהם. במשך תקופה שכך תנהגו, יחדלו המריבות כמעט לחלוטין.

______________________________
מתוך העלון השבועי של תנועת קוממיות: www.komemiut.org
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il