ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אמן והוצאה ידי חובה בברכה ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

אמן והוצאה ידי חובה בברכה

פתיחה (ד') לפניני הלכה ברכות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ט - מצוות עניית אמן
השומע אדם מישראל מברך - חייב לענות אחריו 'אמן' (שו"ע רטו, א, ועיין להלן יב, ח). ומי שעונה 'אמן' בכוונה, מעלתו גדולה. ואמרו חכמים (שבת קיט, ב): "כל העונה 'אמן' בכל כחו - פותחים לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו, ב): פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק שֹׁמֵר אֱמֻנִים". וביארו שם בגמרא, שהכוונה במילת 'אמן' - 'אל מלך נאמן', היינו שבעניית 'אמן' יש ביטוי של אמונה בה'. ומי שלמרות החושך וההסתר שבעולם הזה, שומר אמונים לה' ועונה 'אמן' בכל כוחו, הרי שהוא דבק בה' באמת, ופותחים לו שערי גן עדן.
עיקר משמעות עניית 'אמן' 'בכל כוחו' - בכל כוח כוונתו. אולם יש חשיבות גם לענות בקול רם, שעל ידי כך כל כוחותיו שותפים בעניית ה'אמן'. ועוד, שהענייה בקול מעוררת את הכוונה, ומרבה קידוש השם בעולם. אבל לא יגביה העונה את קולו יותר מקולו של המברך (שו"ע קכד, יב). ואם רוצה להגביה את קולו יותר, כדי לעורר את השומעים שיענו גם הם, מותר (מ"ב מז).
אמרו חכמים (ברכות נג, ב): "גדול העונה 'אמן' יותר מן המברך". ואמנם זה שאמר את הברכה זוכה לקבל שכר תחילה, שבזכותו היה אפשר לענות 'אמן'. אבל מעלת העונה 'אמן' גבוהה ממעלת המברך, ולכן לבסוף שכרו גדול יותר. והטעם לכך, שהמברך אומר ברכה בדבר מסוים, ואילו העונה 'אמן' בכוונה, מתרומם מתוך כך אל כלל האמונה. (והדבר רמוז במילה 'אמן', שבגימטריא שלה יש שני שמות קדושים, הויה ואדנות, והם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה, מחזור ויטרי קכו).
בנוסף לאמונה הכללית שבאה לידי ביטוי בעניית 'אמן', יש בה משמעות מפורטת, שאמת הוא מה שאמר המברך. שאם שמע, למשל, "המוציא לחם מן הארץ", יכוון בענייתו: אמת היא שה' מוציא את הלחם מן הארץ. וכשיש בברכה גם בקשה, כמו בברכת 'חונן הדעת' שבעמידה, יכוון: אמת שה' חונן הדעת, וגם: הלוואי שיחון אותנו בדעה (שו"ע קכד, ו, מ"ב כה).
עניית 'אמן' מבטאת את היחס של האדם לאמונה בה' יתברך, וכשהאמונה פגומה, היכולת שלנו לקלוט את החיים שה' משפיע לנו נפגמת. וזהו שאמר בן עזאי: "כל העונה אמן יתומה - יהיו בניו יתומים, חטופה - יתחטפו ימיו, קטופה - יתקטפו ימיו. וכל המאריך ב'אמן' - מאריכין לו ימיו ושנותיו" (ברכות מז, א).
לפיכך, לא יחטוף את ה'אמן', לאומרה לפני שהמברך סיים את הברכה. ולא יקטוף את ה'אמן', להבליע אותיותיה או להפטירה בשפה רפה וקול חלש. ולא ירחיק את עניית ה'אמן' מסיום הברכה, שאז היא נקראת 'אמן-יתומה' (שו"ע קכד, ח).
אלא צריך לענות 'אמן' בקול נאה, ולא יאריך באמירתה וגם לא יקצר, אלא יענה כשיעור שאפשר לומר בו 'א-ל מלך נאמן' (שו"ע קכד, ח). ואף המברך צריך לכוון דעתו ל'אמן' שעונים אחריו (רמ"א קסז, ב). 1

י - כללי הוצאה ידי חובה בברכות

שניים שאוכלים יחד, יכול אחד לברך בקול וחבירו יענה אחריו 'אמן' ויצא ידי חובתו, ובתנאי שהמברך יתכוון להוציא את השומע, והשומע יתכוון לצאת בשמיעתו. וגם אם השומע התרשל ולא ענה 'אמן', כל זמן שכיוון לצאת בשמיעתו - יצא (שו"ע ריג, ב-ג, ועיין להלן ג, 4, אם דיבר בין הברכה לאכילה. ולהלן יב, ז).
אלא שצריך לדעת שיש הבדל עקרוני בין ברכות הנהנין לברכות המצוות. שבברכות המצוות יכול אחד לברך עבור חבירו אף שהוא עצמו אינו צריך לברך כלל. למשל, אדם המניח תפילין ואינו יודע לברך, יכול חבירו לברך עבורו, למרות שהוא עצמו אינו מניח תפילין, וכך בכל המצוות. והטעם, שכל ישראל ערבין זה בזה, ולכל אחד מישראל יש שותפות במצוות שמתקיימות על ידי חבירו, לפיכך יכול אחד לברך עבור חבירו.
אבל ברכות הנהנין שאנו מברכים על מאכל ומשקה, הן ברכות רשות, שהנהנה צריך לברך עבור עצמו, ומי שאינו נהנה אינו קשור כלל לאכילה של חבירו, ולכן אינו יכול לברך עבורו. לכן, מי שאינו אוכל לחם, אינו יכול לברך 'המוציא' עבור חבירו. וגם אם אינו יודע לברך, אין חבירו יכול לברך עבורו, אלא יאמר את הברכה לאט, וזה שאוכל יחזור אחריו מילה במילה וכך יצא ידי חובתו (ר"ה כט, ב, שו"ע ריג, ב).
לעיתים ברכת הנהנין היא גם ברכה של מצווה, כגון ברכת היין בקידוש והבדלה של שבת ויום טוב, ואז דינה כברכת המצוות, וגם מי שאינו שותה מהיין יכול לברך על היין בקידוש עבור מי שישתה (שו"ע קסז, יט-כ).


^ 1. היו מגדולי הראשונים שנהגו לומר "ברוך הוא וברוך שמו" אחר הזכרת השם שבברכה, ונתפשט מנהגם בישראל, אצל האשכנזים בעיקר בחזרת הש"ץ, ואצל ספרדים גם בברכות נוספות. אמנם אין בזה חיוב, ולכן בברכות שיוצאים בהן ידי חובה, כברכות הקידוש ותקיעת שופר, אין לענות "ברוך הוא וברוך שמו", כדי שלא להפסיק באמצע הברכה באמירת דבר שלא תקנו חכמים. ואמנם לרב רקח (לוב) ולרבים דעימיה, לכתחילה צריך לענות "ברוך הוא ברוך שמו" בברכות אלו. אולם מנגד, לערוה"ש קכד, י, ואג"מ או"ח ח"ב סו"ס צח, אם ענה בהן "ברוך הוא וברוך שמו" לא יצא. לפיכך לכתחילה לא יענה "ברוך הוא וברוך שמו" על ברכות שיוצא בהן ידי חובה, ובדיעבד אם ענה - יצא ידי חובתו, מפני שלא הסיח את דעתו בענייה זו מהברכה (ברכ"י ריד, ג; מ"ב קכד, כא). במקומות שלא נהגו לענות "ברוך הוא וברוך שמו", גם הרוצה לענות - יענה בלחש, כדי שלא לבלבל את המברך.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il