ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

פתיחה להלכות ברכות ;">

בית מדרש הלכה ומנהג ברכות שיעורים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

פתיחה להלכות ברכות

פתיחה (א') לפניני הלכה ברכות



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

א - מצוות ההודאה
הכרת הטוב היא ערך מוסרי ראשון במעלה. ויסוד זה פשוט כל כך עד שאמרו חז"ל (ברכות לה, א), שהתורה לא ציוותה אותנו לברך על הנאותינו כי אין צורך לצוות על כך, שכן הדבר מובן מסברה פשוטה, שאדם צריך להודות על מה שקיבל מבוראו.
כדי להבין יותר את ערך הכרת הטוב, נפתח בהכרת הטוב שבין אדם לחבירו. אדם שיודע להעריך את חבריו על הטוב שהם מעניקים לו, הוא אדם עניו, שמכיר בכך שהוא איננו מרכז העולם, ולא הכל חייבים לעזור לו ולהעניק לו מתנות. אך לא די שיכיר טובה בליבו, צריך גם לבטא זאת במילים של תודה, שעל ידי כך תגדל האהבה שבין מעניק החסד למקבל, והחשק של שניהם לעשות מעשים טובים יתעצם. בנוסף לכך, אדם שרגיל להכיר תודה נהנה ושמח בעולמו, הוא שם לב לכל הדברים הטובים שבחייו, הוא אינו מקבל אותם כמובנים מאליהם, הוא מתפעל בכל פעם מחדש מכל המעשים הקטנים והגדולים שעושים למענו, וכל חיוך קטן ומילה טובה משמחים את לבו.
אבל כפוי הטובה חוטא בגאווה, כאילו הוא האדם החשוב ביותר, וכל השאר חייבים לעמוד לשירותו. בנוסף לחטאו הוא גם לא יהיה מאושר, תמיד ירגיש שלא שרתו אותו כראוי, שלא התייחסו אליו מספיק יפה. והוא גם מזיק לכל הסובבים אותו, מפני שהוא גורם לאנשים טובים להרגיש רע ולהתייאש מלעשות חסד.
ההודאה הגדולה ביותר ראויה לבורא העולם, שברא את העולם כולו בטובו, בחן, בחסד וברחמים. הודו לה' כי טוב - כי לעולם חסדו. רבים יודעים כי יש בורא לעולם, אבל כל זמן שהם אינם מודים לו על הטובה, הם אינם מחוברים לאמונה עצמה. בלא ההודאה, הידיעה כי ה' ברא את העולם נעשית ריקה מתוכן, בלא משמעות בונה. ההודאה לה' היא הביטוי הממשי של האמונה, ועל ידה האדם מתרגל לראות את החסד האלוקי שמלווה אותו תמיד, ומתוך כך הוא יכול להידבק בבוראו, ללכת בדרכיו, למלא את ייעודו העליון ולתקן עולם במלכות שד-י.
במידה מסוימת, חטא אדם הראשון התחיל בכפיות טובה. את כל עצי הגן נתן ה' לאדם הראשון, ורק מעץ הדעת ציווהו שלא לאכול. אילו היו אדם וחוה אסירי תודה על כל הטוב שנתן להם ה', היו זוכים ליהנות מן העולם, מהעצים הנפלאים ומהפירות הטעימים, ולא היו מתאווים כלל לאכול מעץ הדעת. ואף רבונו של עולם לימד אותנו לראות בטובו של העולם, שנאמר בסוף מעשה הבריאה (בראשית א, לא): "וַיַּרְא אֱלוֹהִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". שמתוך כך נוכל להתרומם למידה הטובה של ההודאה לה' ולהידבק בדרכיו. אבל כיוון שלא הכירו בטובה, כל המתנות הטובות שקיבלו נעשו מובנות מאליהם, ולא מצאו בהן נחת, ורק נשארה להם טינה כבושה, מדוע מעץ הדעת אינם יכולים לאכול. וכשבא הנחש להסיתם, נפלו וחטאו.
וגם לאחר החטא המשיך אדם הראשון לכפור בטובה, ואמר (בראשית ג, יב): "הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל". מי יודע, אולי אם היה מתוודה ואומר: "אתה ה' אלוהי נתת לי אשה לשמוח עימה, ואני במקום להודות לך, שקעתי במחשבות אנוכיות ומתוך כך נתקלקלנו וחטאנו", אולי אם היה אומר כך, היה נסלח לו ולא היה מגורש מגן עדן.
על פי זה מובן מדוע דקדקו כל כך חז"ל בדיני ברכות עד שתקנו ברכה מיוחדת לכל סוג של הנאה, ודייקו בשיעור החייב בברכה אחרונה, כדי שעל כל הנאה והנאה תינתן הודאה לה' באופן המשובח והנאה ביותר. ויש באמירת הברכות בכוונה משום תיקון חטא אדם הראשון.

ב - האוכל ואינו מברך מועל וגוזל

השמים מספרים כבוד א-ל, והארץ מלאה כבודו. העצים והעשבים מרננים לפניו, החיות מתהלכות וזוחלות מלפניו, העופות פורחים כנגדו, הים וכל אשר בו גועש ונע לכבודו. וכולם יחד וכל אחד לחוד אומרים לפניו שירה.
לכל נברא ונברא שברא הקב"ה בעולמו יש ייעוד משלו, והוא מגלה פן נוסף מהשפע האלוקי האין סופי, שאין הקב"ה בורא דבר בעולמו לבטלה.
לענבים ייחוד משלהם ולתאנים ייחוד משלהם, וכך לכל פרי ופרי. יש מתוקים ויש חמצמצים, יש מזינים ויש מעוררים, יש שמרקמם קשה ויש שהוא רך, ואף צבעו וצורתו של כל פרי ופרי משרים אווירה מיוחדת. וגם לכל ענב וענב שגדל בעולמו של הקב"ה ייחוד משלו, ואין ענב אחד יכול להחליף את חבירו. ואף שאיננו עומדים על סודו של כל פרי ופרי, מכל מקום הבורא שבראו יודע את סודו ונתן בו ניצוץ מיוחד שמכוחו הוא חי ומכוחו גדל.
וכל הנוטל דבר מן העולם בלא רשות, הרי הוא פוגע בהרמוניה הכללית של העולם ונחשב לגוזל. אבל אם הוא מברך ומכיר טובה לקב"ה, הוא נחשב כנוטל רשות. וזהו שאמרו חכמים (ברכות לה, א): "אסור לו לאדם שיהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה - מעל... וכאילו נהנה מקדשי שמים". ועוד אמרו (ברכות לה, ב): "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל". כי המגמה של כל הבריאה היא לגלות את דבר ה' בעולם, וזה גם ייעודם של ישראל, שנאמר (שם מג, כא): "עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ". וכאשר אדם נהנה מן העולם בלא לברך, הרי הוא גוזל את הקב"ה ואת ישראל.
אבל אם הוא מברך לה', לא רק שאינו פוגע בבריאה, אלא להיפך, הברכה נחשבת לגילוי שם ה' במדרגה גבוהה יותר מעצם קיומו של אותו נברא. שהברכה מגלה את שורשו של המאכל הטעים והיפה, שהקב"ה בראו. וזוהי תכליתו העליונה של כל נברא, שיתקדש על ידו שמו של ה' בעולם. ואף המברך עצמו זוכה על ידי כך להתרומם ולהתקשר לה'.
וזהו שאמרו חכמים (ברכות שם), שלפני הברכה, כל הארץ ומלואה שייכת לה', ואין לאדם רשות ליהנות ממנה, שנאמר (תהלים כד, א): "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ". אבל אחר שהאדם מברך, רוצה ה' שיהנה מכל אשר ברא למענו בארץ, שנאמר (תהלים קטו, טז): "הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לה' וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם".
עוד מבואר שם בתלמוד, שמי שאינו יודע לברך, תקנתו שילך אצל חכם וילמדנו ברכות. כפי הנראה לא מספיק ללמוד את הברכות בשטחיות, צריך ללכת לחכם, כדי לעמוד על סודן ומשמעותן של הברכות, כדי שידע כיצד לקדש על ידן את שמו של הקב"ה כראוי.

ג - יסוד הברכה
חסד גדול עשה ה' עמנו, שגילה לנו שטוב לפניו שנברך ונודה לשמו, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ". והוא יתברך כמובן שאינו זקוק לשבחים שלנו, אלא שרצה הקב"ה להיטיב לנו, ונתן לנו את המתנה הגדולה ביותר, את האפשרות לברך לפניו. וזו זכות נפלאה, לומר לה' ברכה ולדעת שיש לה ערך בעיני ה'. כל החיים מקבלים משמעות על ידי כך. כבר איננו כבעלי החיים שנולדים ומתים בלא פשר, אלא כבני אדם הזוכים להתקשר לרבונו של עולם, ולומר לפניו ברכה. ומתוך ההתקשרות שנעשית בברכה, מתווסף שפע של חיים לעולם.
יסוד הברכה לדעת את ה' שהוא מקור הברכה, ולכן בכל ברכה אנו מזכירים את שמו - "ה' אלוהינו". וכדי שיהיה ברור שה' שאנו פונים אליו אינו רק רם ונישא בגובהי מרומים, אלא גם מחיה את העולם, משגיח על בריותיו ומנהיגם, אנו מזכירים את מלכותו - "מלך העולם". ואמרו חכמים, כל ברכה ששכח להזכיר בה את שמו או את מלכותו - אינה ברכה (ברכות מ, ב).
ויש לדעת, כי אף שה' נתגלה אלינו ביציאת מצרים ומתן תורה והורה לנו דרך לברכו, רק מעט מאורו נתגלה, כי את כל אורו אין נברא שיכול לקלוט. ולכן בנוסח הברכה רמזו חכמים לשתי המדרגות הללו, למה שמתגלה אלינו, ולמה שמעבר לכך. בהזכרת שמו אנו אומרים שני שמות: הראשון, ה', רומז למדרגה עליונה, שרק מעט מזער ממנה מתגלה אלינו. ואילו השני, אלוהינו, רומז למה שמתגלה אלינו. יתר על כן, בתחילת הברכה אנו פונים אליו ישירות ואומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו". אולם לאחר מכן אנו עוברים לדבר אליו כאל נסתר, ואומרים: "שהכל נהיה בדברו", "בורא פרי העץ", "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו", שאז אנו מתכוונים כלפי מה שלגמרי מעבר להשגתנו.
משמעות לשון 'ברכה' - תוספת וריבוי. כמו שנאמר (שמות כג, כה): "ובירך את לחמך", והכוונה יוסיף וירבה את לחמך. וכן נאמר (דברים ז, יג): "וַאֲהֵבְךָ וּבֵרַכְךָ וְהִרְבֶּךָ וּבֵרַךְ פְּרִי בִטְנְךָ וּפְרִי אַדְמָתֶךָ דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ שְׁגַר אֲלָפֶיךָ וְעַשְׁתְּרֹת צֹאנֶךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לָתֶת לָךְ", והכוונה שירבה ויוסיף על פרי בטנך ואדמתך. ואם כן מהו שאנו מברכים את ה', הלא הוא שלם ואין סופי, ומה אפשר להוסיף ולהרבות בו? אלא שהכוונה לריבוי גילוי שכינתו בעולם, שעל ידי שאנו נהנים מעולמו ויודעים שהכל ממנו, ואומרים זאת, מתווסף גילוי שכינתו בעולם. ואם כן באמירת הברכה איננו מתפללים עליו כביכול, אלא מציינים עובדה, שבזה שאנו יודעים שהכל בא ממנו, מתרבה גילויו בעולם (נפש החיים שער ב', פרקים ב-ד).
ומתוך כך שבכל ברכה וברכה יש גילוי שכינה נוסף בעולם, מתווספים על ידי כך חיים לעולם, שכן חיי העולם וכל אשר בו תלויים בקשר של העולם אל הבורא, מקור החיים. הרי שבכל ברכה שאנו מברכים, נוצר צינור של שפע, שדרכו יורדים טללי ברכה וחיים אל העולם. ולזה אולי רמזו חכמים שאמרו, שהרוצה להיות חסיד ידקדק בענייני ברכות (ב"ק ל, א), שעל ידי הברכות הוא מוסיף חסד וברכה לעולם.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il