ישיבהבשביל זה יש אינטרנט
בית המדרש
- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש דברים
- האזינו
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מישאל מכלוף בן אסתר זצ"ל
כולנו משננים את התפילה, בה מודים אנו כי "מפני חטאנו גלינו מארצנו". גם בפרשתינו קוראים אנו הגלות באה בגלל "וישמן ישורון ויבעט... ויטוש אלוק עשהו...". ברוח ימים אלו, ימי הרחמים והתשובה, מצפים אנו להזכרת התשובה כתנאי לגאולה, כפי שראינו בפרשת ניצבים: "ושבת עד ה' אלוקיך ושמעת בקולו... ושב ה' אלוקיך את שבותך וריחמך...".
אך כאן מופיע מהלך אחר: עם ישראל - אם ירצה ואם לאו - לא לעצמו הוא חי. שליח ה' הוא אל העולם כולו. אילו היה חי אך ורק למען עצמו, אפשר היה לתלות את גאולתו רק בזכויותיו. אך מכיון שהוא נושא ייעוד לכל העולם - אי אפשר להתחשב רק במצבו הרוחני. אם גולה הוא מארצו, אם בזוי הוא בין העמים - חילול שם ה' יש בזה לעיני כל הגויים. על כן תבוא הגאולה לא בזכותם של ישראל, כי אם "בזכות" רשעת הגויים וכפירתם, אשר הגיע הזמן לשים לה קץ. "לולא כעס אויב אגור, פן ינכרו צרימו, פן יאמרו ידינו רמה, ולא ה' פעל כל זאת". (ומי כמונו, דור השואה והתקומה, לראות את הדברים במו עיניו).
ומעניין הדבר, שגם כניסתנו לארץ כך היתה. סבורים היו בני ישראל כי בזכות תורתם ומעשיהם הטובים זוכים הם להיכנס לארץ. ואז נאלץ משה רבינו להוכיחם ולומר להם: "אל תאמר בלבבך... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך וביושר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגויים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך, ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך... כי עם קשה עורף אתה". לא בזכותנו נכנסנו לארץ בימי יהושע, ולא ביושר לבבנו שבים אנו אליה בימינו אלה. מתוך הכרה זו נוכל באמת להתייחס אל הארץ כאל ארץ ה'.
וכפר אדמתו עמו
קשה הוא תיאור ההיסטוריה היהודית בשירת "האזינו". ייסורים נוראים של גלות היא מתארת. סיומו של התהליך - מפתיע ביותר. אם "מפני חטאנו גלינו מארצנו" - היה מקום לצפות לראות בסיומה של הפרשה קריאה לתשובה. אך לא כך הם פני הדברים. "והנה אין בשירה הזאת תנאי בתשובה ובעבודה" (רמב"ן). הנהגת ה' אשר לא תוכל לשאת עוד את רשעת הגויים הפוגעים בעם ישראל, ותדרוש את נקמתם - היא שתביא את הגאולה. זו תהיה הכפרה לעם, עת תימלא סאת ייסוריו וה' יגאלנו למען שמו גם אם לא ישוב ביזמתו.
כפרה זו שמתכפר העם - לא לו לבדו היא. שותף יש לו - לחטא וגם לכפרה - והוא: הארץ. "וכפר אדמתו עמו". מזכיר לנו פסוק זה את דברי התורה בפרשת מסעי, הקוראת לנקום את דם הנרצח מיד הרוצח: "כי הדם הוא יחניף את הארץ. ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, כי אם בדם שופכו". גם הארץ מתייסרת בייסורי הגלות. ומגיע זמן בו אין היא יכולה לסבול את היותה "עיר מקלט לרוצחי יהודים". תובעת היא הארץ את תיקונה ע"י עשיית דין ברשעים היושבים עליה. דורשת היא לראות את בניה שבים אליה ומחוננים את עפרה.
אכן, לא בזכויותיו שלו לבדו נגאל העם כי אם גם בזכותה של הארץ. "וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור". לא רק את תביעת הגאולה נושאת היא הארץ. את בעונשי הגלות לוקחת היא חלק שכם אחד עם העם. באותה שממה ששררה בה כל השנים, משתתפת היא בתהליך הכפרה על החטאים שנעשו בה (ספורנו, אור החיים). ובגאולת העם - גם אדמתו נגאלת עמו (רש"י). "רצית ה' ארצך, שבת שבית יעקב".
"ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה... ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה...
בינו שנות דור ודור
עדיין מוקדם מכדי להבין את משמעותם של אירועי השנה האחרונה. רק במבט ארוך טווח נוכל לדעת לאן הם מובילים. אך דווקא במצב כזה, טוב לעיין בפרשת השבוע, ולעמוד מתוכה על נקודות עומק המונחות עמוק בתוך המאורעות.
ראשיתו של התהליך - בכניסה לארץ ישראל, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש: "ירכיבהו על במותי ארץ ויאכל תבונות שדי, ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור". תגובתו של העם לנצחונות הגדולים ולשפע הכלכלי הבא בעקבותיהם - לא מאחרת לבוא. "וישמן ישורון ויבעט; שמנת, עבית, כסית". חז"ל אומרים על כך במדרש, ש"שמנת", "עבית" וכסית" הם שלושה דורות שלפני ביאת המשיח. כתוצאה מן הגל הגואה של החומרנות, שוכח העם את מקור כוחו וקיומו. "וייטוש א-לוה עשהו, וינבל צור ישועתו... צור ילדך תשי, ותשכח אל מחוללך".
התגובה האלוקית לא מאחרת לבוא. "הם קינאוני בלא אל..." - בכפירה ובהליכה אחר אל פיקטיבי אשר לא יושיע (כמו: אלילי הכסף והזהב, אלילי הזמר, ה"תרבות" והספורט, ארצות ה"ברית" של אמריקה, ערכי מוסר השאובים מן הגויים, ועוד ועוד). "ואני אקניאם בלא עם" - בעם פיקטיבי שלא היה ולא נברא, וכל כולו אינו אלא יצירה שיצרנו אנו באיוולתנו - ה"עם הפלשתינאי" הקם עלינו לכלותנו תוך רמיסת כל מוסר בסיסי. "בגוי נבל אכעיסם".
סופה של הפרשה - שונה מאד מסופן של פרשיות תוכחה אחרות בתורה. "כי ידין ה' עמו ועל עבדיו יתנחם, כי יראה כי אזלת יד ואפס עצור ועזוב" - כאשר יגיע העם אל שפל המדרגה, ומתוך כך יתייאש מכל מה שהאמין ובטח בו עד כה. אז יתחילו הרהורים של תשובה. "ואמר (העם, בסופו של דבר): אי אלוקימו, צור חסיו בו?". היכן הוא מי שעליו נכתב - מתוך טשטוש מכוון - במגילת העצמאות "מתוך ביטחון בצור ישראל"? האם זהו כוח אנושי הגנוז בנו, בעומק נפשנו, או רוחו של אלוקי מערכות ישראל המפיחה בנו כוחות על-אנושיים? ואז עונה הקב"ה: "ראו עתה, כי אני אני הוא, ואין אלוהים עמדי; אני אמית - ואחיה, מחצתי - ואני ארפא, ואין מידי מציל". כל מה שקורה בעולם ובהיסטוריה, לא מכוחם של בני אדם הוא בא, ולא בעוצם ידיהם יימצא לו פיתרון. מי שהמית הוא שיחיה, מי שמחץ הוא שירפא, ובני האדם - הפועלים במסירות ובעוצמה, בתחכום וביוזמה - אינם אלא שליחיו עלי אדמות.
מתוך כך ניתן להבין את פסוקי הנקמה המופיעים בסופה של הפרשה. נקמת ה' באויבי עמו, לא נקמת אנוש היא. לא ייתכן לקחת את השאיפה הנעלה לעשיית דין צדק באותו "גוי נבל", של רוצחים רשעי עולם, ולרתום אותה לרגשות הנקם הנמוכים של בן אנוש. אויבי ישראל, אויבי ה' הם. על כן הקב"ה בעצמו הוא המודיע ומכריז: "אם שנותי ברק חרבי ותאחז במשפט ידי, אשיב נקם לצרי, ולמשנאי אשלם". עם כל זאת, לא די בכך ש"דם עבדיו ייקום ונקם ישיב לצריו". כפרת העם וגאולתו באים בעזרתה של הארץ, שניתנה למרמס לכל צר ואוייב במשך אלפיים שנות גלות, ואף בראשית מהלך הגאולה באים האויבים ומבקשים אותה לעצמם. "וכיפר אדמתו עמו". זאת - כדברי אור החיים: "כי הנמצא עדיין מהחטאים על ישראל - תכפר עליהם הארץ אשר היתה לשמה ולחרפה שנים רבות. זה יהיה לכפרת עוון עם ה'".
על כך זעק יואל בהפטרת שבת "שובה", אשר קראנו אך לפני שבוע: "חוסה ה' על עמך, ואל תתן נחלתך לחרפה למשול בם גויים. למה יאמרו בעמים: איה אלוקיהם?". והקב"ה עונה לנו בפי נביאו:
"ויקנא ה' לארצו, ויחמול על עמו. ויען ה' ויאמר לעמו: הנני שולח לכם את הדגן והתירוש והיצהר, ושבעתם אותו, ולא אתן אתכם עוד חרפה בגויים. ואת הצפוני ארחיק מעליכם, והידחתיו אל ארץ ציה ושממה... אל תיראי אדמה! גילי ושמחי, כי הגדיל ה' לעשות... וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלוקיכם ואין עוד, ולא ייבושו עמי לעולם".
איך עושים קידוש?
שלושה שותפים בזוגיות: מה למדנו מהאבות והאימהות?
מה המשמעות הנחת תפילין?
שורש הזוגיות בדורנו - מהקודש פנימה אל הבית
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
אי אפשר לבד!
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
מה יש לנו ללמוד משנתיים של מלחמה?
מדוע ראש השנה זכה להיות שני ימים וכיצד מתנהלים בחג כזה?
מה מברכים על פיצה?
איך הפרה אדומה מכפרת על חטא העגל?
רבנים בבית המדרש
שיעורים באתר ישיבה
ניווט מהיר
צבא גבולות המחנה
סוגיית ההפרדה המגדרית בצבא אינה דומה לעבודה משותפת של גברים ונשים בחיים האזרחיים. תנאי הלחימה, הצפיפות והקרבה הממושכת יוצרים מציאות ייחודית שבה שאלת הגבולות ודיני צניעות מקבלים משמעות אחרת
רביבים העבודה - תפקיד האדם בעולם
חובה על האב ללמד את בנו אומנות, כלומר מקצוע | גם אם הבן יבחר להקדיש את חייו לתורה, עדיין מוטל על האב ללמד את בנו אומנות | הברכה שה' מביא לאדם מגיעה על ידי חריצותו של האדם בעבודתו | ההתבטלות מעבודה כרוכה באיסורי תורה ובחילול השם | ההתבטלות מעבודה היא התבטלות מאחד מתפקידיו היסודיים של האדם, שנברא "לעובדה ולשומרה", ומביאה את האדם לידי עבירה
פרפראות בפרשה א-ת פ"ש פרפראות בפרשה א-ת-פ"ש פרשת חקת
וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב. מהי שמה המקורי של ארץ טוב ומדוע שינו את שמה | האם יש הבדל בקריאת התורה בין שירת הים, שירת הבאר ושירת משה בפרשת האזינו | מה הטעם שמשה רבינו הניח את נחש הנחושת על עמדו, ורק חזקיהו מלך יהודה עמד ושברו שלא יוכלו לעבוד אותו | ראיה בפרשה שבכל ארבעים שנה שהיו בני ישראל במדבר לא היה רוצח נפש בשגגה. ועוד!
אורות הקודש - הרב זלמן מלמד שליט"א יסוד ועיקר העבודה הרוחנית
דרך הקודש ג' פסקה ה-ו
הרב מבאר כי יסוד העבודה הרוחנית מושתת על אמונה והכרת הערך היחסי והתלות המוחלטת של העולם והאדם בבוראו. בנוסף, הרב מסביר כיצד מודעות עמוקה זו מובילה לתהליך מתמיד של התעלות ודביקות באור האלוקי, ששיאו והשלמתו באים לידי ביטוי בהפיכת הרע לטוב והחושך לאור.
מאמר שלישי גבולות ההיגיון במצוות כיבוד הורים
מאמר שלישי המשך סיכום פסקה ז'
השיעור בוחן את גבולות ההיגיון בקיום מצוות שנדמות שכלתניות, כמו כיבוד אב ואם וברית מילה, תוך הדגשה שיהודים מקיימים אותן כגזירה אלוקית מוחלטת שמעבר לטבע האנושי. דרך עיון בסוגיות מהגמרא, פסיקות הרמב"ם והסברי ספר הכוזרי, מודגשת המסירות והשמחה העל-טבעית הנדרשות במצוות אלו.
יסודות הש"ס יסודות דיני הקדשות
דיני ההקדשות אינם קשורים רק לסדר קדשים, אלא גם לנדרים ולדיני ממונות. בשיעור מובאות החלוקות הבסיסיות בין קדושת דמים לקדושת הגוף, קדושת פה וקדושת כלי, קניין הגוף וקניין פירות, החלוקות המקבילות והיחס ביניהן.
אורות התשובה - הרב הראל כהן החיבור בין תשובת היחיד לתיקון העולם
אורות התשובה פרק ה, פסקה ז-ח
ישנה דו- סטריות בין הדחף של העולם לתשובה והתקדמות לבין תשובת האדם ורצונו להיטיב: הן מעוררות זו את זו בהדדיות.
אורות ישראל ותחייתו בין הרצון הטוב להדרכה האלוהית
השיעור עוסק במגבלותיו של "הרצון הטוב" כשהוא מנותק מהדרכה מעשית, ומבקר את הנצרות שבחרה להישען עליו בלבד תוך נטישת חוקי התורה והמצוות. לעומת זאת, מודגש כי תפקידה של כנסת ישראל הוא לחבר את הרצון הטוב הפנימי אל ההדרכה והחוקיות האלוהית, ובכך לסלול את הדרך לתיקון ולהארת אומות העולם כולן.
חקת סוד פרה אדומה ושירת הבאר
הרב מסביר כי מצוות פרה אדומה מסמלת קבלת עול מלכות שמיים מוחלטת, ומדגיש את ייחודיותן של הלכות הטומאה והטהרה השייכות לעם ישראל בלבד בזכות קדושתו וקבלת התורה. בנוסף, הרב מתאר כיצד התבטלות ראשונית זו מובילה בסופו של תהליך לחיבור פנימי, טבעי ושמח אל התורה, המשתקף ב"שירת הבאר" ומביא בסופו לתיקון העולם ולניצחון מוחלט על המוות ועל יצר הרע.
מאמרי הראי"ה - הרב ש.י וייצן מלחמת עולם הקודש והחול ושם הוויה
מאמרי הראי"ה - מאמר "נאדר בקודש" סעיף ד'
הרב זצ"ל ממשיך את הפיסקאות הקודמות ואחרי שהוא מדגיש את התפיסות של עולם הקודש והחול הוא אומר שיש את שם הוויה שהוא השורש של שני מלחמות הללו.
