ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שיעור אכילה ושתיה לברכה אחרונה ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות כללי ברכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

שיעור אכילה ושתיה לברכה אחרונה

כללי ברכה אחרונה ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ה - שיעור כזית לברכה אחרונה
האוכל אפילו כלשהו, כיוון שנהנה ממנו, חייב לברך עליו בתחילה. אבל ברכה אחרונה מברך רק מי שאכל לכל הפחות כשיעור 'זית', שכן אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית". כלומר, האוכל פחות מכ'זית', אכילתו מועטה כל כך עד שאינה חשובה להיקרא אכילה.
בעקבות הגלויות נתעורר ספק בשיעור נפח הזית. יש אומרים שהוא כגודל הזית המצוי בארץ ישראל. ויש אומרים שהזית שמצוי אצלנו קטן מהזית שדיברו בו חכמים, ושיעור זית שדיברו בו חכמים הוא מעט פחות משליש ביצה. ויש אומרים שהוא כמחצית הביצה. ואף שנראה מהרבה ראשונים, שהזית שדיברו בו חכמים הוא הזית המצוי אצלנו או מעט פחות משליש ביצה, כיוון שכלל נקוט בידינו: "ספק ברכות להקל", נפסק להלכה שאין לברך ברכה אחרונה על פחות משיעור נפח של מחצית ביצה בינונית של ימינו. ואפשר להסביר, שהואיל וכך נהגו ישראל, האוכל פחות משיעור מחצית ביצה, אין אכילתו חשובה להיקרא אכילה לפי תפישתנו, ולכן אינו יכול לברך ברכה אחרונה.
אולם אין לחשוש בהערכת שיעור נפח של מחצית ביצה, שכן כאשר נותנים לאנשים לשער דבר, ללא ספק יהיו שיטעו כלפי מעלה ויהיו שיטעו כלפי מטה, ואע"פ כן מסרו חכמים שיעורים אלה לכל אדם ואדם. בנוסף לכך, למדנו שלדעת רוב הראשונים, שיעור זית קטן בהרבה משיעור מחצית ביצה, ורק מחמת הספק הננו מחמירים שלא לברך על פחות מנפח חצי ביצה. לפיכך, כל שנראה לאדם שאכל כשיעור נפח חצי ביצה - מצווה עליו לברך. 1

ו - נפח ולא משקל
השיעורים שדיברו בהם חכמים, הם שיעורי נפח ולא משקל. שכן ברור שיהודים לא הסתובבו עם משקל בכיסם, ולכן חכמים נתנו את שיעוריהם לפי דברים המצויים, כזית וכביצה. וכפי שלמדנו, ההוראה למעשה היא ששיעור זית כחצי ביצה. ואם יש במאכל חללים גדולים, אין מחשיבים אותם לשיעור הנפח, אבל חללים קטנים שאינם ניכרים כל כך אינם משנים את החשבון, וכל שנראה שנפחו של המאכל הוא כחצי ביצה כולל החרירים הקטנים, מברכים עליו ברכה אחרונה.
אמנם היו מפוסקי הספרדים שנהגו למדוד את השיעורים במשקל, וזאת מפני שקשה להעריך את הנפח, שלפעמים המאכל ארוך ולפעמים מרובע, ולפעמים יש בו חללים גדולים שאינם מצטרפים לנפח. בנוסף לכך, יש סוברים שיש להפחית משיעור הנפח גם את החרירים הקטנים, וקשה מאוד לשער את נפחם, ועל כן נעזרו במשקל. אבל גם הם מסכימים שכעיקרון השיעור תלוי בנפח ולא במשקל. וכך היה מנהג ישראל מימים ימימה לשער לפי נפח, ולצרף גם את החרירים הקטנים לשיעור, ורק חללים גדולים, שאינם חלק מהמרקם של המאכל, אין מצרפים לשיעור. וכך ההלכה.
למשל בלחם, את החללים הגדולים שנוצרים בו לפעמים, אין מצרפים לשיעור, אבל את החרירים הקטנים שמלווים את כולו - מצרפים לשיעור חצי ביצה. וכן הדין בפריכיות אורז, פופקורן, במבה, קצפת (כדוגמת הקצפת שבקרמבו) וכיוצא בהם, שהואיל ואין בתוכם חללים גדולים, הולכים לפי הנפח שלפנינו.
וכל אדם צריך ללמוד להעריך את המאכלים ביחס לחצי ביצה. וכדי להתרגל בכך, טוב להעמיד ביצה או חצי ביצה כנגד מאכלים שונים. וכבר למדנו שאין צריך לחשוש בזה יותר מדי, שכן חכמים נתנו לכל אדם את הסמכות להעריך את השיעור בעצמו, למרות שיתכן מאוד שיטעה מעט כלפי מעלה או מטה. 2

ז - שיעור אכילת פרס

אכל את שיעור ה'זית' בהפסקות גדולות, אם עברו מתחילת אכילתו ועד סופה פחות מכשיעור של 'אכילת פרס', שהוא שיעור הלחם שהיו רגילים לאכול בארוחה אחת, עדיין נחשבת אכילתו כאכילה אחת, ויברך אחריה ברכה אחרונה. אבל אם אכל את שיעור ה'זית' במשך זמן ארוך יותר - אין אכילתו נחשבת כאכילה אחת, ואינו מברך עליה ברכה אחרונה.
אלא שנתעורר ספק, כמה דקות בפועל לוקח לאדם ממוצע לאכול 'שיעור פרס'. לדעת המאריכים - תשע דקות, ולדעת המקצרים - שלוש דקות. למעשה, טוב לגמור את שיעור הכ'זית' בתוך ארבע דקות. ומכל מקום, מי שאכל כשיעור 'זית' (חצי ביצה) בתוך שש דקות, חייב לברך. שכן שיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי רוב האנשים, וכיוון שבמדידות שונות יצאו שיעורים שונים, יש לילך אחר השיעור הממוצע שהוא כשש דקות. 3

ח - הידורים בדין השיעורים (בריה וכזית)
יש אומרים, שהאוכל בריה שלימה, כגון ענב אחד, או גרעין רימון, חומוס ואפונה, צריך לברך ברכה אחרונה. ואף שאין בו שיעור 'זית', כיוון שיש לו חשיבות מיוחדת, שהוא בריה שלימה, יש לברך עליו ברכה אחרונה (עפ"י ירושלמי). ואמנם נפסק להלכה, שכל שלא אכל כשיעור 'זית' אינו מברך (רי"ף ורמב"ם), מכל מקום לכתחילה, כדי שלא להיכנס לספק, ראוי שלא לאכול בריה בלי לאכול שיעור המחייב ברכה אחרונה (רא"ש, שו"ע רי, א). ואם ינגוס חתיכה מהבריה, ואח"כ יאכל את השאר, כיוון שלא הכניס לפיו את כל הבריה בפעם אחת, אינו נחשב כאוכל בריה (בא"ח מטות ה). וכן אם אינו בולע את הגרעין, כדוגמת הגרעין של תמר, זית ודובדבן, אינו נחשב כאוכל בריה (מ"ב רי, ז וט). 4
וכן ראוי למהדרים לאכול - או פחות משיעור זית שלנו, ואז לכל הדעות לא יברכו ברכה אחרונה; או כשיעור נפח חצי ביצה ומעלה, ואז לכל הדעות יברכו ברכה אחרונה. אבל אם יאכלו נפח של זית עד פחות מנפח חצי ביצה, לדעת חלק מהפוסקים יצטרכו לברך, אולם בפועל לא יברכו, שספק ברכות להקל (לעיל הלכה ה).
וכל זה הוא לרוצים להחמיר על עצמם, אבל על פי הדין אין בזה חובה, והרוצה לאכול כשיעור מסופק - רשאי, ואח"כ לא יברך ברכה אחרונה, כדין ספק ברכות להקל.


^ 1. אמרו חכמים: "אין אכילה פחותה מכזית" (תו"כ יב, ב, ועוד מקומות). כך הדין הן לעניין עונש על אכילת מאכלים אסורים, והן לעניין מצווה, כאכילת מצה. וכן למדנו בברכות מט, ב, שאכילה נקראת אכילה בכ'זית', ואכילה שיש בה קצת שביעה היא כשיעור 'ביצה'. ושם לט, א, מבואר ששיעור ברכה אחרונה הוא על מאכל בנפח זית בינוני.
מהרבה גאונים וראשונים שבמזרח וספרד, משמע שכ'זית' הוא כמו הזית הרווח, ועל כן לא חישבו את נפחו, מפני שהזית הרווח הוא עצמו השיעור. וחשיבות שיעור זה שהוא כבר לא פירור בעלמא אלא יש בו איזו חשיבות של אכילת אוכל. בפועל נפח הזית הרווח בארץ ישראל הוא עד 7.5 סמ"ק. וכן מעידים בשם ר"ח מוולאז'ין והאבני נזר, שנהגו למעשה בשיעור הדומה לזית שלנו. והנוהגים כמותם יש להם על מה לסמוך, וכך מורה הרב ליאור. והמ"א תפו, א, למד מדברי הרמב"ם ששיעור זית קטן מעט משליש ביצה, וכך אפשר ללמוד מעוד ראשונים. ומהרשב"א יוצא שזית הוא מעט פחות מרבע ביצה. והר"י בתוספות הוכיח מכמה גמרות שזית הוא כחצי ביצה. וכ"כ עוד כמה מראשוני אשכנז (אגודה, מהרי"ו ומהרי"ל). ויש סוברים שבמקומם של גדולי אשכנז לא היו הזיתים מצויים, ועל כן דנו על פי מה שדייקו בגמרא, ואם היו רואים את הזיתים המצויים בארץ ישראל היו חוזרים בהם. מ"מ למעשה, אף שדעת בעלי התוס' היא דעת מיעוט הראשונים, מחמת הספק כתב בשו"ע תפו, א, לעניין מצוות אכילת מצה, שכ'זית' הוא מחצית הביצה. וכן הדין לעניין ברכה אחרונה (מ"ב תפו, א). ובמ"א תפו, א, כתב שהכוונה למעט פחות מחצי ביצה. בפועל, ר' חיים נאה שיער שביצה היא כ-57 סמ"ק, וחצי ביצה בלי קליפתה כ-27 סמ"ק. ולמ"ב מחשבים עם הקליפה, וזה יוצא כ-29 סמ"ק. וכיוון שלרבים אין מחשבים את הקליפה, ולמ"א הכוונה למעט פחות מחצי ביצה, נהגו לחשב כ-27 סמ"ק (עיין וזה"ב בירור א' ושם בקונטרס שיעורי אכילה ע' 344 הערה 4). אמנם לפי חישובים מדויקים על פי מידת הדרהם, יוצא שביצה היא כ-50 סמ"ק, וחציה עם קליפתה כ- 25 סמ"ק, ובלי קליפתה 22.5 סמ"ק (עיין בס' מדות ושיעורי תורה לרב בניש טו, טז, ומאמר 'שיעור כזית' עמודים תקכא-תקלב. ועיין להלן בהערה 11).
ויש מאחרוני אשכנז שסברו, שהביצים של ימינו התקטנו לכחצי, ולדעתם שיעור חצי ביצה הוא כשיעור ביצה שלימה - כ-50 סמ"ק, ושליש ביצה הוא שני שליש ביצה, כ-33 סמ"ק. (להרחבה יעויין להלן הערה 11). ומנהג הספרדים שלא לחוש כלל לשיטה זו בשום עניין. ואף החזו"א, שחיזק שיטה זו עד שנקראת על שמו, הסכים שלעניין כ'זית' זו חומרה, והעיקר ששיעור ברכה אחרונה הוא על כזית המצוי באותו דור, להבדיל מביצה שהיא שיעור מדויק, שעל פיו מחשבים מקוואות וכל שיעורי הנפח (וזה"ב ע' 345-6).
^ 2. משנה עוקצין ב, ח: "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". הרי שהולכים אחר הנפח. והובאו לכך מקורות ב'מדות-ושיעורי-תורה' יא, א, וברכ"ה ח"ב א, ל, ופניני הלכה פסח טז, כג-כד. וגם כאשר יש במאכל חרירים קטנים, הם מצטרפים לשיעור הנפח, שכן בפת הספוגנית יש חרירים קטנים, ואע"פ כן אמרו במשנה: "משתערת כמות שהיא". ורק חללים גדולים אינם מצטרפים, וכפי שאמרו בהמשך המשנה: "ואם יש בה חלל - ממעך את חללה". וכ"כ גינת ורדים, עה"ש, מ"א תפו, א. אלא שכתב בשו"ת זרע אמת א, כט, שאין מצרפים חרירים קטנים. והסכימו עמו במחז"ב, שדי חמד וערוה"ש. ועפ"י זה יחד עם שאר הבעיות הקשורות למדידת נפח, כתבו חלק מפוסקי הספרדים, למדוד במשקל, כי כך ניתן לחשב בצורה הקרובה יותר לאמת. וכ"כ בא"ח מסעי ב. וכך מורים הגרע"י והגר"מ אליהו שהשיעור הוא כ-29 גרם. אולם מוסכם על כולם שהעיקר הוא הנפח, שאם לא כן נתבטלה המשנה בעוקצין "פת ספוגנית משתערת כמות שהיא". ורק מפני הקושי לחשב נפח בלי חללים נעזרו במשקל. וכ"כ הגרע"י, לעניין חלה (יחו"ד ד, נה), וילקוט יוסף קפד, יז. ודעת הרב אבא שאול (אול"צ ח"ב יד, יז) והרב שלום משאש (ילקוט שמ"ש קלז), שמחשבים בפועל לפי נפח ולא משקל, וכדעת רוב פוסקי הספרדים מהדורות הקודמים (כמובא במחזיק ברכה תפו, ב, וכ"כ בזבחי צדק ופרי תואר).
ונראה למעשה, שיש לילך תמיד לפי הנפח שלפנינו, ושלא כדברי הזרע אמת, שאם לא כן נתנו את דברינו לשיעורים וחכמים רצו לקבוע את דבריהם ולא להעמידם בספק תמידי. וכך המנהג, שאם לא כן אי אפשר היה לתת לאנשים לשער בכ'זית'. וכך נראה מדברי רב שרירא גאון (הובא באשכול הל' חלה): "המדה נתונה ביד כל אחד לשער לפי דעתו - באומד העין". וכן מובא בתשובות הגאונים (זכרון לראשונים הרכבי רסח): "כל אחד בעשותו לפי דעתו הרי יצא ידי חובתו". ורק החללים הגדולים שאינם חלק ממרקם המאכל אינם מצטרפים לשיעור. וכך דעת רוב פוסקי זמננו, וכן מובא בוזה"ב בירור א, שהגרע"י הסכים שהחרירים הקטנים מצטרפים לשיעור.
ויש לצרף לכך את הדעה ש'זית' הוא כזית שלנו, שכך נהגו כמה מגדולי האחרונים. וכן יש לצרף את הדעה ש'זית' הוא פחות משליש ביצה. ואף שאנו מחמירים לשער בחצי ביצה, אין להחמיר עוד ולחשב את מחצית הביצה במשקלה או בלא החרירים הקטנים. והרוצים להחמיר בכל דבר ולחשב לפי משקל, צריכים להקפיד שלא לאכול שיעור נפח חצי ביצה, שאין בו משקל חצי ביצה, שאם יאכלו, יצא שחומרתם מביאתם לקולא, שאכלו דבר שלכל הדעות חייב בברכה אחרונה ולא בירכו.
^ 3. 'פרס' הוא מחצית בלשון ארמית, ובזמן חז"ל היו רגילים לאכול שתי ארוחות ביום, והיו אופים לשם כך כיכר לחם שהספיק לשתי הסעודות. נמצא ששיעור 'פרס' הוא משך הזמן שלקח לאדם ממוצע לאכול מחצית מאותו הכיכר. במילים אחרות, הוא משך הזמן שאוכלים בו את הלחם שרגילים לאכול בסעודה אחת. אלא שנחלקו התנאים (עירובין פב, ב) והראשונים בשיעורו המדויק. לרש"י 'פרס' הוא כנפח ארבע ביצים, ולרמב"ם שלוש ביצים. להלכה נפסק שבדינים דאורייתא מחמירים ובדינים דרבנן מקילים (עיין שו"ע תט, ז, תריח, ז, מ"ב תריב, ח). ולעניין ברכה, כיוון שספק ברכות להקל, משערים בשלוש ביצים (מ"ב רי, א). בחשבון דקות: י"א 9 דקות (חת"ס ו, טז), י"א 8 (גר"ז, שדי חמד), י"א 7.5 (בכורי יעקב), י"א 7 (הרב פרנק בשם הגרי"א מקובנא), י"א 6-7 (צמח צדק), י"א 5 (אחרים בשם הגר"י מקובנא), י"א שצריך להחמיר עד 4 (הגר"ח נאה), י"א עד 3-4 (ערוה"ש רב, ח), י"א עד 3 (חזו"א ואג"מ או"ח ד, מא), וי"א אפילו עד 2 (שבט סופר). ואף שלכתחילה יש להחמיר לסיים הכ'זית' בארבע דקות, למעשה נראה שכל שאכל בתוך כשש דקות צריך לברך (וכ"כ אול"צ יב, יז, ויעויין בפניני הלכה פסח טז, 22). ואין לומר כאן ספק ברכות להקל, מפני ששיעור 'אכילת פרס' נקבע לפי הממוצע שהוא כשש דקות. ואין לומר שהמנהג הוא 4 דקות, כי רק בספרי דורנו נהגו לכתוב כך (ע' וזה"ב ע' 42, ופס"ת רי, 10-12), אבל לא שבפועל כך נהגו לאכול. ויש לצרף את הדעות המרובות ששיעור 'זית' קטן בהרבה ממחצית הביצה, ולכן אם אכל נפח מחצית ביצה בשש דקות - יברך. וביחו"ד א, יז, שנוטה לחשוש לספק ברכות, כתב שאפשר לברך עד 7.5 דקות, והרב ישראלי הורה בדיעבד עד 7. ויש לציין שלרוה"פ נוהגים למדוד 'אכילת פרס' לפי אכילת לחם רגיל, אמנם למנחת חינוך ותורת חסד או"ח לב, בכל מאכל ומאכל הולכים לפי קלות או קושי אכילתו, וממילא יוצא לדעתם, שברוב המאכלים השיעור ארוך יותר.
^ 4. בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א) מבואר שהאוכל בריה חייב לברך ברכה אחרונה. לדעת הרי"ף והרמב"ם ועוד רבים, הבבלי (ברכות לט, א) חולק על הירושלמי, ואם כן רק האוכל כשיעור 'זית' מברך ברכה אחרונה. ומאידך, לדעת הרא"ש, הרשב"א ותר"י, יתכן שאין הבבלי חולק על הירושלמי, ואם כן גם על בריה שאינה כשיעור 'זית' מברכים ברכה אחרונה. וכתב בשו"ע רי, א, שנכון להיזהר שלא לאכול בריה פחות מכ'זית'.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il