ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ברכה על מאפים שונים ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות שאר ברכות המאכלים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

ברכה על מאפים שונים

חמשת מיני דגן ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ו - חלה מתוקה
כפי שלמדנו, למאפה מזונות (פת-הבאה-בכיסנים) יש מעמד ביניים: אם אוכלים אותו בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', ואם קובעים עליו סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. אבל על לחם, גם כשאוכלים מעט, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה היכן עובר הגבול בין לחם למאפה מזונות.
הכלל הוא, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה דינו כלחם, ולעומת זאת, כל שרגילים לאוכלו בין הארוחות, למתיקה או להרגעה מסוימת של הרעב, דינו כמאפה מזונות. לפי זה דין חלה מתוקה ולחמניות מתוקות כלחם, שכן רגילים לאוכלן בסעודות, ואין רגילים להגישן לטעימה בין הארוחות. וכן נוהגים לאוכלן עם סלטים שונים, או שעושים מהם כריך עם גבינה או טונה, הרי שנוהגים בהן כלחם. ולכן, גם כאשר אוכלים מהן מעט, צריכים לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ובלשוננו, כל שקוראים לו לחם או חלה או לחמניה - רגילים לקבוע עליו סעודה. ולעומת זאת, אם קוראים למאפה 'עוגה' - אין רגילים לקבוע עליו סעודה. ועל מאפה שיש ספק אם הוא לחם או עוגה, מברכים 'מזונות'. והרוצה לצאת מהספק, יקבע עליו סעודה ויברך 'המוציא' (כמבואר לעיל ג-ד), או שיאכל אותו בתוך סעודת לחם לצורך שביעה, ואז ברכת 'המוציא' שיברך על הלחם תפטור אותו לכל הדעות.
ורבים מהספרדים נהגו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', מפני שבעבר לא היו רגילים להגישה בסעודה, אלא היו רגילים להגיש פרוסות מחלה מתוקה ככיבוד שבין הארוחות. ואף שכיום רגילים להחשיב חלה מתוקה כחלה רגילה, מכל מקום מנהג רבים מהספרדים לברך על חלה מתוקה 'מזונות'. ויש שכתבו, שעדיף שלא לאוכלה מחוץ לסעודה, כדי שלא להיכנס לספק ברכות. ולמעשה, יש לברך תמיד על חלה מתוקה ולחמניה מתוקה - 'המוציא' וברכת המזון. ורק מי שיודע שנהגו במשפחתו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', רשאי להמשיך במנהגו, ולכתחילה עדיף שיאכל אותה בתוך הסעודה. 1

ז - מצה
כאשר קובעים סעודה על מצה, ברור שמברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה מה הדין כאשר אוכלים מצה שלא במסגרת קביעות סעודה.
יש אומרים שברכתה 'מזונות', משום שאחת ההגדרות ל'פת-הבאה-בכיסנים', שהיא מאפה קשה שאדם כוססו בשיניו, כדוגמת קרקרים ומציות. וכיוון שגם המצות שלנו קשות - ברכתן 'מזונות'. ואמנם בפסח, שהמצה משמשת כלחם, גם האוכל ממנה מעט מברך 'המוציא' וברכת המזון, אבל בשאר ימות השנה מברכים עליה 'מזונות' (גינת ורדים).
לעומתם, הרבה פוסקים כתבו, שהואיל והמצה משמשת כלחם בפסח, במשך כל השנה דינה כלחם. ובנוסף לכך, יש שוני בין ייעודה של המצה לייעודם של קרקרים ומציות, שעל המצה רגילים לקבוע סעודה, ואילו מציות וקרקרים נאכלים לקינוח וטעימה. לפיכך, גם כאשר אוכלים מצה דרך ארעי, מברכים עליה 'המוציא' וברכת המזון. וכך הוא מנהג אשכנזים.
ומנהג ספרדים לחוש לדעה הסוברת, שבמשך כל השנה, דין המצה כדין קרקרים ומציות, שברכתם 'מזונות'. ואמנם לכתחילה, רצוי לצאת מהספק, ולאכול מצה בתוך סעודת לחם, ולהוציאה בברכת 'המוציא'. אבל מי שרוצה לאכול מצה שלא במסגרת סעודה, למנהג ספרדים, יברך 'מזונות' (יחו"ד ג, יב). ובמוצאי פסח ובאיסרו חג של פסח, כל זמן שלא יכלו לקנות לחם, גם למנהג ספרדים מברכים על המצה 'המוציא', כי באותה שעה המצה נחשבת ללחם (אול"צ יב, ג). 2

ח - מאפה ממולא בגבינה או בשר, בורקס

התעוררה שאלה לגבי דינם של מאפים, שבצקם כמו בצק של לחם, ויש בתוכם מילוי של גבינה או בשר.
יש אומרים שברכתם 'מזונות', שהרי אחת ההגדרות למאפים הנקראים 'פת-הבאה-בכיסנים' שהם ממולאים, וכיוון שהכניסו בתוך הלחם מילוי גבינה או בשר, אין רגילים לקבוע עליו סעודה וברכתו 'מזונות' (תניא, ט"ז קסח, כ).
ויש אומרים, שרק מיני מאפים שמילאום במיני מתיקה, כסוכר ופרג, נחשבים כ'פת-הבאה-בכיסנים' שברכתם מזונות. אבל אם המילוי הוא מהמינים שרגילים ללפת בהם את הפת, כדוגמת בשר או גבינה, רגילים לקבוע עליו סעודה, ודין המאפה כדין לחם וברכתו 'המוציא' (ריא"ז, של"ה, וכך משמע משו"ע קסח, יז).
למעשה, הדין תלוי בייעודו של המאפה. אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, דינו כלחם, וגם כשאוכלים ממנו מעט - מברכים 'המוציא' וברכת המזון. ואם הוא מאפה שרגילים לאוכלו כקינוח בין הארוחות, ברכתו 'מזונות' ו'על המחיה', ורק כשקובעים עליו סעודה מברכים 'המוציא' וברכת המזון. בדרך כלל, מאפה גדול נועד לקביעות סעודה, וקטן נועד לקינוח. אבל על בורקס, גם כשהוא גדול, כל זמן שלא קבע סעודה, מברך 'מזונות', הואיל וגם בצקו שונה מאוד מלחם, שמערבים בו שמן. 3

ט - פיצה
ברוב המקרים דין הפיצה כדין לחם, משום שבדרך כלל בצק של פיצה הוא כמו בצק של לחם. ואף שמניחים על הבצק גבינה צהובה ורסק עגבניות ומיני תבלינים, אין הם משנים את דינו של הבסיס שהוא לחם. והרי דינה של הפיצה כדינה של פרוסת לחם שמרחו עליה ממרחים שונים, שאפילו אם אכל ממנה מעט, מברך 'המוציא' וברכת המזון.
אבל אם לשו את הבצק בקמח עם מי ביצים או מי חלב, אם טעם המאפה שונה, דינה כדין 'פת-הבאה-בכיסנים', וכשאין קובעים עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' ו'על המחיה'. וכשקובעים עליה סעודה, ברכתה 'המוציא' וברכת המזון. וכפי שלמדנו (בהלכה ג-ד), שני תנאים לקביעת סעודה: האחד, שיאכל ממאפה המזונות נפח של ארבע ביצים לפחות; והשני, שיהיה שבע כפי שרגילים בארוחה רגילה. בפועל, בדרך כלל במנה אחת רגילה אין מתקיימים שני התנאים, שאף אם לפעמים יש בה נפח ארבע ביצים, אין היא משביעה כארוחה רגילה. וזו בעצם הסיבה להכנת פיצה על בסיס של קמח עם מי חלב, כדי שיוכלו לאכול מנה אחת דרך ארעי ולברך עליה 'מזונות' ו'על המחיה'. אבל אם אוכלים שתי מנות רגילות, בוודאי אכלו יותר משיעור נפח ארבע ביצים מזונות, ובדרך כלל גם יש במנות אלו כשיעור ששבעים ממנו בארוחה רגילה, וצריכים ליטול עליהן ידיים ולברך 'המוציא' וברכת המזון. 4



^ 1. לכאורה זו מחלוקת שו"ע ורמ"א (קסח, ז), שלשו"ע כל שיש טעם מתיקות בעיסה מברכים 'מזונות', ולרמ"א רק כשטעם המתיקות הוא העיקר מברכים 'מזונות'. וכ"כ בכמה מספרי זמננו (ע' פס"ת קסח, י). אולם בב"י כתב את טעמו במפורש: "כיוון שאין דרך בני אדם לקבוע סעודתן עליו". נמצא שלא נחלקו כלל, אלא שבמקומו של הב"י לא נהגו להגיש כלחם מאפה שיש בו מתיקות, ובמקום הרמ"א כן נהגו. ולכן מה שכתבתי כדעה העיקרית זו דעת שניהם. וכך הוא הכלל הבסיסי, שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה ברכותיו כלחם, וכ"כ ראשונים ואחרונים, ומהם: רב האי גאון, רש"י, רשב"א, ריטב"א, בית דוד, מ"א יט, פמ"ג, מ"ב לה-לו, ובאו"ה לסעיף יז, שדי חמד אס"ד מערכת ברכות א, י, ישכיל עבדי או"ח ח"א ט, ו. (ועיין בשעה"ב טז, הערה קי; וברכ"ה ח"ב ב, 53, 146, 153). וכיוון שזה הכלל הבסיסי, ממילא הכל לפי מה שנתפש בעיני האנשים, ולכן גם צורת המאפה משפיעה על ברכתו. וכך יתכן שבצק עם כמות מסוימת של סוכר, אם יאפו אותו בצורה של לחמניה - ייחשב כלחם, ואם יעשו אותו כצורת עוגה - ייחשב כעוגה.
ולגבי מנהג ספרדים, אחר שכתב השו"ע את המנהג שהיה מקובל בארצות המזרח, לברך על מאפה שיש בו מתיקות 'מזונות', רבים המשיכו לנהוג כמותו גם כשברור שהמנהג השתנה, כדוגמת חלה מתוקה שדרך בני אדם לקבוע עליה סעודה (גינת ורדים). וכ"כ באול"צ ח"ב יב, ד, אלא שהוסיף שירא שמיים יאכלנה בסעודה בלבד, מפני שמעיקר הדין היה צריך לברך עליה 'המוציא'. ואם קבעו את סעודת השבת וכיוצא בה על חלה מתוקה, בכל אופן מברכים עליה 'המוציא', וכך הורה הרב אליהו (ע' וזאת הברכה ע' 40).
ונחלקו האחרונים בדין בצק שרוב הנוזל שבו ממי חלב או מי פירות אבל כמעט אין הבדל בין טעמו לטעם בצק רגיל. לט"ז ז, ומ"ב לג, כיוון שטעם המתיקות אינו מורגש יותר מטעם העיסה, ורגילים לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. ויש אומרים, שאם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב וגם הטעם ניכר קצת, ברכתו 'מזונות' (כ"כ כה"ח נח, בדעת הרמ"א, וכך משמע מהגר"ז בשועה"ר יא, וסדבה"נ ב, ז). ולמהרש"ם בדעת תורה קסח, ז, אם רוב הנוזלים הם מי פירות או חלב, אפילו שאין הטעם מורגש, ברכתו 'מזונות'. (וע' פתחי הלכה ח, 22-22א). אולם למעשה נראה, כפי שנתבאר לעיל עפ"י רובם המכריע של הפוסקים, שעיקר הדין תלוי במגמת המאפה. לפיכך, כאשר מדובר בחלה או לחמניה, גם אם רוב הנוזלים אינם מים, כיוון שמגמת אפייתן לקביעות סעודה, ברכתן 'המוציא'. ויתכן שגם למהרש"ם, אם אפו את הבצק שנילוש במי פירות כדי לקבוע עליו סעודה, ברכתו 'המוציא'. וכך מפורש בדברי הגר"ז הנ"ל.
^ 2. מנהג אשכנז ברור, וכן מובא בציץ אליעזר יא, יט. ומנהג ספרדים נתבאר ביחו"ד ג, יב. ואמנם היו מהפוסקים הספרדים שהורו לברך תמיד על מצה 'המוציא', וכ"כ שכנה"ג ובית דוד. אבל המנהג לברך על מצות רקיקים 'מזונות' כמובא במחזיק ברכה קנח, ה. וכתב באול"צ ח"ב יב, ג, שאף שמעיקר הדין היה ראוי לברך 'המוציא' כי רגילים לאוכלה כלחם, מ"מ המנהג לברך 'מזונות', ולכתחילה עדיף שלא לאוכלה שלא במסגרת סעודה. ולדעת הרב אליהו, גם למנהג ספרדים, עד י"ד באייר, זמן פסח שני, מברכים על המצה 'המוציא' וברהמ"ז. ולגבי שיעור קביעות סעודה, אם נשער לפי משקל 224 גרם, יצא שיצטרכו לאכול שבע מצות וחצי, שגם בסעודות גדולות אין רגילים לאכול. אולם כבר למדנו (הערה 3) שהעיקר לחשב לפי נפח, ובמעט פחות משלוש מצות רגילות יש נפח ארבע ביצים. ולכן כל שאכל כשלוש מצות ושׂבע, לכל הדעות צריך לברך 'המוציא' וברהמ"ז.
^ 3. לדעת התניא והט"ז קסח, כ, כל ממולא ברכתו 'מזונות', ובכלל זה גם אם הוא ממולא בבשר או גבינה, וכ"כ א"ר ומג"ג. לעומת זאת, דעת הרי"ד ונכדו הריא"ז, כיוון שרגילים ללפת את הפת בבשר וגבינה, גם אם אפאום במילוי של בשר או גבינה ברכתם 'המוציא'. וכך פשט דברי השו"ע קסח, יז, וכהסברו העיקרי של המ"א מד. וכ"כ השל"ה, מאמ"ר, שועה"ר קסח, י, ילקוט יוסף קסח, ב. ולבא"ח פנחס כ, וכה"ח קלז, מספק יש לפסוק כט"ז, שכן בספק 'מזונות' או 'המוציא', מברכים 'מזונות' (ע' הערה 2). ובבאו"ה ביאר שלא נחלקו, כי באמת אם הוא מאפה שרגילים לקבוע עליו סעודה, גם על מעט ממנו יברכו 'המוציא', ואם אין רגילים לקבוע עליו סעודה, על מעט יברכו 'מזונות'. ואם כן למעשה, כאשר רגילים לקבוע סעודה על מאפה זה - ברכתו 'המוציא', שכך דעת רוה"פ, ואולי אף כולם כדברי באו"ה. ואם אין רגילים לקבוע על מאפה כזה סעודה, אזי לפי הבאו"ה לרוה"פ ברכתו 'מזונות', וגם אם לשל"ה ודעימיה ברכתו 'המוציא', הרי שמספק יש לברך 'מזונות'.
^ 4. כשהבצק נילוש במים ברכתו 'המוציא', וכפי שכתבו השל"ה ורוה"פ. (ויתכן שאף הט"ז יודה לזה, שכאן לא מדובר בכיס אלא כפרוסה מרוחה, אול"צ ח"ב יד, ה). אמנם י"א, שמנה אחת של פיצה שנאכלת ברחוב לא נועדה לקביעות סעודה, ולמרות שבצקה כבצק לחם, כל זמן שהיא נאכלת לקינוח בין הארוחות, ברכתה 'מזונות' (ע' וזאת הברכה ע' 217 בשם הרב פיינשטיין). ואף שלהלכה ההוראה לברך עליה 'המוציא', אין למחות ביד המברכים 'מזונות'. אך אם הבצק נילוש במי פירות, דינו כעוגה, ואף שטעמו אינו שונה באופן ניכר מלחם, מרכיביו אינם כמרכיבי לחם. (בנוסף לכך יתכן שלדעת הט"ז דינו ככיסנים למרות שאינו כיס, ואף אם לא נקבל את דבריו לגבי מאפה עם בשר וגבינה, אולי בפיצה אפשר לומר שנאכלת לקינוח). ועיין לעיל הערה 5 שנחלקו בעניין בצק שהנוזלים שבו אינם מים, מתי ייחשב כמזונות. וכפי שכתבתי שם, נראה להלכה שעיקר הספק הוא כשאין ברור אם המאפה נועד לקביעות סעודה או לאכילת ארעי כעוגה, אבל כאשר הדבר ידוע, הרי שמנהג אכילתו הוא הקובע. ולגבי פיצה, רבים נוהגים לאוכלה שלא לשם קביעות סעודה, ולכן גם כשטעם הבצק שונה רק במקצת, אם לא קבע עליה סעודה, ברכתה 'מזונות' (וע' בס' ברכת הנהנין פ"ד ע' קל"ב, ושעה"ב טז, סב).
חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il