ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

המזמן, המסובים ונוסח הזימון ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות נטילת ידים, סעודה וברכת המזון Bookmark and Share
גירסת הדפסה האזן לשעור (41 ד') הורד mp3
שלח לחבר צפה בשיעור (41 ד')

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

המזמן, המסובים ונוסח הזימון

זימון ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ד - מי ראוי לזמן
מצווה גדולה להיות המזמן, וכך מסופר בתלמוד (ברכות נג, ב) שאמר רב הונא לבנו, אם יכבדו אותך לזמן על הכוס, חטוף את המצווה וברך. ובמיוחד צריך האורח להיזהר שאם מכבדים אותו לזמן על כוס יין שלא יסרב, הואיל ובתוך ברכתו הוא צריך לכלול ברכה לבעל הבית, ואם יסרב הרי שהוא מסרב לברך את בעל הבית. ואמרו חכמים (ברכות נה, א), שהמסרב לברך על כוס של ברכה גורם לעצמו שיתקצרו ימיו ושנותיו. וגם כשהזימון בלי כוס יין, יש בו חשיבות מרובה, וצריך לחזר אחריו, וראוי לאורח שלא לסרב לזמן (שו"ע רא, ג). אמנם מנגד, אסור לאדם לרדוף אחר הכבוד, ולכן אם אין חבריו מכבדים אותו לזמן, לא ידחוף את עצמו לזמן בניגוד לרצון חבריו.
ואם יש בין המסובים תלמיד חכם, מצווה לכבד אותו בזימון. וכן אם יש שם כהן, מצווה לכבדו בזימון, שלמדו חכמים (גיטין נט, ב) ממה שנאמר (ויקרא כא, ח): "וְקִדַּשְׁתּוֹ", שמצווה להקדים את הכהן לכל דבר שבקדושה (מ"א רא, ד). ואם היו שם תלמיד חכם וכהן שאינו תלמיד חכם, התלמיד חכם קודם. ואסור לתלמיד חכם להשפיל את עצמו מול הכהן, מפני שכבוד התורה קודם לכבוד הכהונה (מגילה כח, א).
אבל אם ברור שהכבוד שייך לתלמיד חכם, מותר לתלמיד חכם לתת רשות לכהן לזמן. וגם כאשר הכהן תלמיד חכם אלא שהישראל תלמיד חכם גדול יותר, מעלת הגדול בתורה קודמת, אלא שבמקרה כזה, אם הגדול בתורה יכבד את הכהן לזמן, יש בזה מידת חסידות (תוס' שם, רמ"א קסז, יד, מ"ב עא). וכן מותר לחכם לומר שיכבדו בזימון אדם אחר, כדי לחנכו ולעודדו (שו"ע רא, א-ב).
עוד אמרו חכמים (סוטה לח, ב): "אין נותנין כוס של ברכה לברך אלא לטוב עין", היינו למי שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י). שהואיל ואינו קנאי ושמח בטובתם של הבריות, יכוון יותר לטובה בברכת המזון וביחוד בברכת האורח. ומן הסתם תלמיד חכם הוא גם טוב עין.
כאשר המסובים הם אורחים של בעל הבית, נוהגים לתת לאחד האורחים לזמן, וזאת גם כאשר בעל הבית הוא החכם שבהם. מפני שבעבר המזמן היה היחיד שבירך בקול ושאר המסובים היו מכוונים לצאת בברכתו, וכאשר האורח בירך, היה מוסיף בברכתו את 'ברכת האורח'. ואף היום שכל אחד מברך לעצמו, יש מקום לתת לאורח לזמן, כדי שיאמר את 'ברכת האורח' בקול, ושאר המסובים יענו אחריו אמן. אמנם אם בעל הבית ירצה, זכותו לקחת את מצוות הזימון לעצמו, וכן נהגו כמה גדולים. אבל אם אחד האורחים הוא תלמיד חכם, ובעל הבית אינו תלמיד חכם, נכון שיכבד את התלמיד חכם בזימון. ומכל מקום, גם כאשר האורח אינו מזמן, טוב שהאורח יאמר את 'ברכת האורח' בקול, כדי ששאר המסובים יענו אחריו אמן.
כאן ראוי להעיר, כי אורחים רבים מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בברכה קצרה: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". ורבים תמהו על כך, שמדוע לא יאמרו את נוסח הברכה המפורטת שתקנו חכמים (לחם חמודות, מ"ב רא, ה כמובא לעיל ד, ב). ויותר נכון שגם אורחים אשכנזים יאמרו את נוסח 'ברכת האורח', וראוי להדפיס לשם כך את נוסח 'ברכת האורח' בכל הברכונים. 1

ה - נוסח הזימון

מצוות הזימון כך היא, המזמן פונה אל חבריו ואומר: "נברך שאכלנו משלו". והם עונים אחריו: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא אומר אחריהם: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ומתוך כך הם מתחילים בברכת המזון.
ונוהגים שלפני עיקר הזימון, המזמן קורא למסובים להשתתף בברכה בלשון "הב לן ונברך" או "רבותי נברך". וכיוון שחכמים לא קבעו לכך נוסח, יש בזה הבדלים בין המנהגים (מ"ב קצב, ב, כה"ח ב). 2
ואם הם עשרה שאכלו יחד, השכינה שורה ביניהם, שכל עשרה יהודים שהתאספו למטרה טובה, השכינה שורה ביניהם, ועל כן הם מזכירים בזימון את שם ה'. המזמן אומר: "נברך אלוהינו שאכלו משלו", והם עונים: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואף הוא עונה אחריהם: "ברוך אלוהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו". ואם המזמן והמסובים שכחו להזכיר את השם, יצאו ידי זימון אבל הפסידו את הזכרת השם (שו"ע קצב, א-ב).
רבים מהדרים להגביה עצמם מעט בעת שמזכירים את השם, אבל אין זו חובה. 3
מי שלא אכל ושמע את המזמן אומר: "נברך שאכלנו משלו", עונה אחריו: "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד", שאין ראוי שיהיה אדם שומע את חבריו מזמנים והוא עומד מנגד בלא להשתתף עמהם בשבח לה'. ואם הזימון היה בעשרה, אומר: "ברוך אלוהינו ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". ואם לא שמע את המזמן קורא למסובים לברך, אלא רק שמע את המסובים עונים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו", יענה אחריהם 'אמן' (שו"ע קצח, א). וכן ישוב ויענה 'אמן' אחר המזמן שחוזר על דבריהם (מ"ב קצח, ד). שכן הזימון נחשב כברכה, וכל השומע ברכה מחבירו חייב לענות אחריו 'אמן'. אמנם אלה שעונים "ברוך ומבורך" וכו', אינם עונים 'אמן' אחר חבריהם ואחר המזמן, מפני שהם שותפים בברכה עצמה.
מי שאכל כ'זית' או שתה 'רביעית' ועדיין לא בירך ברכה אחרונה, למרות שלא אכל עמהם, עונה את כל הנוסח, שאף הוא יכול לומר "שאכלנו משלו" (מ"ב קצח, א).

ו - המזמן והמסובים בברכת המזון
בימי חז"ל נהגו שהמזמן היה מברך את ברכת המזון בקול והמסובים היו מכוונים ליבם לברכתו ועונים אחריו אמן ויוצאים בשמיעתם ידי חובת ברכת המזון. ומלכתחילה כך עדיף, שבזה שכולם יוצאים יחד בברכה מתרבה כבוד שמיים. אלא שכתבו הראשונים, שהואיל ורבים מתקשים לכוון את דעתם למה שיאמר המברך, עדיף שכל אחד מהמסובים יאמר בפיו את כל ברכת המזון עם המזמן, שעל ידי כך יתרכזו יותר בברכה (שו"ע קפג, ז, מ"ב כז). וכיוון שממילא אין המזמן מוציא את המסובים ידי חובתם, רבים מעדיפים כיום שכל אחד יברך לעצמו את ברכת המזון בקצב המתאים לו. ואע"פ כן, יותר מהודר שהמזמן יברך את כל הברכות בקול רם, והמסובים יאמרו עמו את ברכת המזון מילה במילה, שעל ידי כך יש להם את המעלה של "ברוב עם הדרת מלך". ועוד, שעל ידי כך, בדרך כלל, יכוונו יותר. 4
נחלקו הפוסקים עד היכן מצוות הזימון, כלומר עד היכן צריכים המסובים לשמוע את המזמן כדי לצאת ידי חובת זימון. יש אומרים שברכת הזימון מסתיימת באמירת "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". וממילא לפי זה, אף שטוב שהמסובים ישמעו מהמזמן את ברכת 'הזן' ויאמרו אותה עמו בלחש, מכל מקום גם אם לא שמעו ממנו את הברכה יצאו ידי מצוות זימון. ומי שהפסיק באמצע סעודתו כדי להצטרף לזימון, רשאי מיד אחר שענה "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" להמשיך לאכול. וכך הוא מנהג ספרדים (רי"ף, רמב"ם ושו"ע ר, ב).
ויש אומרים שמצוות הזימון נמשכת עד סוף ברכת 'הזן'. וכך הורו פוסקי אשכנז. ולדעה זו, חובה על כל המשתתפים בזימון לשמוע את המזמן אומר את כל הברכה הראשונה, וכן מי שבאמצע הסעודה מפסיק כדי להצטרף לזימון, יכול לחזור לאכול רק לאחר סיום ברכת 'הזן'. ואם המזמן לא אמר את ברכת 'הזן' בקול, לא יצאו ידי מצוות זימון (תוס', רא"ש, רמ"א, מ"ב קפג, כח, בא"ח קרח ט).
למעשה, לכתחילה יש להקפיד שהמזמן יאמר בקול את כל ברכת 'הזן', וכאשר יש שם מסובים רבים, צריך שיהיה למזמן קול חזק כדי שכל המסובים ישמעוהו. ובדיעבד, אם המזמן אמר את הברכה הראשונה בלחש, יצאו ידי חובת זימון. 5
כאשר הסעודה רבת משתתפים, וקשה למזמן להשמיע את קולו בלא רמקול, מוטב שייעזר בו כדי שהכל ישמעו אותו ויצטרפו לברכת המזון, ויתרבה על ידי כך כבוד שמיים. ואע"פ כן יזמן בקול רם כפי יכולתו, כדי שכמה שיותר אנשים יוכלו לשמוע את קולו בלא הרמקול (עיין להלן יב, י). 6


^ 1. בברכות מו, ב, מסופר שרבי כיבד את רב בהיותו צעיר בברכת הזימון למרות שהיה שם ר' חייא שהיה גדול ממנו. ומזה למדו רוה"פ שזכות בעל הבית לכבד איזה אורח שירצה אפילו הוא פחות ת"ח מהאורח השני, וכ"כ רמ"א רא, א, פמ"ג, מאמ"ר, ע' מ"ב ד. וכתב בשו"ע רא, א, שבעל הבית רשאי לכבד עצמו בזימון. ואמרו בזוהר שמכבדים את מי שאמר דברי תורה בזימון (כה"ח ט). עוד על ערך כוס של ברכה למדנו בחולין פז, א, שהיא שווה ארבעים זהובים, שהמזמן מברך עליה ארבע ברכות ופוטר את שאר השומעים (ועיין בהלכה ו). בעת ברכת האורח, צריך המזמן להגביה את הכוס, כמובא בשע"ת סו"ס קצ.
יש אומרים שמה שאמרו (ברכות נה, א) שאורח שמסרב לזמן מקצר ימיו - הוא דווקא על כוס יין (מ"א ה). אבל בשו"ע (רא, ג) לא הזכיר כוס יין. וי"א שבמקום שממילא אין המזמן אומר את ברכת האורח אלא כולם אומרים "הרחמן" (כמו שנוהגים חלק מהאשכנזים), אין בזה קפידא (ע' שעה"צ יד). אמנם אפשר לומר שגם עצם הזימון הוא דבר גדול, ולכן עצם הסירוב לזמן לכבודו יתברך הוא חמור (ע' מ"ב יד, שעה"צ טז, בא"ח שלח כד). המשלם על סעודתו אינו חייב לברך את ברכת האורח (מ"ב רא, ז). ובעל הסעודה הוא המארח ולא בעל הבית (מ"ב רא, ג), אמנם נראה שאם אין מי שהסעודה שלו, ייחשב המארח כבעל הבית (כך משמע בשעה"צ רא, ו).
למד הטור מהירושלמי שצריך להקדים לוי לישראל, ולמהר"ם מרוטנבורג ורוה"פ אין צריך להקדים. וכמה אחרונים כתבו שטוב להקדים (מ"ב יג עפ"י א"ר ושועה"ר). יש נוהגים לכבד אבל בתוך י"ב חודש בזימון, כשם שמכבדים אותו להיות חזן, כדי שיהא בכך עילוי נשמה לנפטר (מ"ב רא, א, כה"ח ב).
^ 2. כתבו האחרונים על פי הזוהר (ח"ג קפו, ב) שצריך להוסיף הקדמה לזימון, בה יקרא המזמן למסובים להשתתף בברכת הזימון. למנהג הרבה ספרדים אומר המזמן: "הב לן ונבריך למלכא עילאה קדישא". והם עונים: "שמיים", כלומר ברשות שמיים. ושוב המזמן אומר: "ברשות מלכא עילאה קדישא (ובשבת מוסיף: וברשות שבת מלכתא) נברך שאכלנו משלו". ואשכנזים היו קוראים למסובים ביידיש. וכיום רבים פותחים בעברית: "רבותי נברך". והמסובים עונים: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". והמזמן חוזר ואומר: "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם. ברשות רבותי נברך שאכלנו משלו".
ואם אביו נמצא שם, יאמר: "ברשות אבי מורי ורבותי", ובפני הרב יקדים: "ברשות הרב", ואם יש שם כהן יוסיף: "ברשות הכהן" או "הכהנים", ואם הוא אורח, יוסיף: "וברשות בעל הבית" (שו"ע קצב, א, מ"ב קצב, ב, כה"ח ב).
יש מהאשכנזים שנוהגים שלאחר שהמזמן מסיים: "ובטובו חיינו", הוא מוסיף ואומר: "ברוך הוא וברוך שמו", כדי להבדיל בין הזימון לתחילת הברכה (ד"מ), וכדי להוסיף עוד שבח על העונים (מהר"ל ופרישה). אבל מנהג ספרדים ורבים מהאשכנזים שלא לומר תוספת זו שלא נזכרה בגמרא ובראשונים (דרכי משה קצב, ב, מ"ב ד, כה"ח ח).
^ 3. מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מהדר לעמוד מלא קומתו בהזכרת השם שבזימון. אבל מהדין אין צריך להגביה עצמו אפילו מעט (א"א בוטשאטש קצב, חת"ס או"ח נא, וע' פס"ת קצב, ד).
ואם המזמן שכח להזכיר את השם, ונזכר שטעה לפני שהמסובים ענו אחריו, יכול לחזור ולתקן את עצמו (שו"ע קצב, ב). אם לא נזכר עד שהמסובים ענו, והמסובים זכרו לומר את השם, כאשר המזמן חוזר על דבריהם יזכיר את השם (מ"ב קצב, י). ונחלקו האחרונים במצב שהמזמן והמסובים טעו ולא הזכירו את השם, ואח"כ המזמן נזכר, האם יזכיר את השם כשיחזור אחריהם (מ"ב קצב, י). ושב ואל תעשה עדיף.
^ 4. כ"כ בב"י קפג, ז, עפ"י שבה"ל, או"ח, תשב"ץ (ועפ"י הרא"ש לעניין ברכות ק"ש), שכל אחד צריך לברך עם המזמן בלחש. ואמנם הב"ח חלק עליו, שעיקר ברכת הזימון שהמזמן יוציא את השומעים ידי חובתם. אולם רוב האחרונים כתבו כשו"ע, שהמזמן יברך בקול והמסובים יאמרו עמו את הברכה מילה במילה, וכ"כ בשועה"ר קפג, י, ח"א מח, א, מ"ב קפג, כז, ועיין בברכ"ה ח"ב ו, 21-24. ורק כאשר נמצא שם מי שאינו יודע לברך, יצא ידי חובתו בשמיעת המזמן.
למנהג אשכנז, נכון שהמסובים יקדימו מעט בסיום כל ברכה כדי שיענו אמן אחר המזמן (רמ"א קפג, ז). ולמנהג ספרד, לא יענו אחריו אמן, מפני שכל זמן שהם מברכים בעצמם, אסור להם להפסיק לעניית אמן, ולכן טוב שיסיימו את הברכה יחד עם המזמן, כדי שלא יהיה סיפק בידם לענות אחריו אמן (ילקוט יוסף קצב, ד, ברכת ה' ח"ב ו, 25).
^ 5. נחלקו בברכות מו, א: "עד היכן ברכת הזימון? רב נחמן אמר עד 'נברך', רב ששת אמר עד 'הזן'". הרי"ף והרמב"ם פסקו כרב נחמן, ולכן אין ברכת 'הזן' חלק מהזימון. ולדעת בה"ג, תוס', רא"ש, ראב"ד, הלכה כרב ששת. אלא שנחלקו בהסבר דעתו: לתוס', רא"ש ותר"י, רק מי שמצטרף לזימון ומתכוון להמשיך לאכול צריך לשמוע את 'הזן', שהואיל ואינו מברך, אין לזימון על מה לחול אם לא ישמע עד סוף 'הזן', וכ"כ הרמ"א ר, ב. ולרש"י, ר"ח, ראב"ד ותשב"ץ, לרב ששת ברכת 'הזן' היא חלק מהזימון, וכל שלא שמע מהמזמן את ברכת 'הזן', גם אם אמרה בעצמו, לא יצא ידי מצוות זימון. וכ"כ במ"ב קפג, כח, שצריכים כולם לשמוע את המזמן אומר ברכת 'הזן', וממילא יש להקפיד שקולו של המזמן יהיה חזק (מ"ב קצג, יז). אמנם שלושה שמצטרפים לעשרה כדי שיוכלו להזכיר השם, והם אח"כ יזמנו בעצמם (כדלהלן יב), גם למ"ב אינם צריכים לשמוע מהמזמן את ברכת 'הזן' (מ"ב ר, ט). ורבים מיוצאי אשכנז אינם מקפידים להקשיב לברכת 'הזן' מפי המזמן, וסומכים על הפוסקים כרב נחמן, ועל תוס', רא"ש ותר"י, שאף לרב ששת אם הם מברכים עתה, אינם צריכים לשמוע ברכת 'הזן' (וע' חזו"א לא, ב, פס"ת קפג, טו).
^ 6. עיין להלן יב, ט, שנחלקו האחרונים אם אפשר לצאת ידי חובה בשמיעת רמקול. ולגבי זימון יש סברה נוספת להקל (הובאה בשבט הלוי י, מ), שהזימון נועד לעורר את המסובים לקדש יחד את השם בברהמ"ז, ואינו מוציאם ידי חובת ברכה שהם חייבים בה, ולכן אין צריך שדווקא קולו המקורי של המזמן יישמע. ואמנם יש סוברים שגם זימון אסור ברמקול (עיין בסוף ספר 'כיצד מזמנין', ופס"ת קצג, ג). ולדעתם, כשאין שם מי שיכול להשמיע את קולו לכולם, עדיף שייפרדו לחבורות של עשרה. אולם למעשה נראה שעדיף לזמן ברמקול, מפני שסברת המקילים בזימון נראית, וכך הוא המנהג הרווח, ועל ידי זה מתרבה כבוד שמיים. ועוד, שיש לחשוש שאם יתחלקו לקבוצות, רבים יפסידו את הזימון. אלא שלכתחילה כדי לחוש לדעת המחמירים, טוב שהמזמן יגביה את קולו כפי יכולתו, וירחיק מעט את הרמקול מפיו, כדי שרבים ככל האפשר יוכלו לשומעו גם אם לא היה מסתייע ברמקול.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il