ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

הלכות אמת ושקר ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

א' כסליו תשס"ט

הלכות אמת ושקר


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
מסעוד בן רזלה

האבות נקראו 'ישרים'

הגמרא (ע"ז כה ע"א) אמרת ש"ספר בראשית" נקרא "ספר הישר" בספר יהושע (י יג) ובספר שמואל (ב א יח) אמר רבי יוחנן: זה ספר אברהם יצחק ויעקב שנקראו "ישרים", כמו שגם בלעם קרא להם והתפלל להיות כמותם: "תמות נפשי מות ישרים" (במדבר כג י).
הסביר הנציב בהקדמה לספר בראשית כי חורבן בית שני נגרם על ידי
"צדיקים וחסידים ועמלי תורה, אך לא היו ישרים בהליכות עולמים. על כן, מפני שנאת חנם שבלבם זה אל זה, חשדו את מי שראו שנוהג שלא כדעתם ביראת ה' שהוא צדוקי ואפיקורס. ובאו על ידי זה לידי שפיכות דמים בדרך הפלגה, ולכל הרעות שבעולם, עד שחרב הבית. ועל זה היה צדוק הדין, שהקדוש ברוך הוא "ישר" הוא ואינו סובל צדיקים כאלו, אלא באופן שהולכים בדרך הישר גם בהליכות עולם, ולא בעקמימות אף על גב שהוא לשם שמים, דזה גורם חֻרבן הבריאה והריסוּת ישוב הארץ".
"וזה היה שבח האבות, שמִלבד שהיו צדיקים וחסידים ואוהבי ה' באופן היותר אפשר, עוד היו "ישרים", היינו: שהתנהגו עם אומות העולם, אפילו עובדי אלילים מכוערים; מכל מקום היו עמם באהבה, וחשו לטובתם, באשר היא קיום הבריאה. כמו שאנו רואים כמה השתטח אברהם אבינו להתפלל על סדום, אע"ג שהיה שנא אותם ואת מלכם תכלית שנאה עבור רשעתם, כמבואר במאמרו למלך סדום. מכל מקום חפץ בקיומם"!

כלל בשבועה – נשבעים על דעת הציבור

אם אדם קנה עוף ואחרי שאכל את הבשר לקח את אחת העצמות ושם אותה בכיסו עטופה בנייר. העצם הזאת היא שלו. הוא יכול לקרוא לה "עצמי" – העצם שלי. יבוא האדם הזה לבית הדין וישבע ויאמר: "אני נשבע בעצמי שהחזרתי לראובן את החוב שלי". הוא התכוון כמובן לעצם שנמצאת אצלו בכיס. הוא נשבע 'על דעת עצמו' והאנשים הבינו אחרת. האם השבועה שלו שבועה?
חכמינו אמרו שכל שבועה היא 'על דעת הציבור' ולא על דעת האדם שנשבע שאם לא כן אין לדבר סוף. אדם ישבע שנתן לחברו חמישים אלף שקל. והוא התכוון שהם שיחקו במשחק מונופול שיש בו שטרי כסף של משחק ונתן לו חמישים אלף שקל של משחק. האם הוא יחשב כאחד שלא נשבע שבועת שקר?
הגמרא (נדרים דף כה/א)
"והתניא כשהן משביעין אותו אומרים לו: הוי יודע שלא על תנאי שבלבך אנו משביעין אותך אלא על דעתינו ועל דעת בית דין".
והגמרא מסבירה שהמקרים דלעיל בודאי אסורים. ואפילו המקרה הבא שבו אדם היה חייב לחברו זוזים. בא החייב לדין תורה לפני רבא כשהוא נשען על מקלו. אמר לחייב שלם לו. אמר החייב – שילמתי. אמר לו רבא: תשבע. נתן החייב לבעל חובו את מקל ההליכה שהיה בידו שיחזיק אותו לרגע והלך להשבע לפני רבא על ספר תורה ששילם את חובו. התרגז המלווה ושבר את מקל ההליכה של הלווה והתברר שהוא היה מלא זוזים, בערך החוב של החייב. הסתבר שהנשבע באמת נתן את הזוזים של החוב לבעל חובו. כנגד רמאויות כאלה אומרים לנשבע דע לך שעל דעתנו אנחנו משביעים אותך. לא על דעתך.
כשהאבות אומרים "אחותי היא" ואחר כך מסבירים באמת היא אשתי אבל היא גם אחותי. זה לדבר 'על דעת עצמם'. זה כמו לומר "עצמי" ולהתכוון לעצם שבתוך כיסי. כך גם כשיעקב אומר: "אנכי, עשו בכורך" זה דברים שבליבך בלבד ולא בלב כל אדם. איך קוראים לאבות "ישרים"?

לומר 'אמת' שמשרתת את הרשעים – זה לא 'יושר'


צריך לומר שהדברים של האבות שאמרו על נשותיהם "אחותי". הדיבור של יעקב אבינו שאמר "אנכי עשו בכורך" הם יותר נכונים וישרים מה'אמת' שאברהם יכול לספר על שרה שהיא אשתו ולהרג על ידי פרעה. אמת שמשרתת את הרשעים- אינה אמת. זאת לא "ישרות" - זאת "טיפשות".
אותם השליטים היו "צדיקים בעיני עצמם" מצד אחד הם לא היו לוקחים לעצמם אשה נשואה, מפחד שמא יחזור המבול. מצד שני הם לא היו מהססים לגזול אשה ולהרוג את בעלה. האם צריך לשחק לידים שלהם שלבסוף עוד יאמרו על עצמם שהם צדיקים: "הגוי גם צדיק תהרוג?"
כדאי להבין היטב את הסיפור. צריך להבין שהפלישתים הם עם שמופקר בעריות מיסודו. כך מביא רש"י (בראשית י יד) על הפסוק המוזר משהו:
"וְאֶת פַּתְרֻסִים וְאֶת כַּסְלֻחִים אֲשֶׁר יָצְאוּ מִשָּׁם פְּלִשְׁתִּים". ההפקרות הזו ממשיכה לדורות אצל הפלישתים. ובמדרש (רבה במדבר ט כד) "אמר רבי שמואל בר רב יצחק מלמד שהיו אביו ואמו (של שמשון) מראים לו כרמי תמנתה זרועים כלאים ואומרים לו: כשם שכרמיהם של הפלישתים זרועים כלאים, כך בנותיהם זרועות כלאים".
המלך של העם הזה ממשיך את המסורת הפלישתית ולוקח באונס את רבקה בדיוק באותה הדרך שבה אביו לקח את שרה מאברהם. אחר כך פושט אבימלך את טלפיו ואומר: אנחנו צדיקים. עם אנשים כאלה צריך להתנהג בדיוק כמו שהתנהגו אברהם ויצחק. לא בתמימות שמביאה אסון. ה"אמת" הזאת הייתה עלולה להביא את השקר היותר גדול שבעולם. להרג האבות ולהמשך העריצות והשחיתות.
לא צריך להתחשב יותר מידי באומות העולם שאוהבים להקניט אותנו ולקרוא לנו רמאים. גם היום הם אוהבים לחפש את כל הפגמים הכי קטנים שלנו ולהראות את עצמם צדיקים. אפילו הנאצים היו מוצאים בנו פגמים של אכזריות (!!) שאנחנו שוחטים בעלי חיים. והם הרשו לעצמם להקים מחנות השמדה בעקבות אותה ביקרת שיש להם עלינו.
לפחות אנחנו צריכים לדעת לא להתחשב בביקורת של הצבועים הללו שלא סופרים את הנכלים של עשיו שביקש להרוג את אחיו. שלא סופרים את מאה הרמאיות של לבן הארמי. הם רק רואים את הדמעות של עשיו שבוכה כשמתברר לו שהברכות הלכו לו. הם כל כך אוהבים למצוא בנו פגמים – כך הם חושבים להכשיר את כל מעשיהם. התכונה הזאת נכונה מאז ועד היום, כל עוול של הפלשתינאים נשכח, וכל טעות של חיילי צהל עולה לכותרות בכל עיתונות העולם.
העובדה שהגויים כל כך אוהבים את הכשלונות שלנו לא פוטרת אותנו מלדון בכללי האמת והשקר: א] שבועת שקר. ב] עדות שקר. ג] מקח וממכר בשקר. ד] דיבור של יום יום בשקר.

שבועת שקר - לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא
שבועה 'על דעת עצמו' - להפטר מאנשים אלימים

שבועת שקר היא חמורה מאוד. הגמרא אומרת שהעולם כולו נזדעזע כשהקב"ה אמר "לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא" שהקב"ה לא מנקה מי שנשבע לשקר. למרות זאת כתוב בשו"ע (יורה דעה סימן רלב טו)
"הנודר או הנשבע לאֲנָס - לא הוי נדר ולא שבועה. לפיכך נודרין להָרַגים ולמוכסים, אם הוא מוכס העומד בלא צווי המלך, או שבא ליטול ממנו יותר מקצבתו. יכול לידור או לישבע כדי ליפטר ממנו, ואומר: 'יאסרו עלי כל פירות שבעולם אם איני מבית המלך' (כדי) ליפטר מן ההרג. או 'אם אין מה שאני מביא מבית המלך' (כדי) ליפטר מן המכס. וחושב בלבו: 'יאסרו עלי רק היום'. אף על פי שמוציא מפיו 'סתם', וקיימא לן: 'דברים שבלב אינם דברים' גבי אנס שרי. והוסיף הרמ"א: "ובלבד שלא יוציא מפיו דבר שהוא בפירוש נגד מה שבלבו".

להזהר מחילול ה' גם כשנשבעים לאנשים אלימים ושקרנים

גם במקרים אלו ודומיהם צריך להיזהר ביותר מחילול ה' שלא יאמרו הגויים היהודים הללו שקרניים. הגמרא מספרת שבגלל זה נענש צדקיהו המלך. (נדרים סה.) שראה את נבוכדנצר אוכל ארנבת בעודה חיה ועוד ראה כמה דברים גסים במיוחד. אחר כך נשבע צדקיהו לנבוכדנאצר שלא יספר על כך לשום אדם בעולם מפחד שמא יהרגנו. כשחזר צדקיהו לירושלים נשאל על שבועתו בפני סנהדרין ולא עמד בה. סיפר למלכים אחרים וכולם על גסותו של נבוכדנצר. "וְגַם בַּמֶּלֶךְ נְבוּכַדְנֶאצַּר מָרָד אֲשֶׁר הִשְׁבִּיעוֹ בֵּאלֹהִים וַיֶּקֶשׁ אֶת עָרְפּוֹ וכו'" (דברי הימים ב לו). כעס נבוכדנאצר וניקר את עיניו של צדקיהו, באותה שהתבררה הטעות שלהם לפי נבוכדנצר שמטו אנשי הסנהדרין את הכרים מתחתם וישבו על הארץ.
ידוע סיפור השבועה שנשבעו ישראל לגבעונים בערמה. למרות שבני ישראל לא היו חייבים למלא את השבועה שנשבעו לגבעונים שהושגה ברמאות - קיימו בני ישראל את ההבטחה לגבעונים והטעם הוא זהירות מיוחדת בחילול ה'. והגמרא (יבמות עט/א) דנה בצאצאי שאול שנהרגו בידי הגבעונים, הכל בגלל חטא עקיף של שאול אביהם. מקשה הגמרא:
"והא כתיב: לא יומתו אבות על בנים וגו'? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא". "ותקח רצפה בת איה את השק ותטהו לה אל הצור מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים ולא נתנה עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה לילה". והא כתיב: לא תלין נבלתו על העץ? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא. שהיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו הללו בני מלכים הם ומה עשו פשטו ידיהם בגרים גרורים אמרו אין לך אומה שראויה להדבק בה כזו ומה בני מלכים כך בני הדיוטות על אחת כמה וכמה ומה גרים גרורים כך ישראל על אחת כמה וכמה מיד נתוספו על ישראל מאה וחמשים אלף".
וצריך לומר שלא בני שאול הרגו את הצאצאים של שאול המלך, וזה לא שהם עברו על דברי תורה. אבל בכל זאת בסופו של דבר נהרגו בנים על אבות.

מתי אם הודיע שנשבע 'על דעת עצמו' אין איסור?

להציל מאיסור - במסכת כלה פרק א:
"פעם אחת היו זקנים יושבין בשער ועברו לפניהם שני תינוקות אחד כסה את ראשו ואחד גילה את ראשו. זה שגילה את ראשו. רבי אליעזר אומר: ממזר. רבי יהושע אומר: בן הנדה. רבי עקיבא אומר: ממזר ובן הנדה. אמרו לו לרבי עקיבא: היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבירך? אמר להן: אני אקימנו. הלך אצל אמו של תינוק וראה שהיתה יושבת ומוכרת קטניות בשוק אמר לה בתי אם את אומרת לי דבר שאני שואלך אני מביאך לחיי עולם הבא אמרה לו השבע לי היה רבי עקיבא נשבע בשפתיו ומבטל בלבו אמר לה בנך זה מה טיבו אמרה לו כשנכנסתי לחופה נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי בן זה נמצא התינוק ממזר ובן הנדה אמרו גדול היה רבי עקיבא כשהכחיש את רבותיו. באותה שעה אמרו ברוך ה' אלהי ישראל אשר גילה סודו לרבי עקיבא בן יוסף".
ויש שואלים איך היה מותר לעשות כן הרי זה חילול ה'. וענו שדבר זה היה לצורך ציבור, שידעו כולם כי גם מי שחטא בנסתר אינו ניקה מעוון. בסופו של דבר עוננו נגלה למי שרואה נוכחה כמו רבי עקיבא ורבותיו. גם הקב"ה מגלה את עוונו ברבים וכך יזהרו אנשים מאיסורי עריות החמורים. לכן היה מותר לרבי עקיבא להשבע בצורה כזו.
להציל מאנסים - כותב בעל השו"ע על אחד שנשבע לאנס או לחרם. "מיהו אם הודיע לאנס מיד שיצא מאנסו שהיה לו תנאי בלבו ולכן יעבור על שבועתו - ליכא למיחש הואיל והיה אנוס מתחילה". ואצל הגויים זה לא נקרא "שקר" אלא "משחק הוגן".
לצורך רבים כגון רפואה - ובגמרא (עבודה זרה דף כח/א)
"תא שמע רבי יוחנן חש בצפדינא (כאב שיניים) אזל לגבה דההיא מטרוניתא עבדה חמשא ומעלי שבתא אמר ליה למחר מאי אמרה ליה לא צריכת אי צריכנא מאי אמרה אשתבע לי דלא מגלית אישתבע לה לאלהא ישראל לא מגלינא גלייה ליה למחר נפק דרשה בפירקא והא אישתבע לה לאלהא דישראל לא מגלינא אבל לעמיה ישראל מגלינא והאיכא חלול השם דגלי לה מעיקרא"
סיפור המעשה היה עם רבי יוחנן שכאבו לו שיניו. הייתה אשה אחת שמומחית לטפל בחולי זה והייתה לוקחת מחיר רב על הטיפול שלה ומטפלת רק בעשירים. יום אחד כאבו השינים לרבי יוחנן. הלך לאותה אשה שיודעת לרפא, שילם את המחיר וקיבל את הטיפול שהיה טיפול תלת יומי. ביום חמישי ושישי קיבל את הטיפול ושילם את הסכום. אמר לה: מחר שבת ואיני יכול לבוא. אמרה לו: יתקלקל כל הטיפול. אמר לה: תתני לי את המרשם ואני אעשה בביתי. אמרה לו: מזה אני מתפרנסת. אם תשבע לי שלא תגלה - אני מגלה לך.
נשבע לה רבי יוחנן ואמר: "אני נשבע שלאלוקי ישראל לא אספר". גילתה לו. ולמחר סיפר רבי יוחנן את המתכון של הרפואה ברבים לכולם. שואלת הגמרא הרי יש בזה חילול ה'? מתרצת שרבי יוחנן אמר לאשה הזאת מיד אחר כך שהוא נשבע שלא יגלה לאלוקים את סוד התרופה, אבל לאנשים הוא יכול לגלות.

עדות שקר - לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר

אחד מעשרת הדיברות היא "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". מיותר להסביר כמה חמורה עדות שקר. ובמסכת שבועות (דף לא/א) "מנין לתלמיד שאמר לו רבו יודע אתה בי שאם נותנין לי מאה מנה איני מבדה. מנה יש לי אצל פלוני ואין לי עליו אלא עד אחד מנין שלא יצטרף עמו תלמוד לומר מדבר שקר תרחק.
האי מדבר שקר תרחק נפקא? הא ודאי שקורי קא משקר, ורחמנא אמר "לא תענה ברעך עד שקר". אלא כגון דאמר ליה ודאי חד סהדא אית לי ותא אתה קום התם ולא תימא ולא מידי דהא לא מפקת מפומך שקרא אפי' הכי אסור משום שנאמר: "מדבר שקר תרחק".
מסבירה הגמרא שמדובר על תלמיד שאמר לו המורה שלו אתה יודע בי שאני לא משקר בשביל כסף. אני מספר לך שפלוני חייב לי כסף. בא ותעיד שפלוני חייב לי. – מקשה הגמרא: מה השאלה בזה זו עדות שקר של ממש. למרות שברור לעד שפלוני חייב את הכסף האם הוא יכול להגיד ראיתי את ההלוואה שהוא לא ראה?
אלא האיסור הוא כשלבעל החוב יש עד אחד שראה את ההלוואה. אבל אי אפשר להוציא את הכסף מהחייב אם יש למלווה רק עד אחד. במקרה כזה הוא יכול רק לחייב את הנתבע בשבועה ולא בתשלום. כאן מבקש המורה מהתלמיד שלו שיבוא ויעמוד ליד העד האחד שכבר מעיד כדי שיראה כאילו יש שני עדים. בניצב הזה לא אור לדבר מילה וחצי מילה כאילו הוא ראה את ההלוואה. רק כדי ליצצר מצג שווא של עדים. גם על זה נאמר – "מדבר שקר תרחק".

מקח וממכר שקר - אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו

צָרִיךְ לִהִזָּהֵר מְאֹד שֶׁלֹּא לְרַמּוֹת אֶת חֲבֵרוֹ. וְכָל הַמְּרַמֶּה אֶת חֲבֵרוֹ, בֵּין שֶׁהַמּוֹכֵר מְרַמֶּה אֶת הַלּוֹקֵחַ, בֵּין שֶׁהַלּוֹקֵחַ מְרַמֶּה אֶת הַמּוֹכֵר, עוֹבֵר בְּלָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ - אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו". אַל תּוֹנוּ פֵּרוּשׁוֹ אַל תְּרַמּוּ. וְהִיא הַשְּׁאֵלָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁשּׁוֹאֲלִין אֶת הָאָדָם בְּשָׁעָה שֶׁמַּכְנִיסִין אוֹתוֹ לַדִּין: נָשָׂאתָ וְנָתַתָּ בֶּאֱמוּנָה? וכְּשֵׁם שֶׁיֵּשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בְּמַשָּׂא וּמַתָּן, כָּךְ יֵשׁ אִסּוּר אוֹנָאָה בִּשְׂכִירוּת וּבְקַבְּלָנוּת וּבְהַחְלָפַת מַטְבְּעוֹת.
בשולחן ערוך (חושן משפט סימן רכח) אָסוּר לִגְנֹב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת, בֵּין יְהוּדִי וּבֵין נָכְרִי, ולְרַמּוֹתם בִּדְבָרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּזֶה חֶסְרוֹן מָמוֹן. וְלָכֵן אָסוּר לִמְכּוֹר אֲפִלּוּ לְגוֹי בְּשַׂר נְבֵלָה כְּאִלּוּ זֶה בְּשַׂר שְׁחוּטָה.
הַנִּכְנָס לַחֲנוּת וְטוֹעֵם מַשֶּׁהוּ כְּאִלּוּ כְּדֵי לִקְנוֹת וְאֵין כַּוָּנָתוֹ לִקְנוֹת כְּלוּם - הֲרֵי זֶה גּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת וְגַם גָּזֵל בְּיָדוֹ, כִּי אֵין בַּעַל הַחֲנוּת מוֹחֵל אֶלָּא לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִקְנוֹת בֶּאֱמֶת [ע' בא"ח כי תצא ט].
אִם אדם מוֹכֵר דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מוּם, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא שָׁוֶה כְּמוֹ שֶׁהוּא מוֹכְרוֹ - צָרִיךְ לְהוֹדִיעַ לַלּוֹקֵחַ אֶת הַמּוּם. אֲבָל אִם נוֹתֵן מַתָּנָה לַחֲבֵרוֹ וְיֵשׁ בָּהּ אֵיזֶה מוּם - לֹא חַיָּב לְהוֹדִיעוֹ. כמו כן מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֵיזֶה דָּבָר לִמְכּוֹר, אָסוּר לוֹ לְיַפּוֹתוֹ כְּדֵי לְרַמּוֹת בּוֹ, כְּגוֹן לְטַשְׁטֵשׁ כִּתְמֵי רְטִיבוּת בַּדִּירָה אוֹ לָתֵת פֵּרוֹת יָפִים בְּרֹאשׁ הַסַּלְסִלָּה וּבַתַּחְתִּית - אֶת הַפְּגוּמִים, וְכָל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה.
ועוד אמרו חכמים לֹא יְבַקֵּשׁ מֵחֲבֵרוֹ שֶׁיֹּאכַל אֶצְלוֹ כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁחֲבֵרוֹ לֹּא יֹאכַל וְכָל זֶה כְּדֵי שֶׁחֲבֵרוֹ יַחֲזִיק לוֹ טוֹבָה. אֲבָל הַמַּזְמִין אֶת חֲבֵרוֹ לְשִׂמְחָה בִּכְדֵי לְכַבְּדוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁחֲבֵרוֹ לֹא יָבוֹא, כֵּיוָן שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְכַבֵּד אֶת חֲבֵרוֹ - מֻתָּר. [בא"ח כי תצא יב].
לֹא יִתֵּן לוֹ מַתָּנָה כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא יְקַבֵּל. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה שֶׁהוּא אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב, שֶׁמַּרְאֶה לַחֲבֵרוֹ שֶׁהוּא מְכַבְּדוֹ, וְאֵין כַּוָּנָתוֹ שְׁלֵמָה - אָסוּר. אֶלָּא יְהֵא תָּמִיד פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. וְיִנְהוֹג בִּשְׂפַת אֱמֶת וְרוּחַ נָכוֹן וְלֵב טָהוֹר.

שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה

רָאוּי לוֹ לְאָדָם לַעֲמוֹד בְּדִבּוּרוֹ אֲפִלּוּ הִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר, שֶׁאֲפִלּוּ עֲדַיִן לֹא שִׁלֵּם וְלֹא עָשָׂה קִנְיָן וַאֲפִלּוּ לֹא סִמֵּן אֶת הַחֵפֶץ שֶׁבִּרְצוֹנוֹ לִקְנוֹת - אִם סִכְּמוּ עַל הַמְּחִיר אֵין לְשׁוּם אֶחָד מֵהֶם לַחֲזֹר. וּמִי שֶׁהוּא חוֹזֵר, בֵּין הַלּוֹקֵחַ וּבֵין הַמּוֹכֵר, הֲרֵי זֶה מִ"מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה" וְ"אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנוּ". כִּי רָאוּי לְאִישׁ יִשְׂרָאֵל לַעֲמוֹד בְּדִבּוּרוֹ כְמוֹ שֶׁכָּתוּב "שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב".
מִי שֶׁשִּׁלֵּם אֲפִלּוּ רַק מִקְצַת מִמְּחִיר הַחֵפֶץ הַנִּקְנֶה אוֹ שֶׁרָשַׁם עַל הַחֵפֶץ סִימָן בִּפְנֵי הַמּוֹכֵר, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נַעֲשָׂה קִנְיָן - כָּל הַחוֹזֵר בּוֹ, בֵּין הַלּוֹקֵחַ בֵּין הַמּוֹכֵר, לֹא עָשָׂה מַעֲשֵׂה יִשְׂרָאֵל וְחַיָּב בְּ"מִי שֶׁפָּרַע", דְּהַיְינוּ שֶׁמְּקַלְּלִים בְּבֵית דִּין וְאוֹמְרִים לוֹ "מִי שֶׁפָּרַע מֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַמַּבּוּל וּמֵאַנְשֵׁי דּוֹר הַפַּלָּגָה וּמֵאַנְשֵׁי סְדוֹם וַעֲמוֹרָה וּמִמִּצְרַיִם שֶׁטָּבְעוּ בַּיָּם הוּא יִפָּרַע מִמִּי שֶּׁאֵינוֹ עוֹמֵד בְּדִבּוּרוֹ".
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁנָּהוּג בָּהֶם שֶׁכָּל הָעוֹשֶׂה סִימָן עַל הַמֶּקַּח הֲרֵי זֶה קָנָה אוֹתוֹ. וּבִמְקוֹמוֹת אֵלּוּ הֲרֵי זֶה נֶחֱשָׁב כְּמוֹ קִנְיָן וְהַמּוֹכֵר אוֹ הַקּוֹנֶה אֵינָם יְכוֹלִים לַחֲזֹר בָּהֶם. וְאֵין לְשַׁנּוֹת הַמִּנְהָג. [שו"ע חו"מ רא]

דּוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ
במסכת מכות כד.
"דָּרַשׁ רַבִּי שַׁמְלָאִי, תַּרְיַ"ג מִצְוֹת נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמֹשֶׁה בסיני,,, בָּא דָּוִד וְהֶעֱמִידָן עַל אַחַד עָשָׂר, דִּכְתִיב, (תהלים טו) "מִזְמוֹר לְדָוִד, ה', מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ, מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ, הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" וְגוֹ'. "הוֹלֵךְ תָּמִים" - זֶה אַבְרָהָם, דִּכְתִיב בֵּיהּ, (בראשית יז) "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים". "וּפֹעֵל צֶדֶק" - כְּגוֹן אַבָּא חִלְקִיָּה. "וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ" - כְּגוֹן, רַב סַפְרָא. "לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ" - זֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, דִּכְתִיב, "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי". וכו'. בָּא יְשַׁעְיָה וְהֶעֱמִידָן עַל שֵׁשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה לג) "הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת".
הרבה פירושים נאמרו לגמרא זו לדרשה של רבי שמלאי. אבל ברור הוא שאם מעמידים את בסיס התורה על הדברים הבסיסים ביותר שלה מוצאים מידות טובות. יושר והגינות.
ומסביר רש"י שם את הסיפור של רב ספרא שנאמר עליו "דבר אמת בלבבו" – ומובא בשאלתות דרב אחא (שאילתא לו) והכי הוה עובדא דרב ספרא היה לו חפץ אחד למכור ובא אדם אחד לפניו בשעה שהיה קורא קריאת שמע ואמר לו תן לי החפץ בכך וכך דמים, ולא ענהו מפני שהיה קורא קריאת שמע. כסבור זה שלא היה רוצה ליתנו בדמים הללו והוסיף אמר תנהו לי בכך יותר. לאחר שסיים קריאת שמע אמר לו טול החפץ בדמים שאמרת בראשונה, שבאותן דמים היה דעתי ליתנם לך.
למרות שההתנהגות של רב ספרא הייתה חסידות יתירה, רואה דוד המלך בהתנהגות הזו את ההתנהגות הבסיסית של כל אדם. אחת מאחד עשרה דברים שאדם חייב לעשות. גם כאשר בא ישיעיהו ומעמיד את היהדות על שש מצוות בסיסיות שבלעדיהם אי אפשר לחיות הוא אומר "יושר" - "הֹלֵךְ צְדָקוֹת, וְדֹבֵר מֵישָׁרִים, מֹאֵס בְּבֶצַע מַעֲשַׁקּוֹת". למה? כי כך היו האבות ישרים.

דיבור שקר - מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק
לימדו לשונם דבר שקר

הפסוק אומר שצריך להתרחק משקר אפילו אם לא מדובר בשבועה או בעדות. במקח ובממכר וכד'. אלא בסתם דיבור של יום יום. וּכְבָר אָמְרָה תּוֹרָה [שמות כג,ז] "מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק". וְהִסְבִּיר דָּוִד הַמֶּלֶךְ בִּתְהִלִּים מַעֲלַת עִנְיָן זֶה [פרק לד] "מִֽי הָאִישׁ הֶֽחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טֽוֹב. נְצֹר לְשֽׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָֽה".
הגמרא ביבמות (סג.) מספרת על רַב שכשאשתו הייתה כועסת עליו היא הייתה רומזת לו על כך באוכל שלו. כשהיה אומר לה להכין לו "עדשים". הייתה מכינה לו "חומוס". אם היה מבקש "חומוס" הייתה מכינה לו "עדשים". כשגדל בנו היה אביו אומר לו: תגיד לאמא להכין עדשים לארוחת צהרים. הבן שכבר הבין את סדר הבית היה הופך ואומר לאמא שלו תכיני בבקשה לאבא חומוס לארוחת צהרים. היא הייתה כמובן מכינה "עדשים" ורב קיבל את מה שהוא ביקש.
התפלא רב ושאל מה קרה לאמא. היא התפייסה? אמר לו בנו: אני אמרתי לה הפוך והיא הפכה את דברי ואתה קיבלת את מבוקשך. אמר לו רב: אל תעשה כן למרות שבסופו של דבר אתה מקבל את מה שאתה רוצה. על זה נאמר (ירמיה ט) "לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר, הַעֲוֵה נִלְאוּ". מי שמלמד את עצמו לדבר שקר, בסוף הוא כל כך מתרגל ומוצא לו התרים מהתרים שונים וכשהוא צריך לדבר אמת הוא מתעייף.

מתי מותר לשנות?

בגמרא בבא מציעא (כג ע"ב) "אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל, בְּהַנֵּי תְלָת מִלֵּי עֲבִידֵי רַבָּנָן דִּמְשַׁנּוּ בְּמִלַּיְיהוּ - בְּמַסֶּכְתָּא, בְּפוּרְיָא, וּבְאוּשְׁפִּיזָא". תרגום – יש שלוש דברים שחכמים משנים במילותיהם. בְּמַסֶּכְתָּא - לא מספרים כמה גמרא הם למדו - כדי לא להתגאות. בְּפוּרְיָא - לא מספרים דברים ששואלים אותם ויש בהם חשש של צניעות אם יספרו. , וּבְאוּשְׁפִּיזָא - אם שאלו אותו על מישהו שהטיב להם, אירח אותם או קיבל אותם בסבר פנים יפות? לא יברכו אותו בקול גדול. כי "מְבָרֵךְ רֵעֵהוּ בְּקוֹל גָּדוֹל בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּים - קְלָלָה תֵּחָשֶׁב לוֹ" (משלי כז). כדי שלא יבואו לאותו עשיר נדיב כל האנשים שמחפשים טובות וכסף קל ויציקו לו שיתרום להם. [חו"מ רס"ב ע"ש]

שיהיה "הן" שלך - צדק

מִי שֶׁאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ שֶׁיִּתֵּן לוֹ אֵיזוֹ מַתָּנָה קְטַנָּה, וְהַ"מְּקַבֵּל" סָמַךְ עַל כָּךְ שֶׁבְּוַדַּאי יִתֵּן לוֹ - אִם הַנּוֹתֵן חָזַר בּוֹ וְלֹא נָתַן לוֹ הֲרֵי זֶה מִ"מְחֻסְּרֵי אֲמָנָה". אֲבָל בְּמַתָּנָה מְרֻבָּה אֵין בָּהּ "חֶסְרוֹן אֲמָנָה" שֶׁהֲרֵי הַמְקַבֵּל לֹא סָמַךְ עַל כָּךְ, וּמִכָּל מָקוֹם בְּשָׁעָה שֶׁהוּא אוֹמֵר לִתֵּן לוֹ צָרִיךְ לוֹמַר דָּבָר זֶה בֶּאֱמֶת וְלֹא מִתּוֹךְ כַּוָּנָה שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת כִּי אָסוּר מִן הַתּוֹרָה לְדַבֵּר אֶחָד בַּפֶּה וְאֶחָד בַּלֵּב שֶׁנֶּאֱמַר: "אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם" - שֶׁיְּהֵא "הֵן" שֶׁלְּךָ "צֶדֶק" וְ"לָאו" שֶׁלְּךָ "צֶדֶק" [שו"ע חו"מ סי' רד].
מִי שֶׁאָמַר כִּי יִתֵּן לְעָנִי מַתָּנָה מוּעֶטֶת אוֹ מַתָּנָה מְרֻבָּה - אֵינוֹ יָכוֹל לַחֲזֹר בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה כְּמוֹ נֵדֶר. אַךְ אִם לֹא הוֹצִיא דָּבָר זֶה בְּפִיו אֶלָּא רַק גָּמַר בְּלִבּוֹ לִתֵּן צְדָקָה לְעָנִי יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לְקַיֵּם מַחֲשַׁבְתּוֹ. וּלְדַעַת מָרָן השו"ע אֵין עָלָיו חִיּוּב כְּנֵדֶר כֵּיוָן שֶׁמְּדֻבָּר בְּמַחֲשָׁבָה בִּלְבַד. [עיין שו"ע חו"מ ריב סע' ח ושו"ע יו"ד סי' רנח].

הבטחת ה' לאבות על ה"אמת" שתהיה בבניהם

כמו שהקב"ה נשבע לעם ישראל על תכונות החסד שתהיה לו. כך הוא נשבע לנו על תכונת האמת שלא תעזוב אותנו לעולם. אפילו אם ח"ו ניפול בשאול תחתיות. חיפש האמת – היא תכונה בסיסית לנו. על זה נאמר בספר מיכה (ז כ) "תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם". נשבעת לאבותינו שיהיה בנו תכונה של חסד ואמת, ולכן אומר ישעיה (נט כא) "וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר ה'. רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר ה' מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם". והיה רצון שנזכה לכך במהרה בימינו, אמן.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il