ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

ספק ברכות ;">

דף הבית ספריה הלכה פניני הלכה ברכות כללי ברכות Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ישיבת הר ברכה
תשס"ט

ספק ברכות

כללי הברכות ב'



נערך על ידי הרב

מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם בן דוד ז"ל

ג - ספק ברכות להקל
כאשר ישנו ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, אין חובה לברך אותה, שכלל נקוט בידינו, שכל אימת שיש לנו ספק בדברי חכמים ההלכה להקל ('ספיקא דרבנן לקולא'). וכיוון שתקנת הברכות מדברי חכמים, אין חובה לברך במקום שיש ספק. ואם ירצה להתנדב ולברך, הרי הוא נכנס לספק איסור, שכן למדנו שאסור לברך ברכה לבטלה. וזו משמעות הכלל: "ספק ברכות להקל", היינו שכאשר יש ספק אם צריך לברך ברכה מסוימת, יש להקל ואסור להחמיר ולברך. למשל, אדם שמסופק אם אכל שיעור כ'זית' המחייב ברכה אחרונה - לא יברך. 1
יש אומרים שרק כאשר הספק שקול פחות או יותר, כגון שקרוב למחצית הפוסקים סוברים שאין לברך, אז אסור לברך. אבל אם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך, מברכים ואין חוששים לדעת המיעוט. ולעומתם, יש אומרים, שגם כאשר רק מיעוט מהפוסקים סוברים שאין לברך, עדיין יש כאן ספק, ואסור לברך. וכך מקובל להורות. כלומר, עניין הברכה צריך להיות מוחלט, שיעמוד האדם בוודאות לפני בוראו ויברך, אבל כשהוא מסופק, אינו יכול לומר ברכה לפני בוראו.
וכל מה שחוששים לדעת פוסקים שסוברים שאין לברך הוא רק כאשר אין מנהג ברור, אבל אם יש מנהג לברך, מברכים כפי המנהג, כי עצם זה שנהגו לברך מראה שכך הוכרעה ההלכה, ואין בזה יותר ספק. 2

ד - האם מותר ליהנות כאשר ספק אם בירך
רצה לאכול דבר מה והסתפק אם כבר בירך עליו. הואיל וספק ברכות להקל - יאכל בלא ברכה. ואם אפשר למצוא פתרון, נכון לעשות זאת כדי לצאת מהספק. למשל, אם יש שם אדם שצריך לברך את אותה הברכה, יבקש ממנו לכוון להוציאו בברכתו, ויענה אחריו אמן ומיד יאכל. ולגבי מאכלים שברכתם האחרונה 'בורא נפשות', אם יצא מביתו לטיול קצר, ייווצר הפסק, וכך כשיחזור יוכל לברך שוב ברכה ראשונה על המאכל שהוא רוצה לאכול (לעיל ט, ז). ואינו נחשב כמי שגרם לברכה שאינה צריכה, הואיל ועשה זאת כדי לצאת מהספק (לעיל ב). ומכל מקום כשאין פתרון, מצד הדין, מותר לאכול, שכן רק כאשר יש ודאות שצריך לברך חובה לברך, וכשאין ודאות, אין אפשרות לברך. והרוצה להחמיר על עצמו יימנע מלאכול.
ויש אומרים, שכאשר אדם מסופק אם עליו לברך, יוכל לומר את הברכה, ובמקום לומר את השם המקודש יאמר את תרגומו, כגון שיאמר "ברוך רחמנא מלך העולם" וימשיך לומר את הברכה בעברית, וכך מצד אחד לא יחטא בהוצאת שם שמיים לבטלה, ומאידך יצא ידי חובת הברכה, שכן גם המברך בשפה אחרת יצא ידי חובה (ערוה"ש רב, ג). ורבים חלקו על זה, וסוברים שאיסור ברכה לבטלה אינו תלוי בשם ה', אלא בעצם זה שאדם מתכוון להוציא ברכה מפיו כאשר אינו חייב בה. וכמו שהנשבע שבועת שוא בהזכרת שם ה' בלועזית עובר באיסור תורה, כך המברך בהזכרת שם ה' בלועזית עובר על איסור ברכה לבטלה (שו"ת רע"א קמא כה). וכיוון שהדבר שנוי במחלוקת, עדיף להימנע מכך (יחו"ד ו, טו).
ורבים מהאחרונים יעצו, שבכל עת שמחמת הספק אי אפשר לברך, טוב להרהר את הברכה בלב, או לומר את הברכה בפה ורק את השם להרהר בלב. וה' יראה ללבב שהוא רוצה להודות לפניו. ועם זאת אין בזה חשש ברכה לבטלה (פמ"ג, רע"א, בא"ח מטות יד. ולרמב"ם יוצאים בהרהור כמו בדיבור, וגם לדעתו אין בזה חשש ברכה לבטלה). 3


^ 1. אכל פת ושבע, חובת ברכת המזון מהתורה, וממילא אם התעורר ספק, חייב לברך, ש"ספיקא דאורייתא לחומרא", כמבואר לעיל ד, ו. עוד יש שתי ברכות שנחלקו לגביהן: א) 'מעין שלוש' (עיין לעיל י, ב, 1). וכאשר אין דרך לפטור את הספק, אין מברכים אותה. ב) מצוות ברכת התורה לדעת רוה"פ מהתורה, וי"א מדרבנן. ובמקרה של ספק למנהג ספרדים אין מברכים, ולמנהג אשכנזים מברכים, עיין בפניני הלכה תפילה י, ג, 3.
^ 2. יסוד הדין שביארנו לגבי 'ספק ברכות להקל' מבואר בקצרה בב"י או"ח סז. וכ"כ רבים, וכן נפסק בשו"ע רט, ג. אמנם י"א שמשמעות הכלל היא, שאין חובה לברך, אבל הרוצה לברך במקום ספק - רשאי. וכך למד פני יהושע ברכות יב, א, בדעת התוס', וכך למד בנשמ"א ה, א, מדעת השאילתות, תוס' וחינוך. אבל לדעת רוב ככל הפוסקים, במקום ספק אסור לברך. ולרמב"ם שסובר שאיסור ברכה לבטלה מהתורה, ברור מדוע אסור לברך בספק. אולם גם לדעת רוה"פ הסוברים שהאיסור מדברי חכמים, שב ואל תעשה עדיף. והוסיף בשעה"צ רט, כא, שלמרות שהאיסור מדרבנן, יש בו חומרה מיוחדת, שסמכוהו על איסור 'לא תשא', שהוא חמור כחייבי כריתות ומיתות ב"ד, ונאמרו עליו אזהרות ועונשים גדולים (שבועות לט, א). ועיין בברכ"ה ח"א ב, א, ובירור הלכה לברכות לג, א. וכשיש מחלוקת פוסקים, כיוון שמדובר במצווה מדברי חכמים, הלכה כמיקל, כפי שנתבאר בע"ז ז, א. וכ"כ רדב"ז (א, רכט). אמנם לכפתור ופרח (פ"ה), הואיל ויש סוברים שצריך לברך, הרוצה לסמוך עליהם רשאי. אולם רוב ככל הפוסקים סוברים שאסור לברך.
ואם לדעת רוב ברור של הפוסקים צריך לברך ורק מיעוט סוברים שאין לברך, י"א שצריך לברך, שהלכה כדעת הרוב. וכך עולה מדעת רדב"ז (ד, קטז), ש"ך (יו"ד רמב) וחקרי לב, הסוברים שמוציאים ממון עפ"י דעת רוה"פ. וכ"כ בית דוד (שלז) לעניין ברכות. אולם מקובל להורות בעניין ממון, שיכול אדם לומר קים לי כדעת המיעוט, וכן מקובל בעניין ברכות שאין לברך כאשר מיעוט סובר שלא לברך. והטעם, שכל עוד לא דנו החכמים זה עם זה, אין הרוב מכריע את המיעוט. וכ"כ מהר"ם חביב (גט פשוט כלל א), דבר משה (ח"א לח), ועוד רבים. וכתב מהר"ם חביב, שאף לדעת שני פוסקים חוששים, אבל לאחד אין חוששים. וכ"כ ביבי"א ח"ג או"ח טז, ז. וכ"כ בברכ"ה ח"א ב, ד, שסיכם את הסוגיה בהרחבה, אלא שכתב בהערה 8, שאין למחות ביד הסומך על רוה"פ הסוברים לברך. ופוסקי אשכנז לא קבעו בזה כללים, וכמדומה שאינם חוששים למיעוט קטן.
וכאשר יש ספק ספיקא לברך, לדעת הלבוש (או"ח סי' יז), לחם משנה (הל' ברכות ד, ו) ופר"ח (תפט, ח), מברכים. והטעם, שהואיל וסומכים על ספק ספיקא להתיר איסור תורה, אין לחוש לברכה לבטלה, ורק בספק שקול אסור לברך (ברכ"ה ח"א ב, 25). לעומת זאת, ללחם חמודות, מכתם לדוד, חיד"א (מחזיק ברכה ז), אין לברך. וכ"כ מ"ב רטו, כ, עפ"י ח"א ופמ"ג. והטעם, שגם ספק ספיקא נחשב כרוב ולא כוודאות, שעדיין יש ספק שאולי לא יברך, ומדוע שיכנס לחשש ברכה לבטלה. וכתב במכתם לדוד, שאפילו בשלושה ספקות ויותר לא יברך. וכ"כ ביחו"ד ה, כא, בהערה. ועיין בברכ"ה ח"א ב, ט. (ועיין לעיל י, 6, 12, לעניין ברכה אחרונה שמחמירים אף בארבע ספקות).
אמנם כאשר המנהג לברך, מברכים ואין חוששים לדעת הפוסקים שלא לברך. וכ"כ תה"ד לד, רשב"א ג, רפג, ועוד הרבה ראשונים ואחרונים. והמקור בברכות מה, א: "פוק חזי מאי עמא דבר". וכתב הרדב"ז (א, רכט), שהמנהג מבטא שכך הוכרעה הלכה, ואין בזה יותר ספק. ופעמים שהמנהג קדם למחלוקת, ואין הדעה שסוברת שלא לברך מבטלת אותו. ולפעמים המנהג התפשט על פי הוראה של מרא דאתרא, שאם כוחו רב לו, פעמים שהוא מתעצם להכריע במחלוקת. ולתלמידיו כבר אין בזה ספק, שהם הולכים אחר פסיקותיו אפילו בספקות דאורייתא (וע' ברכ"ה ח"א ב, 12). בפועל, הראשונים נהגו להכריע בספקות פעמים רבות יותר, ועם ירידת הדורות, נטו האחרונים לחשוש מהכרעה, ורבו המקרים שמחמת הספק אין מברכים.
ולעניין ברכות המצוות הדין שונה, שאם הוכרעה הלכה שצריך לקיים את המצווה, הברכה נגררת אחר ההכרעה, וכמבואר לעיל ב, ג, שגם כאשר נוטלים ידיים עד סוף האצבעות, מברכים. וכ"כ הרדב"ז א, רכט. ועיין בברכ"ה ח"א ב, ז-ח, והערה 4.
למנהג ספרדים: כאשר השו"ע הכריע לברך, ויש סוברים שלא לברך. לבית דוד, בכל סוגי הברכות מברכים. ולחיד"א ובא"ח, אין מברכים. וכ"כ ביבי"א ח"ה או"ח מב, ג. וכשיש מחלוקת והאר"י הקדוש הכריע לברך, לחיד"א מברכים, וכך דעת רבים (ע' ברכ"ה ח"א ב, יד), וביבי"א (ח"ב כה, יב) סובר שלא לברך.
^ 3. עיקר הדין שיכול לאכול, מבואר ברמב"ם, והעתיקו השו"ע (קסז, ט; רט, ג), וכך דעת עוד ראשונים ואחרונים, וכ"כ הרמ"א רי, ב. ויש סוברים שעדיף שלא יאכל כלל, כדי שלא יהנה במצב שאולי היה צריך לברך (דבר משה ח"ג או"ח די"ד ע"ד). והבא"ח כתב, שכשאפשר עדיף שלא יאכל (נשא יא), ובדיעבד יהרהר הברכה בליבו (בלק ז). אבל למעשה יכול ליהנות (כמבואר בשו"ת חזון עובדיה ח"ב ע' שצט; ברכ"ה ח"א ב, ב, 5). אלא שאם אפשר למצוא דרך לפתור את הספק, הרי זו מידת חסידות, וכפי שכתב בערוה"ש רב, ב. ועיין בפס"ת רט, ז. למשל, אם יש לו אפשרות להביא מאכל שלא חשב כלל לאוכלו, שברכתו זהה, יוכל לברך עליו, ויפטור עצמו מהספק. וכאשר הספק אם אכל כשיעור 'זית', אם ירצה להדר, יאכל עוד כשיעור 'זית' ויוכל לברך בוודאות ברכה אחרונה. וכשאין פתרון, אפשר להרהר את הברכה בלב.

חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il