הודאה לה'

"והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אלקיך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה וגו'". ראשית כל "והיה" - תמיד לשון שמחה. אין שמחה אלא כשבאים אל ארץ ישראל. אומר אור החיים: ארבע מצוות נאמרו כאן: ישנה מצווה לזכור שה' הוא אשר נתן לנו את הנחלה. "וירשתה" - המצווה השניה היא לרשת את הארץ, ומוסיף אור החיים שאפילו כשיש מקום לשבת בארץ, בכל אופן ישנה מצווה להוריש את הארץ שכולה תהיה רק שלנו. המצווה השלישית היא "וישבת בה". והרביעית - מצוות הביכורים.

מצוות הביכורים מיוחדת במינה. זו לא מצווה חד פעמית כשבאים אל ארץ ישראל וזוכים בפרי הראשון, אז הקב"ה מדריך אותנו להודות לו ולספר את כל התולדות והקורות אותנו עד ההגעה לארץ ולתאר את כל הדרך שעברנו עד הלום. אלא בכל שנה שאדם יוצא אל השדה ורואה את הפירות שביכרו, הוא מצווה לקחת את פרי הביכורים, להעלות אותו לירושלים, ושם "וענית ואמרת לפני ה' אלקיך". ישנה מצווה מיוחדת של אמירה וזכירה של "ארמי אובד אבי", של כל הטובות האלוקיות שהקב"ה עשה עימנו מראשית היותנו לעם, מימי יעקב אבינו. כמה יש לנו להודות לקב"ה על שהוציאנו מכל הייסורים שהיו לנו בארץ מצרים ועל שהביאנו לארץ. ההודאה צריכה להיות מושלמת. אין להודות רק על הפרי שיש לנו כעת, אלא לדעת שכל שלשלת הדורות קשורה בזה, והשמחה שיש לנו עכשיו בפרי הזה היא תולדה של הבחירה האלוקית בנו, ויש לזכור את הסגולה האלוקית שהקב"ה טבע בתוכנו ולזכור את כל הטובות שהקב"ה היטיב עמנו כל הזמן.

חז"ל לימדו אותנו שהתורה נדרשת בי"ג מידות. אחת מהן היא קל וחומר, והיא מדאורייתא. כלומר, אפשר ללמוד מדבר הכתוב בתורה בקל וחומר או בניין אב. אין להודות רק על הפירות שבשדותנו אלא אף על שאר הטובות. אפשר לעשות קל וחומר לטובות הרוחניות. הנה תלמידי הישיבה באים ומתחילים ללמוד בישיבה, ורואים התחלה של ברכה בלימוד, את פירות הביכורים שבו. צריך להודות לריבונו של עולם גם על כך. כמו שמודים על ביכורים. צריך לזכור שאנו תולדות של אבותינו ואבות אבותינו מאז יציאת מצרים ולפני כן. הקב"ה שומר עלינו בכל הדורות ומלמד אותנו תורה, וכעת זכינו להגיע למקומה של תורה ולהתחיל את שנת הלימודים.

וידוי מעשרות
בסיום השנה יש גם מצוות וידוי כמו שיש וידוי מעשרות. בשעה שמסיימים את הסדר של הפרשת תרומות ומעשרות, בסוף השנה השלישית, ישנה מצות וידוי. "ואמרת לפני ה' אלקיך בערתי הקֹדש מן הבית... ככל מצותך אשר צויתני", ועכשיו "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל". ריבונו של עולם מצפה מאיתנו שנקיים את המצוות בשלמות ונוכל בסוף קיום המצוות הגדולות, כהפרשת תרומות ומעשרות המתפרשת על פני כמה שנים, להתוודות לפניו. כשמביאים תרומות ומעשרות מבקשים מריבונו של עולם שיברך "את האדמה אשר נתתה לנו". וכך גם בסוף שנת הלימודים יש מקום לעשות מעין וידוי מעשרות, וידוי תלמוד תורה, ולומר לפני ה' "ברוך ה' עשיתי ככל אשר ציויתני, השלמתי את כל השנה, השתדלתי, שקדתי, התאמצתי בכמות ובאיכות, בחזרות", ולא רק בלימוד תורה אלא "ללמוד וללמד לשמור ולעשות". ריבונו של עולם רוצה שנוכל לומר בסוף קיום כל מצווה "עשיתי ככל אשר צויתני". ודאי שמצוות תלמוד תורה היא כל כך גדולה ועל כן ודאי שיש להודות עליה ולברך עליה בתחילתה ובסופה.

"את ה' האמרת" - אומר אור החיים, שאם תהיה אומה אחרת שתשתדל בקיום המצוות ומעשים טובים לא פחות מישראל ואף יותר - הקב"ה לא יחליף את ישראל באומה אחרת ח"ו. ה' בחר בנו לעם סגולה. הסגולה היא למעלה מהמעשים. המעשים מקבלים את המשמעות הגדולה שלהם מפני שאנו עם סגולה. הבחירה בישראל אינה ברת שינוי. זוהי סגולה פנימית אלוקית טבועה בעם ישראל.

בפרשה זו, פרשת כריתת הברית, פרשת התוכחה, נבחרו 12 קללות. מדוע נבחרו דווקא הן? הגמרא אומרת שכל דבר נאמר בהתחלה בשם "ברוך" ואחר כך בשם "ארור" - ברוך מי שאינו מקלה אביו ואמו וארור מי שמקלה, וכו'. כל המפרשים מסכימים שמדובר כאן בעבירות שאנשים עושים בסתר, ובעבירות הגלויות נזכר במפורש שמדובר באופן שנעשו בסתר. למשל, לפעמים יש אנשים שעובדים עבודה זרה גם לא בסתר, ולכן נזכר במפורש "ושם בסתר". לעומת זאת לגבי "מקלה אביו ואמו" לא נזכר שנעשה בסתר כיון שזה ברור, עבירה זו בדרך כלל נעשית בסתר, בבית אביו ואמו. וכך כל הפעולות שנזכרו כאן. וכיון שהן נעשות בסתר ובית דין לא יכולים לדון את החוטא צריכה התורה לומר באופן חריף שהחוטא בזה הוא מקולל. מי שמתגבר ולא נכשל גם כאשר אף לא אחד רואה - מגיעה לו ברכה מיוחדת. התורה מזהירה כאן על עבירות כאלה שיכולות להיות מזדמנות, אף לא אחד נמצא בסביבה, ואין ממי להתבייש ואפשר להתדרדר מטה מטה. על כן צריך שהברכות והקללות הללו ייאמרו במעמד מיוחד שכל העם נמצא בו, וכולם יענו אמן.

והסיום - "ארור אשר לא יקים את דברי התורה הזאת לעשות אותם, ואמר כל העם אמן". על מה מדובר כאן? על עוד עבירות שנעשות בסתר. אדם יכול להיתקל בביתו בדברים אסורים, לראות דברים איומים ונוראים המקלקלים את הנפש, ואיש אינו יודע על כך, הוא לבדו בתוך ביתו. יש לו טלוויזיה והוא מסתכל בדברים שח"ו אסור להסתכל בהם, סרטים המושכים את הלב. בפעם הראשונה והשניה הוא מרגיש לא כל כך טוב עם זה, אך בפעם השלישית כבר "כיון שעבר אדם עבירה ושנה - נעשית לו כהיתר" והוא נזכר בזה רק ביום כיפור. הוא מרגיש שזה לא טוב, אבל אחר כך יצרו שוב מתגבר עליו והוא חוזר לעבירה. אלו הם עבירות שבסתר, שאין מי שיעצור את האדם מלעשות אותם. אדם מתבייש לעשות עבירה רק כשרואים אותו. ישנה חומרה יתירה בעבירות שבסתר, שהחוטא מתבייש מבני האדם אך לא מהקב"ה. על כן התורה מוצאת צורך להדגיש, להזהיר ולהרחיק מהעבירות האלו.