ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

חיוב ההכרזה ודרישת הסימנים

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה נושאים נוספים Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כסליו תשס"ט

חיוב ההכרזה ודרישת הסימנים


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
רחל בת יקוט

בגליון הקודם הסברנו, שחובתו של משיב האבידה היא לשמור על החפץ. במשנה בבבא מציעא (כט:) מבואר, שחלק מחובותיו של שומר האבידה (כמו כל שומר אחר) הוא גם לעשות פעולות שמטרתן שמירה על החפץ.
בגליון זה נדון בחובתו השניה של שומר האבידה - להכריז.
בתורה מבואר, שחובתו הראשונה של מוצא האבידה אינה לשמור על החפץ עד להגעת הבעלים, אלא להשיב את החפץ לבעליו: "לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ" (דברים כב, א). רק כאשר המוצא אינו יודע מיהם הבעלים, או כאשר הבעלים אינו נמצא במקום קרוב, מוטלת החובה המשנית "וְאִם לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ וְלֹא יְדַעְתּוֹ וַאֲסַפְתּוֹ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ" (שם פס' ב).
במשנה (כח.) מתוארת חובת ההכרזה:
"ועד מתי חייב להכריז? עד כדי שידעו בו שכניו, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: שלש רגלים, ואחר הרגל האחרון שבעה ימים, כדי שילך לביתו שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. גמרא. תנא: שכני אבידה. מאי שכני אבידה? אילימא שכינים דבעל אבידה - אי ידע ליה ליזול ולהדריה נהליה! אלא: שכני מקום שנמצאת בו אבידה".
ובהמשך הגמרא (שם עמוד ב):
"תנו רבנן: בראשונה, כל מי שמצא אבידה - היה מכריז עליה שלשה רגלים, ואחר רגל אחרון שבעת ימים, כדי שילך שלשה ויחזור שלשה ויכריז יום אחד. משחרב בית המקדש, שיבנה במהרה בימנו, התקינו שיהו מכריזים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. ומשרבו האנסים - התקינו שיהו מודיעין לשכיניו ולמיודעיו, ודיו. מאי משרבו האנסין? - דאמרי: אבידתא למלכא".
נמצא, שחובת ההכרזה כיום היא רק 'בבתי כנסיות ובבתי מדרשות' המצויים בקרבת המקום שבו נמצאה האבידה. כיוון שחלק מהיהודים כיום אינם קוראים מודעות בבתי כנסת לצערנו, הכוונה היא לתליית מודעות במקום שבו נמצאה האבידה. בזמן האחרון עלה אתר בשם Ebood.co.il שדרכו גם כן אפשר לקיים את מצוות ההכרזה (בנוסף על ההודעה במקום שבו נמצאה האבידה - לא כתחליף לה).

כאשר מגיע אדם וטוען שהוא הבעלים של האבידה, התורה מחייבת את שומר האבידה להחזיר את החפץ, רק לאחר בירור שאכן הוא הבעלים. על הפסוק 'עד דרש אחיך אותו' דרשו חכמים (בבא מציעא כח.): " והיה עמך עד דרש אחיך אתו. וכי תעלה על דעתך שיתננו קודם שידרשנו? אלא, דרשהו אם רמאי הוא או אינו רמאי". ומבואר בגמרא שם, שהכוונה היא, שהטוען צריך לתת סימנים של החפץ, וע"י הסימנים ניכר שהוא הבעלים של החפץ, כי אחרת לא היה יודע אותם.
עם זאת, הסימנים אינם מסלקים כל חשש, ולכן אומרת המשנה (שם ע"ב):
"אמר את האבידה ולא אמר סימניה - לא יתן לו. והרמאי, אף על פי שאמר סימניה - לא יתן לו, שנאמר עד דרש אחיך אתו - עד שתדרוש את אחיך, אם רמאי הוא אם אינו רמאי".
דהיינו, שאדם שידוע לנו שהוא רמאי, אין משיבים לו את האבידה בסימנים, עד שיביא עדים שהיא שלו.
עוד מבואר בגמרא, שמשרבו הרמאים, התקינו שלכל אדם יהיה דין של רמאי, שאין מחזירים לו בסימנים, אלא רק בעדים או בסימנים המובהקים שנאמרו לגבי רמאי. ונחלקו הראשונים, מה דינו של סתם אדם לאחר התקנה - לדעת הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה פרק יג הלכה ג) והשולחן ערוך (שם סעיף ו), לאחר התקנה, אין הבדל בין מי שידוע שהוא רמאי לבין כל אדם, ואין מחזירים אלא בעדים, או כשיביא עדים שאינו רמאי. אולם, הרא"ש, ובעקבותיו הרמ"א (שם) פסקו, שלכל אדם משיבים גם כיום בסימן גמור, ולרמאי אין משיבים אלא רק בעדים. לשיטתו, התקנה התייחסה רק לסימנים הנקראים 'סימן מובהק', כגון שאומר את מידותיו של החפץ או משקלו, וזהו סימן גמור.
נמצא, שכיום אין להשיב חפץ לטוען שהוא בעליו, אא"כ הטוען מציין סימנים גמורים בחפץ.



חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il