חיוב הוצאת ממון לשם השבת אבידה

כסיום לעיסוקנו בהלכות השבת אבידה, נעסוק בגליון הנוכחי בשאלה אם אדם חייב להוציא ממון לצורך השבת אבידה.
המשנה (בבא מציעא ל:) אומרת:
המשנה עוסקת באדם שרואה את אבידת חברו, אבל הטיפול באבידה יגרום למשיב להפסיד זמן עבודה, וממילא להפסד כסף. המשנה אומרת, שאם יש במקום 'בית דין', ומסבירה הגמרא שהיינו שיש שם שלושה בני אדם, יכול המשיב להתנות עימהם, שלא יפסיד את שכרו, ובמקרה כזה, הוא נוטל את כל השכר שהפסיד מבעל האבידה. אולם, אם אין שם שלושה בני אדם, המשיב יוכל לתבוע מהמאבד שכר רק 'כפועל', ובגמרא (שם לא:) מבואר שהיינו 'כפועל בטל של אותה מלאכה'. במידה ואינו רוצה ליטול שכר מועט זה, רשאי המוצא שלא לעסוק בהשבת האבידה, כיוון שאדם אינו צריך להפסיד כסף, כדי לקיים את מצוות השבת אבידה.
בביאור 'כפועל בטל של אותה מלאכה', נחלקו הראשונים. רש"י פירש:
דהיינו, לפי רש"י, מעריכים כמה אדם היה מוכן להפסיד משכרו, על מנת לעבוד בשמירת האבידה. במידה ומלאכתו של המוצא היא מלאכה קשה, ושמירת האבידה היא מלאכה קלה, מניחה הגמרא, שהמאבד יהיה מוכן ליטול שכר נמוך יותר, כדי לעבוד קשה פחות. את ההפרש הזה ינכו מהשכר שנוטל הפועל.
התוספות (בבא מציעא סח. ד"ה ונותן) חולקים על רש"י. טענתם העיקרית היא, שלפי פירוש רש"י, נמצא שאדם נוטל שכר על שמירת האבידה. שכן, אילו היו שואלים אדם כמה הוא מוכן לפחות משכרו כדי לא לעבוד בכלל, בוודאי היה מוכן לפחות יותר, מאשר כששואלים אותו כמה הוא מוכן לפחות משכרו, כדי לעבוד בשמירת אבידות. ולא יתכן שהמוצא יטול שכר על שמירת האבידה, משום שבגמרא בבבא קמא (נו:) אומר רבה, שהסיבה ששומר אבידה נחשב שומר חינם היא משום שהוא אינו נהנה במלאכה.
הדין שאסור ליטול שכר על השבת אבידה אינו דין ייחודי למצוות השבת אבידה. המשנה בבכורות (כט.) אומרת:
וביארו הטעם בגמרא:
דהיינו, שאסור ליטול שכר על כל קיום מצוות עשה.
להלכה, פסק המחבר (חושן משפט סימן רסה) כדעת התוספות, והרמ"א מביא את שיטת רש"י.
המגיד משנה (הלכות גזלה ואבידה פרק יב הלכה ד) מביא פירוש שלישי למונח 'פועל בטל' בשם הרשב"א - כאשר יש הרבה ביקוש לפועלים (מלאכה מרובה) הרי השכר גבוה. אבל כאשר אין הרבה ביקוש, הפועלים נשכרים אפילו בזול, כדי שלא ישבו בטלים. הברייתא אומרת, שלמרות שהפועל הפסיק לעבוד בשעה שהמלאכה מרובה והשכר גבוה, הוא נוטל שכר רק כפועל בטל, דהיינו כמו בשעה שאין הרבה ביקוש. וכתב הש"ך (שם סק"א) שגם פירוש זה נכון להלכה.
חיוב השבת אבידה אינו מתייחד רק להשבת חפץ, שבעליו אינו יודע היכן הוא. הגמרא בבבא מציעא (לא.) אומרת:
כיוצא בזה, מצינו שאדם חייב להגן על צאן חבירו מפני חיות טורפות או מפני טביעה בנהר. דוגמא מופשטת יותר היא חובת הגדת עדות. ההלכה היא, שמי שיודע עדות לחברו ולא העיד, אינו חייב לשלם את ההפסד שנגרם לבעל הדין מחמת שלא העיד. וביאר הרמב"ן (קונטרס דינא דגרמי) את טעם הדבר:
על סמך דברי הרמב"ן כתב רבי יוסף קארו (שו"ת אבקת רוכל סימן קצה), שכיוון שחיוב הגדת עדות דומה לחיוב השבת אבידה, אין חובה לעשותו במקום שבו המשיב מפסיד ממון, והוא הדין שאין חובה להעיד במקום סכנת הגוף.

גליון זה חותם את עיסוקנו בהלכות השבת אבידה. בגליון הבא נתחיל לעסוק בדיני שומרים.