ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

שבת הראי"ה פרשת וישלח

דף הבית בית מדרש פרשת השבוע חומש בראשית וישלח Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר הורד דף מקורות

כסלו תשס"ט

שבת הראי"ה פרשת וישלח

גליון מס' 52



סוכם על ידי תלמידים

מוקדש להצלחת
עם ישראל

אורות הפרשה

וַיָּבֹא יַעֲקֹב שָׁלֵם עִיר שְׁכֶם [לג יח].
"המובן השטחי הוא, שכל השלמה שמסתעפת אחת מחברתה, אח"כ נהפכת לחטיבה בפני עצמה עד שהיא מסגת את גבול האחרת. יעקב אבינו ע"ה הייתה עיקר מגמתו להראות לכל שאין שום צד מצדדי השלמות, בין הגבוהים ובין הנמוכים, שלא יהיה האחד מחזק את חבירו כשיובן יפה, וק"ו שלא יהיה אחד סותר את חבירו. ע"כ הייתה יד ד' עמו, ובא שלם בגופו, ועם זה שלם בממונו, ומשניהם יחד מצא את הטוב הפנימי להיות שלם בתורתו, להיות למופת, כי בדרכי הצדק והאמת מתקבצות כל המעלות להאחד יחד, ואין שלמות אחת דוחה את חברתה, כ"א מפני קיצור ההבנה שבערכה והשגת מטרתה" [מרן הראי"ה, 'עין איה' עמ"ס שבת ח"א עמ' 210].

"פעם אמר מרן הראי"ה בשם הר"ן מברסלב, כי הקדושה שיש לאה"ק היא בחינת סוכה, בחינת "ויהי בשלם סוכו". על כן נאמר ביעקב אבינו, קודם שבא לארץ ישראל לשכם, "ויעקב נסע סוכותה" וכו' ואח"כ: "ויבוא יעקב שלם". וכן בצאת ישראל ממצרים לבוא לארץ ישראל, הייתה הנסיעה הראשונה לסוכות" ['הפוסק', שנה יב, עמ' 13].

וַיִּחַן אֶת פְּנֵי הָעִיר [לג יח].
ודרשו חז"ל:
"ויחן את פני העיר – אמר רב מטבע תיקן להם, ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם" [שבת לג:].

"ובשכבר הימים אמרתי שיעקב תיקן מטבע שוקים ומרחצאות בשכם דווקא, שצפה ברוה"ק שהוא מקום המוכן לפורעניות של חלוקת מלכות בי"ד, ייסוד מאסן מלכות ב"ד האמור במדרש [ילקוט שמואל א' ח'], שהוא משלושת החטאים שצריכין להיתקן, שנאמר "אחר ישובו בני ישראל" וגו' [הושע ג, ה], הוא מפני שנחסרה האמונה שמלך עוסק בתורה וחכמה כדוד ושלמה יוכל לעסוק יפה בעסקי העולם של הנהגת המלכות, ובא יעקב איש יושב אהלים ונתן סימן שהוא מתקן גם מטבע שוקים ומרחצאות וה"ה רשב"י הצווח כ"כ על הנחת חיי עולם בשביל חיי שעה, חתר לתקן תיקון חומרי להסיר הטורח מרבים דלא ליקפו (שבת לד.)" [מרן הראי"ה, 'אגרות הראי"ה' ח"ג אגרת תשמג].


אורות הראי"ה

הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (ט')
פרק ט': עליית הגר"א

בשבוע שעבר עסקנו בייעודו הנשגב של רבינו הגר"א לדור עקבתא דמשיחא, והבאנו מגדולי ישראל כי הגר"א נשלח משמיא ע"מ להכין דרכו של המשיח, ולעורר את הגאולה ושיבת ציון. בעקבות כך יצא הגר"א לארץ ישראל, כחלק מתפקידו הגדול הזה, אך באמצע הדרך נעצר ושב לביתו, מסיבות עלומות. השבוע נעמיק במשמעות הרוחנית של השתוקקותו לארץ ישראל, ומדוע בסופו של דבר לא יצאה אל הפועל.


מעלת ארץ ישראל ע"פ הגר"א
רבינו הגר"א עסק רבות בעניינה הרוחני של ארץ ישראל ובמעלתה [עיין למשל 'אדרת אליהו' דברים א ו]. בחיבוריו השונים הוא חוזר ומזכיר את דברי חז"ל בשבחה של ארץ ישראל. ידוע גם על מנהגו המיוחד לומר מדי יום שלושה פסוקים מסויימים אשר תוכנם הוא השיבה לארץ ישראל. שלושת הפסוקים הם: א. "ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון" [תהילים עו]. והוסיף ואמר על זה: סוכה מצוותה תעשה ולא מן העשוי, אף ציון כך. ב. "חזה ציון קרית מועדנו עיניך תראינה ירושלים נוה שאנן" [ישעיהו לג], מועדנו היינו מועד הגאולה. ג. "ציון היא דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה", היינו: ציון דורשת את הדרישה. הרב אליהו לנדא זצ"ל (נכד הגר"א) מוסיף, כי ברגעיו האחרונים חזר הגר"א כמה פעמים על הפסוקים האלה, וביקש מתלמידיו שגם הם יחזרו תמיד עליהם ['דורש לציון' עמ' ריז].
לדעת הגר"א, חובת העלייה לארץ מתחילה בציווי שנצטווה אברהם אבינו: "לך לך מארצך... אל הארץ אשר אראך" [עיין 'ויקהל משה' עמ' 97]. ומנגד, את עזיבת הארץ בזמן הגלות, המשיל הגר"א לגופה של מת המוטלת בקבר. וזה לשונו:
"כי מעת שחרב הבית יצאה רוחנו עטרת ראשנו ונשארנו רק אנחנו הוא גוף שלה בלא נפש, ויציאה לחוץ לארץ הוא הקבר, ורימה מסובבת עלינו, ואין בידינו להציל הן העובדי כוכבים האוכלים את בשרנו, ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות עד שנרקב הבשר, והעצמות נפזרו פיזור אחרי פיזור, ומכל מקום היו עדיין העצמות קיימות שהן התלמידי חכמים שבישראל מעמידי הגוף, עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאיתנו ונעשה עפר, 'שחה לעפר נפשנו', ואנחנו מקווים עתה לתחיית המתים, 'התנערי מעפר קומי', ו'יערה רוח ממרום עלינו'" [ליקוטי הגר"א שבסוף ביאור ספרא דצניעותא].
בעיני הגר"א, חזרת עם ישראל לארץ היא חלק מתחיית המתים עליה אנו מתפללים אלפי שנים, ושבדורות האחרונים זכינו לה בשלבים משמעותיים.

עליית הגר"א לארץ ישראל
אהבתו האדירה של הגר"א לארץ ישראל, לא הייתה אהבה פרטית או אישית. במשך כל תקופת הגלות עלו רבים מגדולי ישראל לארץ הקודש, ע"מ לקיים בה מצוות, לזכות לקדושתה, או רק להיקבר באדמתה. לא כן רבינו הגר"א – מטרת עלייתו הייתה לאומית, ואת כל חייו מסר כדי לעורר את העם כולו לגאולה השלימה.
היטיב לבאר זאת הגאון ר' יעקב משה חרל"פ זצוק"ל (שאבותיו היו מתלמידי הגר"א) במאמרו 'עליית אליהו':
"ויד ד' הייתה אל אליהו, להכין את עם הקודש לשיבתם לארצם ונחלתם ארץ הקודש והמקדש, לכונן את עפרה ולשוב לבנותה, ולהיותם מתגעגעים להר קודשם, ההר חמד אלוקים לבנות שם בית בחירתנו – על ידי התעוררות, איתערותא דלתתא של קיום היעוד "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא, והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם", למען לעשות את כל ישראל לחטיבה אחת ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון אביהם שבשמים, ולתקן כל מה שפגמו בארץ חמדה.
[...] ובעת הפקידה שרצה הקב"ה לפקוד את עם קודשו ולגלות אור אהבתו וקודש אחדותו, נפל דבר בישראל ושבטים נתחלקו אז זה מזה והיו לשתי מחנות, החסידים לשיטותיהם והפרושים לשיטותיהם, ורבו המחלוקות בישראל, והגיע הדבר כי התחלקות השיטות שביניהם נגעו גם בפנים הפנימיות, בבת עיניהם של ישראל ביסוד אמיתות התאחדותו יתברך שמו עם עולמו מיניה ומזיוויה, ונסתבב מזה שינוי ערכין ביסודות ההנהגה והיה אפשר שכל הפקידה השמימית של אז תתבטל והייתה כל הייתה. ואז יד ה' הייתה אל אליהו לעמוד על שורש הדבר מדוע בוששת הטובה לבוא לעולם, והבין כי זה בא מחמת מיעוט הדביקות בארץ הקודש וביחוד בעיר השלום היא עיר הקודש ירושלים תובב"א [...].
ועל כן לא נח ולא שקט רבינו הגר"א זי"ע לעורר את תלמידיו וכל מכיריו לשוב לארץ ישראל ודווקא לירושלים למען לעצור בעד התוהו ולהחזיק התיקון, והיה נועד אז שכל ישראל יוחזרו לחטיבה אחת להיות מקויים בהם "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", בארץ היינו בארץ ישראל [לפי ביאור רבנו הגר"א בסדור הגר"א] ויהיה ניכר ומפולש אחדותו יתברך שמו "אתה אחד ושמך אחד" בלי שום שינויי שיטות והכל הולך אל הים והים איננו מלא.
לשם זה זירז עצמו הגר"א להכין את נסיעתו לארץ ישראל למען הגשים בפועל את חזון הנבואה "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לא אבות על בנים ולב בנים על אבותם" ['דורש לציון' ט –יג. 'אמרות טהורות' עמ' קסד ואילך].
במהלך נסיעתו לארץ ישראל, כתב הגר"א את אגרתו המפורסמת 'עלים לתרופה', בה הוא כותב שהוא הולך "לארץ חמדת ישראל וחמדת ד', שכל עליונים ותחתונים תשוקתם אליה".

מדוע חזר הגר"א מדרכו
כידוע, עלייתו של הגר"א לא צלחה, והוא נאלץ לשוב עקבותיו באמצע הדרך. השתלשלות הדברים, כפי שמסר הרצי"ה בשם אביו מרן הראי"ה, הייתה כך: באחת העיירות היה יהודי עשיר, שהיה לו בית חרושת למשקאות. בעת נסיעתו של הגר"א, הופיע שם פתאום יהודי, עם מכתב מהגר"א, ובראשו כתוב: "להרב איש האלוקים ר' ליב וילנער". באותו בית חרושת עבדו פועלים רבים, אבל לאף אחד לא היה מושג מיהו אותו ר' ליב. מכיוון ששליחו של הגר"א היה מוכרח למצוא את ר' ליב הנ"ל, חיפשו הרבה, ואחר איזה זמן נמצא עובד אחד בשם ר' ליב, ואליו היה מיועד המכתב. בגוף המכתב ביקש הגר"א את עצתו של ר' ליב, האם לנסוע לארץ ישראל. התשובה הייתה שלילית, ולכן הגר"א לא נסע [מובא ב'מתוך התורה הגואלת', ח"ב עמ' קסח].
עד היום איננו יודעים בדיוק את סיבת המניעה, והדבר עדיין מוגדר כחידה. כששאלו בני הגר"א את אביהם לפשר הדבר, ענה: "מן השמים לא הרשוני". גדולי ישראל נתנו סיבות שונות לדבר, מהם הלכתיות ומהם מעשיות, אך הודו שאינן מספקות תשובה הולמת לתעלומה.

שורש נשמת משה
לעומת זאת, גדולי המקובלים נימקו את עצירתו של הגר"א בצורה עמוקה ע"פ רזי תורה, ואמרו כי רבינו הגר"א היה ניצוץ נשמתו של משה רבינו, ומפני כך לא זכה אף הוא לעלות לארץ. וכך כותב הגרי"מ חרל"פ:
"ואמנם, כיוון שכניסה כזאת לארץ מצד התורה הייתה חפצו של משה רבינו ע"ה ולא נענה על זה, על כן כל אלו שהם משורשו הם ג"כ מעוכבים לבוא ומנעוהו מן השמים, והיה מוכרח לחזור לביתו" ['דורש לציון' שם].

השתוקקות הגר"א מחזקת את דורנו
בכרוז מיוחד שכתב מרן הראי"ה (בחודש תמוז תרצ"ד), מתבררים עקרונות יסודיים במניעת עלייתו של הגר"א לארץ, כמו גם באיכות השפעתו על תהליך הגאולה בדורנו. את הכרוז (שמתפרסם כאן לראשונה בשלמותו עם צילום המקור) כתב הראי"ה לכבוד חגיגת הנחת אבן הפינה לבית כנסת הגר"א, וכך הם דבריו:
"לכבוד ועד הקהילה ומייסדי בית הכנסת הגר"א [...].
בכל לבבי ונפשי, הנני משתתף בשמחתכם הקדושה בחגיגת הנחת אבן הפינה ליסוד בית הכנסת על שם רבינו הקדוש האור המאיר לכל בית ישראל קודש הקדשים הגאון החסיד כחד מקמאי רבינו התנא האלוקי מרנא רבי אליהו מוילנא זצוקלל"ה, וזי"ע ועל כל ישראל.
שמחת אמת היא זאת להתחיל כעת בזמן התעוררותה של התחייה הלאומית והחפץ האדיר של בנין ארץ הקדושה אצל כל פזורי ישראל להקים את השם הגדול של מאור התורה אשר האיר את מחשכי היהדות בכל ערכיה ופינותיה ואשר אהבתו לארץ ישראל הייתה בלי מצרים, כמו שמן השמים עכבו את הרועה הנאמן משה רבינו ע"ה, מלבוא אל הארץ בפועל, בכל זאת בטוחים אנחנו, שההשתוקקות הקדושה שבנשמת רעיא מהימנא לבוא לארץ ישראל, שהתבטאה בתחנונותיו הגדולות, היא היא אשר נותנת כח ואומץ לכל הדורות – והדור האחרון שלנו בכלל – להתקשר בקדושת ארץ חמדה, לבנותה ולהקים שוממותיה.
כמו כן הננו בטוחים בעז"ה, שההתלהבות הקדושה והעליונה של רבינו הגאון החסיד האלוקי רבינו אליהו זצ"ל, שלא יצאה לפועל על ידי עיכובים מן השמים, בעת אשר לא הגיע עדיין הזמן להתחלת צמח ישועה של הקץ המגולה לישראל, היא תשגבנו ישע בעז"ה לשוב לארצנו הקדושה בפועל ובמעשה, עם כל אור התורה והקדושה האמיתית, כמו שהייתה בשאיפתו הנערצה של רבינו הגדול החסיד והקדוש זצ"ל, נשמתו בגנזי מרומים. וכולנו יחד נזכה להיות ששים ושמחים בבנין שלם, בבוא המבשר אליהו הנביא לאמור לציון הנה ישעך בא וגואלך קדוש ישראל, הנה הוא משיב לך את הודך והדרת קדושתך, בבוא לציון גואל צדק, במהרה בימינו אמן".

השתוקקות משה ומשמעותה הרוחנית
בתוך דבריו היפים והחשובים, הזכיר מרן הראי"ה את תשוקתו של משה רבינו להיכנס לארץ, והדגיש כי תשוקה זו נותנת היא כוח לכל דורות עם ישראל לבנות את הארץ. דברים דומים דיבר הראי"ה על שולחנו הטהור, בשבת פרשת ואתחנן:
"מידות גדולות שהיו צריכות להיקבע במסד-האומה, נפתחו בגדולי גדולים, והם שהעמיקו בהם עד השיתין של הנפש, והעלו אותם למרומים שברוח. מידות החסד והאהבה נפתחו על ידי אברהם אבינו, מידות הגבורה והיראה נפתחו על ידי יצחק אבינו, וכיוצא בזה. והנה רצה הקב"ה לפתוח שערי מידה חדשה, להעמיק בלב האומה הישראלית, מידת געגועים לארץ ישראל, שגם בהיותם על אדמת נכר, תהיינה עיניהם נשואות לציון, וליבם יהיה מלא המיה לארץ אבותיהם, ועמד ופתח מידה זו על ידי רעיא מהימנא, השליח הראשון אשר נשתלח לגאול את ישראל.
"ואתחנן אל ד'... אעברה נא ואראה את הארץ הטובה וגו'" [דברים ג כג] – שיטח משה רבינו תחנונים ותפילות כמנין ואתחנ"ן, והרחיב והעמיק רבות רבות בהפצרותיו, ככל המבואר בספרי הקדמונים, ובמיוחד ב'מגלה עמוקות', ובתחנוניו-תפילותיו המרובות של משה רבינו, נפתח מעין עמוק ביותר של געגועים לארץ ישראל, שכוחו המרווה יפה לכל הדורות. ומאז כל השואב ממעיינו של משה רבינו, גם אם הוא נמצא במרחקים, מתגעגע הוא לארץ ישראל, ואין סוף לצמאון, ואין גבול לכמיהה, כי גדול המעיין ועמוק הוא" ['מועדי הראי"ה' עמ' רלז].
הגאון ר' שלום נתן רענן זצ"ל, חתנו של מרן הראי"ה, התבטא אף הוא בצורה דומה על השתוקקותו של משה רבינו, וז"ל:
"משה רבינו שידע את ערכה של ארץ ישראל התחנן להיכנס בה כי הוא כולל את כל נשמות ישראל, ולוּ נכנס – הייתה מתבצרת ומתגלה צורת קדושתה של כנסת ישראל במילואה, ואז היה תיקון, ומי יודע אורחותיו של השי"ת שחשב להאריך את זמן השבירה, ולוּ נכנס משה רבינו לא"י לא היה גלות. ואם היה נכנס, לא היו ישראל מתקיימין בגלות, כי אין אנו מתקיימין עכשיו אלא מתוך התשוקה הגדולה לא"י שמתנוצצת בנו ממרע"ה שהשתוקק להיכנס לא"י ולא מלא תשוקתו, ואילו היה נכנס לא"י ונתמלאה התשוקה לא היה לנו קיום בגלות, ולא היו החיים אלא בא"י, ואילו הקיום בגלות אינו אלא בכוח התשוקה לארץ ישראל" [עי' זח"ג ר"פ]. ['בשמן רענן' ח"א עמ' ריד].

"וראה בטוב ירושלים"
עניין נוסף אנו למדים מבית מדרשו של רבינו הגר"א, בייחס לתפילותיו של משה להיכנס לארץ, והוא מדברי גדול תלמידיו, הגאון ר' חיים מוולוז'ין זצ"ל. יודעים אנו מתוך כמה מקורות, כי ר' חיים היה משתדל בכל כוח השפעתו לחדש את הישוב היהודי בארץ ישראל, שנוסד על טהרת הקודש על ידי תלמידיו של רבו הגדול, הגר"א מוילנא זצ"ל. וכפי שמעיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל, הצליח הוא "ביגיעת הגאון דוולוז'ין ובחכמתו המרובה ובצדקתו הנפלאה, לייסד יסודות בהרבה קהילות קדושות לטובת הישוב בארץ ישראל" ['פנקס הכולל' שלו, נדפס ב'תולדות חכמי ירושלים' ח"ג, פרק ד']. וכבר הארכנו על כך בשבועות הקודמים.
רבי ישראל משקלוב, למרות מה שסבל נוראות בגוף ובנפש במשך שנות שבתו בארץ הקודש, קיבל את יסוריו באהבה, והשקיע את כוחו ומרצו לבסס את הישוב היהודי בגליל, וכמו שמספר הוא עצמו בהקדמתו לספרו 'פאת השולחן'. כשיצא מארץ ישראל אל הגולה כדי לבקש עזרה לטובת הישוב וקיומו, שפך מרי שיחו לפני רבי חיים, על כל התלאה אשר מצא בארץ ישראל ואת כל אשר נשא וסבל גם מצד ממשלת הארץ וגם מצד חוגים ידועים, אחיו בני עמו, בתוך הישוב. ור' חיים, שליבו היה מלא אהבה וגעגועים לארץ הקודש, ורצה לחזקו ולתומכו בפעולותיו הכבירות לטובת הישוב, ענה ואמר לו – כפי שהיו מספרים אחרי כן זקני צפת בשם רבי ישראל – כדברים האלה:
"משה רבנו התחנן לפני ד': אעברה נא ואראה את הארץ הטובה! אלמלי היה משה רבנו עובר את הירדן ורואה את הארץ, היה רואה רק את הארץ הטובה, את כל הטוב שבה, ומרוב אהבה לא היה מרגיש כלל אם יש לפרקים בתוכה גם צדדים לא טובים, שליליים" [מובא גם בספר 'ויקהל משה' עמ' 436, וכן ב'ישורון' כרך ו' עמ' 206].
כך גם מסופר על מרן הראי"ה, שכאשר היו באים אליו אורחים מחו"ל לבקש ממנו ברכת כהן, היה נוהג לברך בדברי הכתוב: "יברכך ד' מציון", ומה היא הברכה מציון? "וראה בטוב ירושלים". שלא כל אדם זוכה לראות רק את הטוב שבירושלים ['פרחי אהרן' עמ' 244 עי"ש. 'תלפיות' ב עמ' 155. ועיין בספר 'על התורה', עמ' 464].

עליית תלמידיו
ואמנם רבינו הגר"א לא עלה בעצמו לארץ ישראל, אך בעידודו ובהשראתו עלו גדולי תלמידיו ארצה. הגר"א נפטר בשנת תקנ"ח, וכעשר שנים אחר כך (תקס"ח) עלה לארץ ישראל אחד מבחירי תלמידיו הרב מנחם מנדל משקלוב, והוא היה הראשון שהניח את היסוד לישוב האשכנזים הפרושים בארץ ישראל.
וכך מתאר זאת הגרי"מ חרל"פ:
"תלמידיו שעלו לארץ, התאמצו לבנותה, הפיחו רוח חיים בכל ישראל [...]. היו מהתלמידים שזכו על ידי זה שנגלה עליהם רבנו הגר"א פה בארץ בחזיון לילה, ויש שהופיע עליהם הדר קודשו גם בהקיץ, ללמדם איך לדבק את ישראל בארץ קודשם לתקן את החטא של "וימאסו בארץ חמדה", ומהם גם כל ההתעוררות לחיבת הארץ" ['דורש לציון' שם].


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il