איסור הנאה מנרות חנוכה | הרה"ג דוב ליאור | בית המדרש

שבת ומועדים
עיונים בעניני חנוכה

קטגוריה משנית

הלכה מחשבה ומוסר
נושאים שונים

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

שמחה בת חנה

4859

9 דק' קריאה

חלק א'- מאור הנרות בשעה שדולקים
הר"ן ועוד ראשונים הבינו שטעם וגדר האיסור, בדעת ר' זירא אמר רב, בתחילת סוגיית חנוכה (שבת כא:), שאסור להשתמש לאורה, הוא: מכיון שע"י נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל (כלשון הר"ן ט. בדפי הרי"ף ד"ה 'הלכות חנוכה'). כלומר כל שימוש אסור ואפ' שימוש של מצווה, דומיא דמנורה. דין זה שאסור להשתמש לאורה, מסיקה הגמ' מדברי ר' זירא, אשר מכך שהתיר להדליק נר חנוכה גם ב'שבת חנוכה', אפילו בפתילות ושמנים שאסור בשבת להדליק בהן מחשש שמא יטה, משמע שאסור להשתמש לאורו של נר חנוכה וממילא אף בשבת אין לחשוש שמא יטה את הנר. דין נוסף מסיקה הגמ' מדברי ר' זירא אמר רב, שאמר 'פתילות ושמנים שאמרו חכמים אין מדליקין בהן בשבת, מדליקין בהן בחנוכה בין בחול בין בשבת' ש'כבתה אין זקוק לה', דהיינו אם כבה נר חנוכה לא מחוייב לחזור ולהדליקו, ונעסוק בדין זה בחלק הבא של השיעור בע"ה. ע"פ הטעם הנ"ל של הר"ן, ההבנה הפשוטה בדברי רבא בהמשך הסוגייה 'אמר רבא: צריך נר אחרת להשתמש לאורה' דהיינו: צריך שַׁמָּש, היא: שאם ישתמש לאור הנרות, השַׁמָּש יציל אותו מאיסור הנאה מנרות חנוכה.

אולם בדף הבא (כב.) ישנה דעה אחרת בנושא זה 'אמר רב יהודה אמר רב אסי: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה, כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: וכי נר קדושה יש בה?'.
וכאן יש לשאול מספר שאלות:
מה בא רב יהודה לחדש לנו בדוגמא של 'הרצאת מעות' שנקט, זה בדווקא או לרבותא?
מה טעמו לאיסור זה?
האם הוא חולק על ר' זירא אמר רב לעיל?
מדוע הגמ' לא הקשתה לעיל ג"כ 'וכי נר קדושה יש בו'?
כאיזו דעה יש לפסוק?

הרמב"ן בדעת הרי"ף, שהביא להלכה את שתי המימרות הנ"ל, הבין, שאין מחלוקת ביניהם (גם גרס בשניהם משם רב), ורב יהודה בא לחדש רבותא שאפי' תשמיש קל כמו הרצאת מעות אסור לעשות לאורם מדין ביזוי מצוה, וכך יש לפסוק לדעתו.

אולם בעל המאור למד, שרב יהודה בדבריו בא להשמיענו שדווקא תשמיש חול כמו הרצאת מעות אסור בנר חנוכה, וטעמו, כמו שמפורש בהמשך הגמ', הוא: משום ביזוי מצווה; שזה שייך רק בשימוש בנר מצווה לצורך דברי הרשות, אך לדבר מצווה, כגון: לקרוא בספר קודש או לסעודת שבת מותר לאור נרות חנוכה. והוא אכן חולק על ר' זירא אמר רב שאסר כל שימוש לטעמיה כנ"ל, דומיא דמנורה. ולומד בעל המאור שזוהי מסקנת הסוגייה שהרי כך סובר גם רב יוסף וגם שמואל בהמשך הגמ' גבי מדליקין מנר לנר, שטעם האיסור הוא משום ביזוי מצווה, וא"כ רק לדבר הרשות אסור, אך מותר תשמיש של מצווה.
וכיון שהמימרות חלוקות, וטעם ר' זירא לעיל אינו משום ביזוי מצוה אלא כהקדש דומיא דמנורה, לכן לא הקשה עליו שמואל לעיל 'וכי נר קדושה יש בו' כי אכן סובר שהטילו עליו מדרבנן קדושה, כעין שמצינו בבית הכנסת שהטילו עליו קדושה מדרבנן, ואכן כל שימוש אסור. משא"כ לרב יהודה הסובר שהטעם הוא משום ביזוי מצווה, מקשה שמואל מדוע אסר הרצאת מעות. כאן יש להדגיש שביזוי מצוה זה לא חומרא מדרבנן, אלא כפי שמדייק ה'חכמת אדם' מל' רש"י (כב. ד"ה 'דם') 'דנפקא לן מקרא 'ושפך...וכסה' ומפרש בה טעמא שלא יהיו מצוות בזויות עליו' שזה לימוד גמור מדאורייתא (אמנם, מדגיש הריטב"א, שאיסור ביזוי מצוה הוא רק בשעת קיום המצוה, אך לאחר שכיסה את הדם מותר לדרוך שם ברגלו). ואף שמואל אינו חולק עקרונית על היסוד של ביזוי מצוה, רק סובר שאין זה אלא בשימוש בגוף המצווה עצמו, כמו בשקילת מעשר שני בהמשך הגמ', וכן בהדלקה מנר לנר ע"י קיסם לחד לישנא בגמרא, שזה שימוש בגוף הנר, ועל כן אסור משום ביזוי מצוה, וכיון שבגדרי ביזוי מצוה עסקינן הקשה דווקא על רב יהודה. כך מבאר בעל המאור את דעת שמואל.

אולם מקשה הרשב"א בחידושיו (שבת כא: ד"ה 'אמר ר' ירמיה') על בעל המאור, כיצד פוסק נגד רבא, שוודאי סובר שאסור להשתמש לאורה אפ' תשמיש של מצווה, שהרי מצריך נר אחרת להשתמש לאורה, ועוד, לקמן כג: אמר רבא נר ביתו ונר חנוכה – נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, ואם איתא שמתיר לאכול סעודת שבת (תשמיש מצוה) לאור נר חנוכה, היה לו לומר שנר אחד יעלה לו לכאן ולכאן, אלא וודאי שרבא סובר שאסור אף תשמיש של מצווה.
ומוסיף הרמב"ן במלחמות ומקשה על בעל המאור, לשיטתו, שמותר להשתמש תשמיש של מצווה לאור נר חנוכה, א"כ חזר האיסור להדליק נר חנוכה בפתילות ושמנים שאסור בשבת, שמא יטה, ומדוע בעל המאור עדיין מתיר זאת?

אלא לבעל המאור יש הסבר חדש בטעם רבא המצריך נר אחרת, דהיינו שַׁמָּש, להשתמש לאורה, ומחדש שלדין זה יודה אפי' מ"ד לעיל (רב הונא ורב חסדא), המתיר להשתמש לאורה כל שימוש. כי יש כאן טעם נוסף, יסודי, והוא: 'שלא יהא הרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה' כלשון בעל המאור כאן, שמטעם זה גם אומר רבא לקמן כב: שאף למ"ד הדלקה עושה מצוה מי שמחזיק בידו את נר החנוכה ולא הניחו, לא עשה ולא כלום, ופרש"י שם, מדוע? משום ד'ליכא היכר ניסא', אף טעם רבא בצורך בשַׁמָּש הוא שיהא 'היכרא שהנר של מצוה הוא' כלשון רש"י במקום, זהו תנאי בסיסי הנדרש בנר חנוכה שיהא ברור לרואה שבעה"ב הדליק נר משום הנס, ואם אין לו עוד נר בבית הקבוע לכל תשמישיו, הרואה אומר שנר זה שהדליק הוא לצורכו ולא לשם הנס ועל כן לא עשה ולא כלום, וזה חסרון בפרסומי ניסא, המקובל על כל הדעות, לדעת בעל המאור, אבל אם יש נר נוסף, אין לאסור שימוש לדבר מצוה מנר החנוכה עצמו. ואף בשבת שימוש של מצוה מותר לאור נר החנוכה, כגון: לצורך סעודת שבת, ולא חיישינן שמא יטה, אף שנר חנוכה יכול להיות נר משמן ופתילה שאסור להדליק בו בשבת, מ"מ, כיון שבנר של שבת מקפיד שיהא נמשך אחר הפתילה, יש לו תזכורת שלא יטה, ונר השבת מציל על כל הנרות ותו לא חיישינן שמא יטה. יש דעה כזאת בראשונים, שגם בשבת רגילה די בנר אחד מפתילות ושמנים הכשרים להציל על כל הנרות, ויתכן שכמותו סובר בעל המאור.

אולם, כאמור לעיל, הרי"ף, פסק אחרת, שאין להשתמש אפ' שימוש של מצוה מנר חנוכה. וכאן יש להבין: מטעם מה אסר ר' זירא ומדוע הוסיף רב יהודה הרצאת מעות? וכן כיצד מדליקים מנר לנר, הרי סוף סוף זה להשתמש בו שימוש של מצוה?

אלא מבארים הרמב"ן כאן במלחמות והרשב"א בחידושיו, שטעמו של ר' זירא אינו כהבנת הר"ן ובעל המאור שעשאוה כמנורה, אלא הטעם הוא, כל' הרמב"ן 'משום דהרואה אומר לצורכו הוא דאדלקה' וכן ל' רש"י שם ד"ה 'ואסור להשתמש לאורה': 'שיהא ניכר שהוא נר מצוה'. אותה סברא שלדעת בעל המאור מצריכה נר נוסף, אך לא אוסרת להשתמש לאור נר החנוכה, לדעת הרמב"ן והרשב"א אוסרת אף להשתמש לאור נר חנוכה שאר תשמישין, שלא יאמר הרואה לצורכו הוא דאדלקה. אלא שבשימוש מועט וקל כהרצאת מעות, אין לחשוש מטעם זה בלבד, לכן זה מה שבא רב יהודה לחדש שיש כאן טעם נוסף של ביזוי מצוה, האוסר אפי' שימוש קל. מאידך, אם הטעם הוא רק משום ביזוי מצוה, היה לו להתיר שימוש לצורך מצוה אחרת, לכן בעינן ג"כ את הטעם הראשון משום שיהא ניכר לרואה, כך מסביר הרשב"א בתירוץ א'. בתירוץ ב' מבאר הרשב"א (וכן הר"ן) שאף מטעם ביזוי מצווה עצמו יש לאסור לצורך מצווה אחרת, משום שלהשתמש במצוה א' לצורך מצוה ב' זה ג"כ ביזוי, ואפ"ה מותר להדליק מנר לנר שמכיון שזו אותה מצוה ליכא בכך ביזוי מצוה. לכן דווקא על טעם זה האוסר אף שימוש קל הקשה שמואל: 'וכי נר קדושה יש בו'? כי בשאר שימושים (שאינם מועטים) מודה שמואל לר' זירא כי הם מבטלים את ההיכרא, ומשום ביזוי מצוה ס"ל לשמואל שלא שייך בכי האי גוונא, כי זה לא בגוף החפצא, אך רב יהודה חלק עליו. ופסק הרי"ף כרב יהודה, וכל הסוגייא מבוארת היטב הן לדעת הרי"ף והן לדעת בעל המאור.

חלק ב'- ממוֹתר השמן לאחר שכבו נרות החנוכה.
הר"ן כותב, שיש מחלוקת בין הרי"ף לגאונים לגבי מוֹתר השמן שבנר אחר שכבה (ט. בדפי הרי"ף ד"ה 'אי נמי לשיעורא').
לדעת הרי"ף מוּתר להשתמש במוֹתר השמן; שהרי הרי"ף פירש את תירוץ הגמ' 'אי נמי לשיעורא' - 'שאם היתה דולקת והולכת עד השיעור הזה ורצה לכבותה או להשתמש לאורה, הרשות בידו'. ופירש הר"ן שכ"ש שמותר להנות מהשמן 'לפי שלא הקצה אותה אלא למצוותה, דהיינו: כל זמן שדולקת והולכת בתוך זמן מצוותה'. שהרי הגמ' הקשתה על הדין, שהסיק ר' ירמיה אליבא דרב, 'כבתה אין זקוק לה' דהיינו: לא צריך לחזור ולהדליקה, מהברייתא שאומרת 'מצוותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק', משמע שאם כבתה צריך לחזור ולהדליקה עד שתכלה רגל! ומתרצת הגמ' 2 תירוצים, א'- 'דאי לא אדליק מדליק' כלומר: זה בא ללמד אותנו את זמן ההדלקה. ב'- 'אי נמי לשיעורא'. ולעומת התוס' (כא: ד"ה 'דאי לא אדליק מדליק' בשם ר"י פורת) שהבין ששני התירוצים חולקים אחד על השני, ולתירוץ השני בגמרא אפשר להדליק גם אחר שתכלה רגל מן השוק; הרי"ף הבין שאינם חולקים, אלא התירוץ השני מוסיף על גבי התירוץ הראשון, ומחדש שאחר זמן זה מותר לכבותה או להשתמש לאורה (אך קודם שתכלה רגל מן השוק, רק אם כבתה אין זקוק לה, אבל ברור שאין לכבותה. ורש"י פירש 'א"נ לשיעורא': 'שיהא בה שמן כשיעור הזה').

לעומת זאת, מצטט הר"ן בשם הגאונים: 'דאם כבתה ונשאר שמן בנר ביום ראשון, מוסיף עליו ומדליק ביום שני, וכן בשאר הימים ואם נשאר בה ביום אחרון עושה לו מדורה ושורפו במקומו, שהרי הוקצה למצוותו' ומבאר הר"ן סברתם: 'כי יהיב להו בנר לגמרי מקצה אותן למצוותן שאין אדם מצפה אימתי תכבה נרו, ואם נשתיירו הרי הן אסורים שהרי הקצה אותן לגמרי למצוותן'. וממשיך שם הר"ן, ומשווה דין זה לדין עצי סוכה ונוייה ומבאר כל שיטה על פי דעתה.

אולם מקשה ה'שלטי גיבורים' (שם אות ו), שעל פי הסבר הר"ן יש סתירה ב'טור'. שהרי הטור בסי' תרעז פסק כדברי ה'גאונים' כלשונם לעיל: 'נותר ממנו בליל שמיני עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצוותו'. עכ"ל הטור. ואילו בסי' תערב פסק את דברי הרי"ף כלשונו לעיל: 'יכול לכבותה לאחר שעבר זמן זה וכן יכול להשתמש לאורה לאחר זמן זה שעבר עיקר מצוותה' עכ"ל הטור.
אלא אומר ה'שלטי גיבורים' על כרחך אין מחלוקת בין הרי"ף לגאונים. אלא תלוי מתי כבתה, הרי"ף מיירי שמכבה אחר הזמן ולכן מותר השמן בשימוש, ואילו הגאונים מיירי שכבתה תוך זמנה (תוך חצי שעה) ואין זקוק לה ושמן זה הוקצה למצוותו ואסור. כך מתרץ גם הבית יוסף בסי' תרעז. תירוץ נוסף מביא הב"י שם מהר"י אבוהב: שהרי"ף מיירי שפירש דאינו מקצה את השמן אלא לשיעור זמן הדלקה, והגאונים מיירי בסתמא שאז הוקצה כל השמן, וזה ההסבר בטור (וכן 'ערוך השולחן' בסימן תרעז מביא שני פירושים אלו).

אולם כאן יש להבין את דעת הרמב"ן (בחידושיו במסכת שבת כא: ד"ה 'ומצאתי למקצת הגאונים ז"ל') הסובר, שאפילו כבתה תוך זמנה מוּתר השמן בשימוש. מבאר הרב משה הרשלר זצ"ל בהערותיו על הרמב"ן (שם, הערה 24), מהו שורש המח' בין הרמב"ן לגאונים, ועל פי זה גם תתיישב הסתירה בטור. מוכיח הרב הרשלר, שפשט הגאונים מיירי אף אם כבה אחר חצי שעה שלא כהבנת ה'שלטי גיבורים' ו'הבית יוסף', ומבאר שעל עצם הסברא של הר"ן בדעת הרי"ף, שאם התיר שימוש לאור הנרות אחר חצי שעה כל שכן שיתיר הנאה מהשמן, ניתן לחלוק, ועל אף שמותר להשתמש לאורה, השמן מוקצה. והיינו: שע"פ הגאונים באיסור הנאה מנר חנוכה יש 'שני דינים'. א- משום ביזוי מצוה. ב'- משום הוקצה למצוותו. משום ביזוי מצוה (כמובא לעיל בחלק א' של השיעור בשם הריטב"א) שייך רק בעוד המצווה מתקיימת, היינו: תוך חצי שעה. אך לאחר שעבר זמן המצווה אין איסור של ביזוי מצווה, לכן וודאי שיסכימו הגאונים לדין הרי"ף המתיר את האיסור להשתמש לאורה אחר חצי שעה, איסור שנהג משום ביזוי מצווה (בנוסף לטעם שאין להשתמש לאורה על מנת שיהא ניכר לרואה שהוא נר מצוה, המובא לעיל בחלק א' של השיעור, אשר גם הוא כבר לא שייך כעבור הזמן). אולם האיסור משום מוקצה למצוותו הוא איסור בחפצא - בשמן, בכל השמן, כסברת הגאונים, שמסתמא הקצה את כולו ולא רק כדי שיעורו, מכיוון 'שאין אדם יושב ומצפה אימתי תכבה נרו'. ואכן אחר שיכבה הנר יהיה אסור להנות מן השמן. אך בשעה שדולקים ועברה חצי שעה מותר להשתמש לאורה, כי שימוש מאור הנרות אינו נחשב לשימוש בחפצא, בשמן, אלא שימוש צדדי רק מהאור. ועל פי זה אין סתירה בדברי ה'טור'.

ומהי סברת הרמב"ן? מבאר הרב הנזכר, שהרמב"ן חולק על עצם הדין של הוקצה למצוותו בנר חנוכה, וסובר שדין זה שייך רק בשבת ויו"ט (ואפי' בחוה"מ) היכא דשייך קדושה, אך בחנוכה לא שייך כלל מוקצה מחמת מצווה. ולכן אף אם כבה הנר תוך הזמן - השמן מותר לרמב"ן. [סברא מעין זו ברמב"ן, מצינו לגבי תוספת על צום ט' באב, שסובר הרמב"ן שלא שייך תוספת ט' באב כי אינו מקרא קודש ואי אפשר למשוך אותו; מה שאין כן, כמובן, ביוה"כ, בו מצווה מהתורה להוסיף (אפילו לשיטת הרמב"ם שתוספת שבת ויו"ט לענין איסור מלאכה היא מדרבנן, תוספת יוה"כ לענין עינוי היא מן התורה)]. אמנם בוודאי בשעה שהנרות דולקים נשאר דין הגמ' שאסור להשתמש לאורה מדין 'ביזוי מצוה'.

ניתן לבאר את סברת הרמב"ן באופן נוסף, שאינו חולק עקרונית על דין 'הוקצה למצוותו' בנר חנוכה, אבל נחלקו כאן הראשונים באומדנא, שלדעת הגאונים מסתמא הקצה את כל השמן גם יותר משיעורו על אף שכבה (ולדעת הרי"ף ע"פ הב"י, הקצה רק את השמן כדי מצוותו, כשיעורו), ואילו לדעת הרמב"ן הקצה רק את השמן ששימש בפועל למצווה, וכיון שאם כבתה אין זקוק לה, נמצא שבמקרה זה השמן שהוקצה, הוקצה רק לרבע שעה, לדוגמא, וקיים את המצווה, לכן מוֹתר השמן אפילו כבה הנר תוך זמנו - מותר בשימוש לדעת הרמב"ן.

מתוך חוברת 'ימי חנוכה' בענייני חנוכה היוצאת לאור בימים אלו. בחוברת, מתורתו של מו"ר הגאון הרב דוב ליאור שליט"א על ימי החנוכה. להשגת החוברת (בתשלום) – פל' 0502050998 או 0505307683 או בדואר אלקטרוני: HARAVLIOR.CO.IL@HARAV

נושאים שונים

עיונים בעניני חנוכה