מבוא לדיני שומרים

בתחילת עיסוקנו בהלכות שומרים, נבאר השבוע את ההלכות היסודיות בדיני שומרים.
המשנה בבבא מציעא (צג.) אומרת:

המשנה מסבירה, שקיימים ארבעה 'דגמים' של שומרים: שני ה'דגמים' הראשונים מתייחסים לאדם שתפקידו קשור אך ורק לשמירה, והשאלה היא אם הוא מקבל שכר על שמירתו - שומר חינם, הוא שומר שאינו נוטל שכר על שמירתו, ושומר שכר, הוא שומר הנוטל שכר על שמירתו. שני ה'דגמים' האחרונים מתייחסים לאדם שיש לו רשות להשתמש בחפץ של חברו, כאשר בתמורה לרשות זו, מוטלת עליו החובה לשמור על החפץ - שואל הוא מי שאינו משלם על הרשות להשתמש בחפץ ולכן 'כל ההנאה שלו' ואילו השוכר משלם על השימוש בחפץ.
דינו של שומר החינם, שהוא חייב לשלם רק אם פשע בשמירתו. שומר שכר משלם גם במקרה שהחפץ נגנב למרות השמירה, או שאבד למרות השמירה. השואל חייב לשלם אפילו אם החפץ אבד באונס גמור. בדינו של השוכר נחלקו התנאים. להלכה, דינו כשומר שכר.
עוד חידוש בדיני השומרים הוא, שכאשר ישנה מחלוקת בין המפקיד לשומר (המכונה גם נפקד) בשאלה באילו נסיבות אבד החפץ, ואפילו אם אין למפקיד טענת ודאי, אלא שהוא פשוט אינו מאמין לשומר, אם לשומר אין ראיות, הוא חייב להישבע כדי להכחיש את טענתו של המפקיד. שבועה זו מכונה 'שבועת השומרים'.

כאמור, ישנם שלושה דגמים של חיוב תשלומים בשומרים. ברור, שהסברא נותנת שחיובו של שומר השכר יהיה גדול מזה של שומר החינם. כמו כן, שואל, היות ש'כל ההנאה שלו', סביר שיהיה חיובו גדול יותר מזה של שומר שכר. אולם, מה טיבה של ההלכה הקובעת את חובות התשלומים של השומר - האם זהו חיוב תשלומים שהתורה מטילה על השומר, או שמא מדובר בהתחייבות של השומר?
שאלה זו תלויה, ככל הנראה, בשני תירוצים המופיעים בתוספות. המשנה בבבא מציעא (צד.) אומרת:

דהיינו, שכל השומרים רשאים להתנות עם המפקיד על חיובי שמירה שונים מאלו שהגדירה התורה. הגמרא שם שואלת, מדוע ניתן להתנות, הרי כל המתנה על מה שכתוב בתורה, תנאו בטל? בתחילה עונה הגמרא, שמשנה זו היא כדעת רבי יהודה הסובר ש'בדבר שבממון, תנאו קיים'. אולם, אחרי כן אומרת הגמרא שגם לדעת רבי מאיר, הסובר שאפילו בדבר שבממון אין אפשרות להתנות על מה שכתוב בתורה, בדיני שומרים ניתן להתנות. והטעם 'דמעיקרא לא שעבד נפשיה'.
התוספות (כתובות נו: ד"ה ראשון) מסבירים שני הסברים, מדוע בשומרים רבי מאיר מודה שניתן להתנות:

בתירוץ הראשון מסבירים התוספות, שכיוון שהתורה יצרה כמה 'דגמים' של שומרים, זו הוכחה לכך שלתורה 'לא אכפת' ששומר יבחר בין הדגמים השונים. התירוץ השני בתוספות הוא, שלמעשה התורה אינה מטילה חיוב על השומר, והדגמים של התורה הם למעשה אומדן דעתו של השומר, על מה הסכים להתחייב לבעל הבית. כיוון שכל החיוב נובע מאומדן דעתו של השומר, הרי שאם השומר אמר בפירוש שמעוניין בחיוב שונה, אין בעיה בכך.
נמצא, שאליבא דהתירוץ הראשון, חיובו של שומר הוא חיוב מן הדין - התורה מגדירה את חיובו, כשם שהיא מגדירה את חיובו של מזיק וכדומה. אולם, התירוץ השני אומר שחיובו של שומר הוא ביסודו של דבר התחייבות אישית, והתורה רק מגדירה את 'ברירת המחדל' עבור שומרים שונים.