ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אור המנורה ואור נרות חנוכה ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כ' כסלו תשס"ט

אור המנורה ואור נרות חנוכה


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

אין לנו רשות להשתמש בהם
האם מותר לברור חיטים לאור בית המקדש? - המשנה במסכת סוכה (נג.) מספרת שבשמחת בית השואבה היו מדליקים בבית המקדש מנורות מיוחדות בחצר. "וְלֹא הָיְתָה חָצֵר בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁאֵינָהּ מְאִירָה מֵאוֹר בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה" עד כדי כך ש"אשה היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה".
התוס' (שם) שואל בשם הגמרא בירושלמי איך היה מותר לברור חיטים מאור של קודש? הרי האור והשמן הזה היו הקדש? מביא התוס' בשם הירושלמי תשובה ש"קול ומראה וריח - אין בהן משום מעילה". ומסביר התוס שאע"פ שאין מעילה, לא נכון להשתמש שימוש של חולין באור של בית המקדש. לכן צריך לומר שהאור היה כל כך רב עד שהייתה אשה יכולה לברור חיטים אבל בפועל הנשים נהגו כבוד באור הזה ולא בררו בו חיטים.
האם מותר ליהנות מריח הקטרת בירושלים? - כל זאת באור של בית המקדש אבל בריח הקטורת, אי אפשר היה שלא להנות ממנו בירושלים. הגמרא מספרת שהנשים בירושלים לא היו מתבסמות בשום בושם, בגלל ריח הקטורת שהיה מורגש באווירה של ירושלים, והיה מבשם כל דבר. ולא היה איסור או זלזול בהנאה זו, כיון שזה לא היה בכוונת מכוון, כמו ביררת החיטים אלא הנאה שבאה מאליה. גם עצם ההנאה הבאה מאליה מהאור של בית המקדש, הנאה שאינה קשורה לשימוש מעשי כמו ברירת חיטים – מותרת ואי אפשר להמלט ממנה.
האם מותר להינות מהצל של ההיכל? ובגמרא פסחים (כו/א) "תניא אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שהיה יושב בצילו של היכל ודורש כל היום כולו". והיה עושה כן כי היה צריך מקום גדול לכל הקהל הגדול שבא לירושלים לשמוע את דברי התורה, ולא כיוון ליהנות דווקא מהצל של ההיכל הגבוה מאה אמה. למה הדבר דומה? למי שהולך ליד בית המקדש ונהנה מהצל של ההיכל ביום חם. שבודאי הוא נהנה מזה ואין איסור לעבור ליד בית המקדש או אפילו בתוכו ולהנות בדרך אגב מהצל. אבל להכנס לבית המקדש לצורך הצל אסור. והרי זה כמי שנכנס לבית הכנסת להגן מהחמה ומהשרב שאסור.
ובגמרא מסכת מגילה דף כח/א "תנו רבנן בתי כנסיות אין נוהגין בהן קלות ראש אין אוכלין בהן ואין שותין בהן ואין ניאותין בהם ואין מטיילין בהם ואין נכנסין בהן בחמה מפני החמה ובגשמים מפני הגשמים". אמנם אם נכנס אדם להתפלל וממילא הוא ניצול מהגשמים אין בכך איסור.

עשו נרות חנוכה כ'מנורה' - שאין משתמשין בה כלל


מכאן נלמד לנרות חנוכה שהגמרא אומרת (שבת דף כב/א):
"אמר רב יהודה אמר רב אסי אמר רב: אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה. כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי: וכי נר קדושה יש בה? מתקיף לה רב יוסף: וכי דם (של שחיטה שמכסים אותו ואסור לכסותו בבזיון. וכי) קדושה יש בו? דתניא 'ושפך וכסה' במה ששפך יכסה. שלא יכסנו ברגל שלא יהו מצות בזויות עליו, הכא נמי (בנר חנוכה לא ישתמש בו שימוש של חול, כדי) שלא יהיו מצות בזויות עליו".
וכתב הר"ן שהחמירו בנרות חנוכה כי הם זכר למקדש, החמירו בהם כאילו הם נרות של המקדש. (חידושי הר"ן שבת כא.)"והאי אסור להשתמש לאורה, כל תשמישין במשמע ואפילו תשמיש של מצוה. וטעמא דמילתא דכיון דעל ידי נס שנעשה במנורה תקנוה, עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל".
בגלל מעלתם הגדולה של הנרות שהם כמו אור המנורה. היו רבנים גדולים בדורות הקודמים שהיו יושבים לחזות באור הנרות כל זמן החיוב מרוב שמחתם במצווה זו. וכנראה היו רואים באור הזה משהו מהאור של הנרות של בית המקדש.

נותר השמן שהוכן לנרות חנוכה
לפי דברי הר"ן הללו אפשר לתרץ קושיה שמקשים על השו"ע. שבסימן תזר"ע ד' פסק:
"הנותר ביום השמיני מן השמן הצריך לשיעור הדלקה - עושה לו מדורה ושורפו בפני עצמו שהרי הוקצה למצותו".
ובהמשך שם
"ואם נתערב בשמן אחר ואין שישים לבטלו - יש מי שאומר שאין להוסיף עליו כדי לבטלו". והקשה עליו המפרשים "שדברי השו"ע סותרים זה את זה בהוראה זו".
שבשו"ע יורה דעה (צט ו) פסק שמותר לבטל דבר שאיסורו מדרבנן אם נפל מאליו, וכך כתב:
"איסור של דבריהם אין מערבין אותו בידיים כדי לבטלו. ואם עשה כן במזיד – אסור. אבל אם נפל מעצמו ואין בהיתר כדי לבטלו - מרבה עליו ומבטלו".
המג"א מתרץ שנר חנוכה הוא "דבר שיש לו מתירים" בחנוכה הבאה. וכל דבר שיש לו מתירים אסור לבטלו. הט"ז חושב שהשולחן ערוך חזר בו ולדעתו מותר לבטלו. הזבחי צדק וכה"ח שפסקו כמו שכתב פה אולי רואים את השמן כמו שכתב הר"ן " עשאוה כמנורה שאין משתמשין בה כלל ". דהיינו מתייחסים אליה כתשמישי קדושה ולא כתשמישי מצווה. שהרי יש שני מושגים הלכתיים: "תשמישי מצווה" ו"תשמישי קדושה". סוכה היא תשמיש מצוה כשנגמרה המצווה - מותר לעשות בעצי הסוכה הכל. אמנם כתב הבא"ח שטוב להחמיר לא לנהוג בזיון בעצי סוכה כיון ששכינה שרתה עליהם וכו' אבל מעיקר הדין מותר. וכן הדין בנר שבת – אם עברה השבת - פקעה מצוותו ומותר להשתמש בשמן לכל דבר. כל הדיון הוא אם חושבים שנר חנוכה הוא ג"כ "תשמיש מצווה". אבל הרז"ה בעל המאור מביא באחת הדעות שאסור להשתמש לאור נרות חנוכה שום תשמיש – כי "נר חנוכה יש בו קדושה ואסור בהנאה כלל". "כיון שהם זכר לנרות ולשמן של היכל אסורות הן בהנאה כל עיקר" "שוינהו רבנן כתשמישי קדושה מפני שהוא זכר לשמן של קודש" (עט"ז).
על כן ראוי כבר כשקונים את השמן לחנוכה בערב חנוכה, לא יאמרו שכל השמן מוקדש לחנוכה, אלא יאמר "רק מה שידלק בהדלקת נר חנוכה - הוא לבדו יהיה מוקדש למצווה".

אור שבעת הימים – אור עמוד האש – אור המנורה
אם באור של נרות החנוכה יש משהו מהאור של המנורה בבית המקדש, עלינו להבין מהו האור של המנורה? בגמרא מסכת שבת (כב ע"ב) מקשה רב ששת על המנורה שבבית המקדש.
"וְכִי לְאוֹרָהּ הוּא צָרִיךְ? וַהֲלֹא כָּל אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁהָלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִדְבָּר, לֹא הָלְכוּ אֶלָא לְאוֹרוֹ? אֶלָּא - עֵדוּת הוּא לְבָּאֵי עוֹלָם שֶׁהַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְיִשְׂרָאֵל. מַאי עֵדוּת? אָמַר רַב, זוּ נֵר מַעֲרָבִי, שֶׁנּוֹתֵן בָּה שֶׁמֶן כְּמִדַּת חַבְרוֹתֶיהָ, וּמִמֶּנָּה הָיָה מַדְלִיק וּבָהּ הָיָה מְסַיֵּים".
מקשה תוס' וכי רק ישראל הולכים לאורו של ה'? והלא כל העולם הולך לאור ה' על ידי השמש והאורות האחרים שברא הקב"ה? וכי רק ארבעים שנה הלכו לאורו? והלא כל ימות שנות העולם אנו הולכים לאורו של ה'? מתרץ תוס' שהאור שהגמרא מדברת עליו הוא אור המיוחד שהיה לישראל במדבר ארבעים שנה בזכות עמוד האש. אור שהוא מעין "אור שבעת הימים" של בריאת העולם.
"דאמרינן בברייתא דמלאכת המשכן היה מסתכל בטפיח (ורואה בו) ויודע מה בתוכו. (מסתכל) בחבית - ויודע מה בתוכה".
אור שמאפשר להסתכל בכל דבר הסתכלות פנימית.
ומהו "אור שבעת הימים"? (חגיגה יב/א):
"דאמר רבי אלעזר: אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון, אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים, עמד וגנזו מהן, שנאמר: 'וימנע מרשעים אורם'. ולמי גנזו? לצדיקים לעתיד לבא שנאמר: 'וירא אלהים את האור כי טוב', ואין טוב אלא צדיק שנאמר 'אמרו צדיק כי טוב'. כיון שראה אור שגנזו לצדיקים שמח שנאמר 'אור צדיקים ישמח'". ולמה גנזו? כי אנשים מקולקלים יסתכלו בו ויראו היכן אנשים מחביאים את רכושם ויגנבוהו. יראו דברים של צניעות בביתו של אחרים, על כן גנזו לצדיקים לעתיד לבא שאין להם עניין לגנוב או לנאוף חלילה.


ברכה בבית המקדש בזמן הצדיקים
הגמרא משווה את האור של המנורה לאורו של הענן. ובאמת היה לאור של המנורה "ברכה מיוחדת" שהוא אינו נגמר כשהוא נמצא בידי צדיקים. כך מספרת הגמרא במסכת יומא (לט:):
"תָּנוּ רַבָּנָן, אַרְבָּעִים שָׁנָה שֶׁשִּׁמֵּשׁ שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק (בתור כהן גדול)- הָיָה גוֹרָל (של יום הכיפורים) עוֹלֶה בְיָמִין, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים עוֹלֶה בְיָמִין, פְּעָמִים עוֹלֶה בִשְׂמֹאל. וְהָיָה לָשׁוֹן שֶׁל זְהוֹרִית מַלְבִּין (ביום כיפור). מִכָּאן וְאֵילָךְ - פְּעָמִים מַלְבִּין, פְּעָמִים אֵינוֹ מַלְבִּין. וְהָיָה נֵר מַעֲרָבִי דוֹלֵק, מִכָּאן וָאֵילָךְ - פְּעָמִים דּוֹלֵק, פְּעָמִים כָּבָה. וְהָיְתָה אֵשׁ שֶׁל מַעֲרָכָה מִתְגַּבֶּרֶת, וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים צְרִיכִין לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה, חוּץ מִשְּׁנֵי גְזִירֵי עֵצִים, כְּדֵי לְקַיֵּם מִצְוַת עֵצִים. מִכָּאן וְאֵילָךְ תָּשַׁשׁ כֹּחָהּ שֶׁל מַעֲרָכָה - פְּעָמִים מִתְגַּבֶּרֶת, פְּעָמִים אֵינָהּ מִתְגַּבֶּרֶת. וְלֹא הָיוּ כֹהֲנִים נִמְנָעִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ. וְנִשְׁתַּלְּחָה בְרָכָה בָעֹמֶר, וּבִשְׁתֵּי הַלֶּחֶם, וּבְלֶחֶם הַפָּנִים. וְכָל כֹּהֵן שֶׁמַּגִּיעוֹ כְזַיִת - יֵשׁ אוֹכֵל וְשָׂבֵעַ, יֵשׁ שָׂבֵעַ וּמוֹתִיר. וכו'"
הנר המערבי שהיה בו הנס, הוא הנר במנורה שהיה קרוב יותר לקודש הקודשים, שבכל יום ויום היו מדליקים שבעה נרות במנורה, בכל נר היו הכהן שם חצי לוג שמן בכל נר (מאה שישים גרם שמן בערך) "והוא שצריך לתת בכל מה שיספיק לכל הלילה בפתילה בינונית" (רמב"ם פירוש המשניות מנחות ט ג). גם בנר המערבי היה הכהן שם שמן כמו כולם, אבל היה בו נס שהיה דולק כפול זמן מכולם, עשרים וארבע שעות במקום שתים עשרה שעות. הדבר הזה היה "עדות" להשראת שכינה בישראל. הנס הזה היה קורה רק אצל הכוהנים הגדולים הצדיקים כדוגמת שמעון הצדיק. והוא מעין נס פך השמן שהיה בחנוכה שמצאו פח אחד שהכיל שבע פעמים חצי לוג (מעט יותר מליטר שמן) והיה צריך להספיק ליום אחד והספיק לשמונה ימים.

אלכסנדר מוקדון ושמעון הצדיק – אור וחושך
הברכה המיוחדת שהייתה באור של בית המקדש השפיעה גם על גויים והצילה את הבית המקדש מלפול לידיהם. כך מספרת הגמרא במסכת יומא (סט/א) על שמעון הצדיק:
"וְהָתַנְיָא, בַּחֲמִשָּׁה וְעֶשְׂרִים בְּטֵבֵת - יוֹם הַר גְּרִזִּים הוּא, דְּלָא לְמִסְפַּד בֵּיהּ. (שאסור להספיד בו בגלל שהוא יום של שמחה, ולמה יום של שמחה?) יוֹם שֶׁבִּקְּשׁוּ כוּתִיִּים אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ מֵאֲלֶכְּסַנְדְּרוּס מוֹקְדוֹן לְהַחֲרִיבוֹ, וְנָתַן לָהֶם רְשׁוּת. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְשִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק. מֶה עָשָׂה שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק? לָבַשׁ בִּגְדֵי כְהֻנָּה, וְנִתְעַטֵּף בְּבִגְדֵי כְהֻנָּה, וּמִיַּקִּירֵי יְרוּשָׁלַיִם עִמּוֹ, וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בִּידֵיהֶם, וְהָיוּ מְהַלְּכִין כָּל הַלַּיְלָה כֻלּוֹ. הַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, וְהַלָּלוּ מְהַלְּכִין מִצַּד זֶה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, אָמַר לָהֶם (אלכסנדר לכותים שהיו סביבו): מִי הֵם הַלָּלוּ? אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ יְהוּדִים שֶׁמָּרְדוּ בָךְ.
כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לְאַנְטִיפְּרֵס (ליד ראש העין) - זָרְחָה חַמָּה, פָּגְעוּ זֶה בָזֶה. כֵּיוָן שֶׁרָאָה אֶת שִׁמְעוֹן הַצַּדִּיק, יָרַד מִמֶּרְכַּבְתּוֹ וְהִשְׁתַּחֲוָה לוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מֶלֶךְ שֶׁכְּמוֹתְךָ מִשְׁתַּחֲוֶה לַיְּהוּדִי הַזֶּה?! אָמַר לָהֶם, דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל זֶה הִיא מְנַצַּחַת לְפָנַי בְּבֵית מִלְחַמְתִּי. אָמַר לָהֶם (אלכסנדר ליהודים שעם שמעון הצדיק): לָמָּה בָאתֶם? אָמְרוּ לוֹ: בַּיִת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִין עָלֶיךָ וְעַל מַלְכוּתְךָ - שֶׁלֹּא תֶחֱרַב, יַתְעוּךָ כּוּתִיִּים הַלָּלוּ לְהַחֲרִיבוֹ, וְתִתֵּן לָהֶם רְשׁוּת? אָמַר לָהֶם: מִי הֵם הַלָּלוּ (שרוצים להחריבו)? אָמְרוּ לוֹ: הַלָּלוּ כוּתִים שֶׁעוֹמְדִים לְפָנֶיךָ. אָמַר לָהֶם, הֲרֵי הֵם מְסוּרִין בִּידֵיכֶם. מִיָּד נְקָבוּם בְּעִקְבֵיהֶם, וּתְלָאוּם בְּזַנְבֵי סוּסֵיהֶם, וְהָיוּ מְגָרְרִים אוֹתָם עַל הַקּוֹצִים וְעַל הַבַּרְקָנִים, עַד שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעוּ לְהַר גְּרִזִּים, חֲרָשׁוּהוּ וּזְרָעוּהוּ כַּרְשִׁינִין כְּדֶרֶךְ שֶׁבִּקְּשׁוּ לַעֲשׂוֹת אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. וְאוֹתוֹ הַיּוֹם עֲשָׂאוּהוּ יוֹם טוֹב".


בגדי כהן גדול - אורים ותומים
הגמרא שם עוסקת בהלכה שאומרת שבגדי כהונה הם קודש, על כן אסור לצאת עם בגדי כהונה מחוץ למקדש. מקשה הגמרא משמעון הצדיק שהיה כהן גדול והיה חכם גדול "משיירי כנסת הגדול" איך יצא עם בגדי כהונה מחוץ למקדש? מתרצת הגמרא שני תירוצים או שהיו בגדים שמיועדים להיות בגדי כהן גדול ועדיין לא קודשו. או שבאמת מדובר בבגדים של כהן גדול של קודש ועשו כן על מנת להציל את עם ישראל. דכתיב (תהלים קיט) "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ". ואין לך לעשות לה' יותר מהצלת עם ישראל ומהצלת בית המקדש מחורבן.
ולמה היו צריכים בגדי כהונה לשם ההצלה הזו? וכי לא יכול היה שמעון הצדיק לפגוש אותו בלי בגדי כהונה? כנראה ששמעון הצדיק הבין את מהות יוון שהיא חשך והיה צריך להשתמש באור על מנת להשפיע על מלכות יוון. שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.
הגמרא מספרת על החבורה שהייתה עם שמעון הצדיק כל הלילה "וַאֲבוּקוֹת שֶׁל אוּר בִּידֵיהֶם". בפעם הראשונה שראו אותם היוונים זה היה בדיוק בעת "שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר". הלכו זה לצד זה עד שנפגשו בדיוק בנץ החמה. "זָרְחָה חַמָּה, פָּגְעוּ זֶה בָזֶה". התיאורים הללו לא לחינם באו. באותה שעה של המפגש רואה אלכסנדר את פניו המאירות של שמעון הצדיק שהיה חכם גדול ועליו נאמר: "חכמת אדם תאיר פניו". גם הוא היה צאצא של אהרון הכהן שברכתו היא הארת פנים "יאר ה' פניו אליך". גם הבגד שלו היה בגד של אור, "אורים ותומים" שהם האבנים שהיו קשורות על לב הכהן הגדול והיו מאירות כאשר דבר ה' הופיע בהם.

כשאור נפגש בחושך - האור מנצח
מלכות יוון היא חושך. כשאור נפגש בחושך האור מנצח. כך נאמר (בפסיקתא רבתי פרשה לג):
" תֹהוּ - זו מלכות בבל. וָבֹהוּ - זו מלכות מדי. וְחשֶׁךְ - זו מלכות יוון שהיו גזירותיה קשות, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל. עַל פְּנֵי תְהוֹם - זו מלכות אדם הרשעה".
תרבות יוון הייתה פילוסופיה של עובדי אלילים. אוהבי חכמה שמנותקים מאלוקים. גם אם הם היו קוראים תורה, הם מנותקים לגמרי מאלוקים. המפגש של שמעון הצדיק עם אלכסנדר היה מפגש של אור בחושך, ובמפגש כזה תמיד האור מנצח. לכן אלכסנדר משתחווה לשמעון הצדיק.

הנץ החמה בכל יום – מעין אור שבעת הימים
כתב הרמח"ל בספרו אדיר במרום (ח"ב - מאמר ביאור ז' מלכין) למה אומרים 'לעושה אורים גדולים כי לעולם חסדו'. הרי האור של שני המאורות הגדולים לא היה אלא רק בשבעת ימי בראשית, אחר כך היה אור אחד קטן ואור אחד גדול. וגם האור האמיתי נגנז לעתיד לבוא? אם כן זה לא "לעולם חסדו"?
ותירץ כי בשעת הנץ החמה בכל יום חוזר להאיר "אור שבעת הימים".
"כי הנה בכל יום כשהשמש יוצא, אז מתעורר החסד, שבו נעשתה כל הבריאה, והוא מתעורר בכח שלם, בסוד (תהלים קלו, ז) לעושה אורים גדולים. שגם עכשיו תחילת הארה היא בבחינת אור שנברא ביום ראשון, וכמו שעתידים להיות לעתיד לבא, אלא שאין זה עומד כי אם רגעים מעט, וחוזרים ונשארים בבחינת המעשה, להנהיג את העולם כראוי".
לכן המפגש של שמעון הצדיק עם אלכסנדר היה בשעת הנץ החמה. שיש בה הארה מיוחדת של שבעת הימים. וזה כוחו הגדול של הכהן הגדול שמדליק את המנורה הטהורה.

הצלת בית המקדש על ידי האור
לא במקרה נעשית הצלתו של בית המקדש על ידי האור. זאת מהותו הפנימית. דומה לזה הוא הציווי לא לבנות מזבח בברזל המקצר ימיו של אדם, שזה נגד הערך הפנימי של בית המקדש שתפקידו להאריך חיים בעולם ולהרבות שלום בעולם, וחרב הברזל מקצרת ימיו של אדם.
הגמרא (מסכת בבא בתרא ד.) אומרת שבית המקדש הוא "אור של עולם". לעתיד לבוא כל הגויים ינהרו לשם, שנאמר: (ישעיה ב) "וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם". במשמעות המילה "וְנָהֲרוּ" יש במשמע שאנשים יבואו לשם מכל העולם. עוד במשמע שפניהם של האנשים שיבואו לשם יהיו מאירות מעוצמת האור החוזר, מהארת בית המקדש. במילים אחרות, אם אתה מסתכל על הבית אתה עלול לא לראות "אור". אבל אם תראה מה בית המקדש הזה עושה לעמים אחרים, אם תראה את פניהם מאירות כשהם עולים לירושלים – תבין שהבית הזה הוא "אורו של העולם".
ארבע סיבות לפחות יש למה בית המקדש הוא אור. הראשונה היא בגלל שזה מקום בריאת העולם. אבן השתיה – תשתית העולם. המאמר הראשון של בריאת העולם היה "יהי אור". ולכן תשתית העולם היא המקום של האור. השנייה קשורה לתורה שנמצאת בתוכו, עליה כתוב: "כי נר מצוה ותורה אור". גם "לוחות הברית" שנמצאים בקודש הקודשים הורדו מהר סיני באור גדול מאוד "וההר בוער באש עד לב השמים". הם נשארו אור גדול. כתובים באש שחורה על גבי אש לבנה. השלישית היא עמוד האש שליווה את בני ישראל במדבר ארבעים שנה, העמוד הזה היה בירושלים וגם יהיה בה. כך אומר הנביא ישעיה. "וּבָרָא ה' עַל כָּל מְכוֹן הַר צִיּוֹן וְעַל מִקְרָאֶהָ עָנָן יוֹמָם וְעָשָׁן וְנֹגַהּ אֵשׁ לֶהָבָה לָיְלָה כִּי עַל כָּל כָּבוֹד חֻפָּה" (ד ה). הרביעית היא המנורה הטהורה שהיה אהרון הכהן מדליק בבית המקדש. והאור שלה היה מאיר למרחוק.

אלכסנדר - מעבר להרי החושך
עד כמה היה אלכסנדר ומלכות יוון שקועים בחושך ניתן להבין מהסיפור הבא שהוא "סיפור משל" עמוק מאוד על המהות הפנימית של יוון. הסיפור מתאר איך אלכסנדר נחלץ חלקית מתרבות החושך הזו בעזרתם של חכמי ישראל, לפחות הוא הבין את הטעות של תרבות יוון. המעשה מובא במסכת תמיד (דף לא ע"ב) על עשרה דברים ששָׁאַל אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן מזִקְנֵי הַנֶּגֶב: חלק מהם היה:
"אֵיזֶהוּ חָכָם? אָמְרוּ לוֹ: הָרוֹאֶה אֶת הַנּוֹלָד אָמַר לָהֶם: אֵיזֶהוּ גִּבּוֹר? אָמְרוּ לוֹ: הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ. אָמַר לְהוֹ: אֵיזֶהוּ עָשִׁיר? אָמְרוּ לוֹ: הַשָּמֵחַ בְּחֶלְקוֹ".
כל התשובות הללו של החכמים היו הפך מה שנהג בו אלכסנדר בעצמו שחשב את עצמו גיבור, שהלך וכבש את העולם. שחשב עצמו עשיר שהרי לא היה מי שהרבה הון ועושר בלי גבול כמוהו. ובודאי חשב עצמו חכם תלמיד של אריסטו הפילוסוף הגדול.
אחר שקיבל את התשובות ביקש אלכסנדר מהחכמים שיתנו לו עצה ללכת למדינת שהיא מעבר להרי החושך. אמרו לו: אי אפשר. אבל אם אתה רוצה לנסות, קח חמורים לובים חזקים שיודעים להלך בחושך. עשה לך סימני דרך עם חבלים כדי שתדע איך לחזור חזרה לארצך. תהיה חכם שרואה את הנולד. כי בארץ של חושך - לא רואים מה הולך לקרות ואתה עלול ליפול לאחד הבורות שממולך ואינך רואהו.

אני אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן הייתי טיפש
"מָטָא לְהַהוּא מְחוֹזָא, דְּכוּלֵּיהּ נְשַׁי, בְּעַא לְמַעֲבַד קְרָבָא בְהַדַּיְיהוּ, אַמְרִי לֵיהּ, אִי קְטַלְתְּ לָן, אָמְרִי, נְשֵׁי קְטָל, אִי קָטִיְנָא לָךְ, אַמְרִי, מַלְכָּא דְּקַטְלוּהּ נְשֵׁי".
הגיע למדינה שכולה נשים והתחיל לערוך את כלי מלחמתו לכבוש את העיר. אמרו לו הנשים: אם תנצח אותנו - אין בזה גבורה כי כולנו נשים. ואם ננצח אותך – תהיה לך בושה שנשים ניצחו אותך. עשה איתם שלום. הביאו לו הנשים לחם של זהב על שולחן של זהב. ניסה לאכלו ולא הצליח. אמר להם: האם אפשר לאכול לחם של זהב? ענו לו הנשים אם רצית לחם רגיל מקמח ומים - לא היה לך לחם כזה בעירך? בשביל מה באת עד לפה?
יצא אלכסנדר מאותו מקום וכתב על דלתות העיר: "אני אַלֶכְּסַנְדְרוּס מוֹקְדוֹן הייתי טיפש עד שבאתי למדינת אפריקה של הנשים ולמדתי עצה מהנשים". הסיפור הוא סיפור ההתפכחות של אלכסנדר מכיבושיו בכל העולם. (כי בודאי "מדינה שכולה נשים" היא "משל") ולמה זה נקרא "מעבר להרי החושך"? כי הטיפשות נקראת אצל שלמה המלך "חושך". (קהלת ב יג) "וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ". שאדם סכל לא חושב על הצעדים הבאים שעליו לעשות. אבל חכם - רואה את הנולד ויודע מה עתיד לקרות ומה עליו לעשות. לטיפש אין תכנון. אין מטרה. הוא לא חושב על התכלית של האדם או של העולם. וזה מה שהתברר לאלכסנדר באיחור, אחרי שכבר כבש את העולם והרג מאות מליונים של בני אדם. הוא נשאל: בשביל מה עשית את זה? ולא הייתה לו תשובה.

עין של אדם לעולם לא שבעה
מספרת הגמרא את הדרך החזרה של אלכסנדר, שהיא החזרה מדרך החושך – דרך הכסילות. בדרכו הוא רואה נחל זורם, ישב על שפתו ורחץ במים את הדגים המלוחים שהביאו איתו כצידה לדרך. התחילו הדגים להריח ריח טוב. הבין אלכסנדר שהנחל הזה נמשך מגן עדן, הלך לאורכו עד שהגיע "לְפִּתְחָא דְּגַן – עֶדֶן" הרים קולו ואמר: "פיתחו לי את השער". אמרו לו: (תהלים קיח) "זֶה הַשַּׁעַר לַה' צַדִּיקִים יָבוֹאוּ בּוֹ". אָמַר לְהוּ: אֲנָא מַלְכָּא אֲנָא" אני אדם חשוב תנו לי משהו. נתנו לו כדור קטן לא ידע מהו אותו כדור. בדק אותו ושקל אותו, וראה שכשמניחים את הכדור הזה על המאזניים הוא שוקל יותר מכל הכסף והזהב שיש לו.
חזר לחכמים ושאל אותם מה זה הכדור הזה? אמרו לו: זה עין של האדם. היא לעולם אינה שבעה. ומנין לנו זה? אמרו לו: קח עפר שים על גלגל העין, מיד התרומם כף המאזניים שהעין הייתה עליו. אמרו לו: כך זה התכונה של עין האדם. היא לעולם לא שבעה. אבל ברגע שהוא מת ומכסים את עינו בעפר, אין הוא רוצה יותר כלום. על זה נאמר (משלי כז) שְׁאוֹל וַאֲבַדּוֹן לֹא תִּשְׂבַּעְנָה" וְגוֹ'".
הרעבון הזה - היה דרכו של אלכסנדר ודרכה של מלכות יוון. לרדוף כל היום אחרי עוד ועוד נשים. עוד ועוד מדינות לכיבוש, עוד ועוד להרבות כסף וזהב. בשביל מה. התכונות הללו היו אצל אלכסנדר עד שלמד אצל החכמים על מדינת הנשים והבין שאי אפשר לאדם למלא את כל התאוות שלו. אי אפשר לשבוע. אי אפשר לשבוע אפילו מלחם של זהב. עוד הוא למד ממה שנתנו לו "עין של האדם" שגם היא לא שבעה לעולם ממש כמו השאול והאבדון. זה מה שלמד אלכסנדר אצל זקני הנגב, המשיך במדינת הנשים, והמשיך בשערי גן עדן.

תרבות יוון הקלוקלת
סופרי ההיסטוריה קושרים כתרים של כבוד לתרבות היוונית, שהיא מקור הדמוקרטיה. הם מתעלמים מהיותה תרבות גסה ואכזרית במיוחד. כלפי אלה שלא היו חלק משלטון. דמוקרטים רק כלפי חבריהם, אלה שהם בצד של החזקים. אבל מאוד אכזריים כלפי נשים וילדים, כלפי עבדים ועמים החלשים. זו הייתה אלילות אכזרית במיוחד עטופה בכסות של יופי חיצוני. לכן אמרו חכמים (במסכת סוטה מט/ב): "ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית".
צריך לזכור שהחכמה הייונית התירה בחסות הפילוסופיה המתקדמת להרוג את הילדים שלהם, ובעיקר את הבנות, אלה שנולדים להם והם לא לרצון ההורים. הפילוסופיה הייונית ראתה כדבר מוסרי ביותר הרג של עבדים בתיאטרון לשם שעשוע. מלבד העבודה זרה והשפיכות דמים שלהם הם גזרו גזירות נוראיות של גילוי עריות. הגמרא במסכת כתובות (ג:) מספרת שאחד החוקים "הנאורים" שלהם היה שכל "בתולה הנשאת - תיבעל להגמון תחלה". הצנועות מבנות ישראל שלא היו מוכנות להשפלה המתועבת נהרגו בידי היוונים המתורבתים, שומרי החוק והסדר.
החוקים הללו הקיפו את כל הממלכה וקיבלו הכשר וצידוק מוסרי מהפילוסופים שלהם שסיפקו "מצפון לכל דורש". כך היא דרכו של ההיגיון האנושי, אתה יכול לסובב אותו איך שנוח לך. הכל יקבל בסוף הכשר מוסרי ונקי, הכשר של הגיון טהור.
הבנת העובדה שמדובר בעם ברברי בכסות מהודרת תסביר שאלה הלכתית חשובה. איך היוונים טימאו כל השמנים? הרי גוי לא מטמא (שו"ע יו"ד שעב). שמעתי מהרב שאמר כי הגויים הפראיים, כולל היוונים, היו יוצאים למלחמה עם ראשים ערופים של אויביהם. כך היו נוהגים העמים הפראיים באפריקה, וכך נהגו גם היונים. לכן השמנים היו נטמאים כי היו שם גוויות של יהודים.

חיוב נשים בנר חנוכה
בגלל הגזירה של היוונים על בנות ישראל, קבעו חכמים "אשה ודאי מדליקה (נר חנוכה) דאמר רבי יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס". וכך בשולחן ערוך נקבע שנשים חייבות בנר חנוכה. (שו"ע תרע"ה) ומה היו באותו נס? יש אומרים בגלל שהגזירה הייתה עליהן. ויש אומרים ש"על יד אשה נעשה הנס" (רש"י שבת כג.) וכן ברשב"ם שכתב כי "עיקר הנס נעשה על ידם". (פסחים קח:) מעין מה שאמרו על אסתר שהיא הייתה עיקרו של הנס בפורים כך יהודית בחנוכה. וכמו שבפורים עיקר העבודה של אסתר המלכה הייתה עבודה נסתרת. אילולי מגילת אסתר לא היינו מגלים את חלקה של אסתר בהצלת ישראל. כך בחנוכה הפעולה הנסתרת של יהודית הייתה הפעולה המכרעת.
ובקצור שו"ע כתב "והטעם שהנשים מחמירות יותר, מפני שהגזרה היתה קשה על בנות ישראל שגזרו בתולה הנישאת תבעל להגמון תחלה. ועוד מפני שהנס נעשה ע"י אשה, בת יוחנן כהן גדול היתה יפת תואר מאד, ובקשה המלך הצורר שתשכב עמו ואמרה לו שתמלא בקשתו, והאכילתו תבשילי גבינה כדי שיצמא וישתה יין וישתכר ויישן ויירדם. וכן היה וחתכה את ראשו והביאתו לירושלים, וכראות שר צבאם כי אבד מלכם, וינוסו. ולכן קצת נוהגין לאכול מאכלי חלב בחנוכה, זכר לנס שנעשה ע"י חלב".
ולכן למרות שנהוג לאכול סופגניות בחנוכה, זכר לפח השמן. בהלכות חנוכה לא מופיע סופגניות, אבל בהחלט מופיע הסיפור של מאכלי חָלָב שראוי לאוכלם בחנוכה. שמטרתם לזכור את חלק הנשים בנס חנוכה. אכילת מאכלי החָלָב באה ללמדנו את המעשה הזה בדרך נעימה וטעימה.

מנהגי נשים בחנוכה
ללבוש תכשיטין ובגדים נאים בעת ההדלקה - בגדי כתב הרב כף החיים (אות ח' (צריך להדליק נרות חנוכה ולברך בשמחה. וגאון עוזנו הבן איש חי כתב בספרו עטרת תפארת (אות כ"ו).
"בראש חודש וחנוכה ופורים יש יתרון ומעלה בבחינת הנשים לכן צריכים הם להחליף בגדיהם ולא ישארו בבגדי חול. גם אשה שיש לה תכשיטין של זהב תלבשם באלו הימים להורות על יתרון שיש באלו הימים בבחינה שלהם למעלה".
לכן, הנשים צריכות להזהר להתלבש יפה ולשים תכשיטים לכבוד ההדלקה כי הדלקה עושה מצוה, והעיקר הוא בזמן ההדלקה. גם גברים יזהרו בזה להתלבש כפי שהם מתלבשים לכבוד אורחים, מי ששם כובע על הראש או לובש מעיל כשבאים אורחים חשובים לביתו יתלבש כך בשעת ההדלקה, ובודאי לא יברך עם חולצה קרועה, סנדלים וכדומה, וכל זה להראות כמה המצוה יקרה וחביבה לנו!.
לא לעשות מלאכה כשהנרות דולקות . כתוב בשולחן ערוך: "ונוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה בעוד שהנרות דולקות ויש מי שאומר שאין להקל להם". (שו"ע תר"ע) ההלכה הזאת לא נאמרה על גברים. "מפני שהנס נעשה על ידי אשה, בת יוחנן כהן גדול. (משנה ברורה שם וראה בן איש חי וישב). ובעיקר יש להזהר בחצי שעה הראשונה שזה זמן חיוב ההדלקה. ואסור להן לעשות מלאכה של כיבוס וכד'. אבל מותר לטגן סופגניות או כל מלאכה שיש בה הנאה ונחת רוח.
להדליק במקום הבעל אם הוא מאחר - זמן הדלקה הוא חצי שעה אחרי השקיעה. ולדעת הרמב"ם אסור להדליק בברכה אחר כך. אבל הקל הבן איש חי להדליק עם ברכה אחר צאת הכוכבים אם אחד מבני הבית ער. אבל לכתחילה אם אדם עתיד להגיע לביתו אחרי צאת הכוכבים יותר מחצי שעה - תדליק אשתו בשבילו ותכוון להוציאו ידי חובה.

הרגיל בנרות חנוכה – בנים תלמידי חכמים
הגמר במסכת שבת (כג:) אומרת:
"אָמַר רַב הוּנָא, הָרַגִיל בְּנֵר - הַוְיָין לֵיהּ בָּנִים תַּלְמִידֵי חֲכָמִים". ומסביר רש"י "דכתיב (משלי ו) 'כי נר מצוה ותורה אור' - על ידי נר מצוה דשבת וחנוכה, בא אור דתורה". והגמרא מספרת על זה גם סיפור. "רַב הוּנָא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָא חָלִיף וְתָנֵי אַפִּיתְחָא דְּרַבִּי אָבִין נִגָּרָא, חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, תְּרֵי גַּבְרֵי רַבְרָבֵי נָפְקֵי מֵהָכָא. נָפְקֵי מִינַּיְיהוּ רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין. רַב חִסְדָּא הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה חָלִיף וְתָנָא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נָשָׁא דָּרַב שֵׁיזְבִי. חֲזָא דְּהַוָא רָגִיל בִּשְׁרַגָּא טוּבָא, אָמַר, גַּבְרָא רַבָּה נָפָק מֵהָכָא, נְפַק מִינַּיְיהוּ רַב שֵׁיזְבִי".
רב הונא היה רגיל ללמוד על פתח ביתו של רבי אבין נגרא. ראה שהוא רגיל בהרבה נרות חנוכה או שבת. אמר רב הונא: שני תלמידי חכמים יצאו מהבית הזה. וכך היה שני בנים היו לו תלמידי חכמים גדולים. רַב אִידִי בַר אָבִין, וְרַב חִיָּא בַר אָבִין. עוד מספרת הגמרא על רב חסדא שהיה רגיל ללמוד על פתח בית חמיו של רב שזיבי. לפני שהוא היה חכם. אמר אני רואה שיצא מכן איזה רב גדול. ובאמת יצא מבית זה רב שזיבי. ולמה כאן יצא אחד וכאן יצאו שניים? שאלתי את הרב על זה ואמר שכנראה שכאן הדליקו ביתר הידור. ובאמת במצוות נר חנוכה יש מהדרין וגם מהדרין מן המהדרין. וכולם נוהגים כמהדרין מן המהדרין, מה שאין בשאר המצוות.
ולמה רואים את השכר בבנים? כיוון שהעיקר בחנוכה היה להעביר את בני ישראל מהתורה. והמהדר במצוות חנוכה זוכה בגלל זה לתורה. גם התפקיד של הכהנים היה לחנך את עם ישראל. על שבט לוי נאמר: "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל". לכן נקרא החג בשם חנוכה. על שם החינוך. כשמהדרים במצווה זו שקשורה לחינוך – זוכים לילדים מחונכים היטב.
ושמעתי פעם מהרב שאמר שהידור בנר חנוכה הוא כנגד ההידור של היוונים במצוות הכפירה, שהיו אומרים לעם ישראל כתבו לכם על קרן השור אין לכם חלק באלוקי ישראל. כאילו לפרסם על האוטובוסים את הכפירה. פרסום ברבים. הקרניים של השור הם ה"הדר" שלו. "בכור שורו הדר לו". לכן ישראל הידרו במצווה של חנוכה, לפרסם את הנס ואת אמונתם באלוקים.
מפני חיבוב מצווה זו גם אדם שלא מדליק ולא מדליקים עליו ולא עתיד להדליק – אם רואה נרות דולקים - מברך "שעשה ניסים" וביום הראשון גם "שהחיינו". וכל זה מפני חביבות המצווה. שאין כך במצוות אחרות. אמנם אם אם טס ולא להדליק במטוס וגם לא יכול לראות נרות ממקומו - פטור. ואם הוא יוצא מביתו אחרי פלג המנחה – ידליק בביתו עם הרבה שמן. כמו שבת ויצא.

ילדים עד בר מצווה – יכולים להדליק בברכה
יש מחלוקת כמה נרות להדליק בימינו וזה תלוי בפירוש הגמרא. (שבת כא:)
"תָּנוּ רַבָּנָן, מִצְוַת חֲנוּכָּה - נֵר אִישׁ וּבֵיתוֹ, וְהַמְּהַדְּרִין - נֵר לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְהַמְּהַדְּרִין מִן הַמְּהַדְרִין - בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אֶחָד, מִכָּאן וַאֵילָךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ".
ההלכה היא כמו בית הלל ש"מוסיף והולך" ורוב האנשים נוהגים כמהדרין מן המהדרין. יש שאלה האם כשאדם נוהג בדרך זו כל אחד ואחד מדליק או לא? לדעת התוס' אם ידליקו כל אחד ואחד לא יהיה ניכר הגידול בנס לכן מדליק רק אחד. לדעת הרמב"ם כל אחד ואחד מדליק ומוסיף והולך. הספרדים נוהגים שאם מוסיף והולך, רק אחד מדליק. ולכן אם אחרים ידליקו הם לא יברכו. האשכנזים נוהגים שכל אחד מבני הבית מדליק ומוסיף והולך.
אם הבן רוצה להדליק נר חנוכה בברכה למרות שאבא שלו כבר מדליק. אפילו הספרדים יכולים לתת לו להדליק בברכה עד גיל שלוש עשרה. במקרה זה ידליק בחנוכיה נפרדת שיהיה ניכר תוספת הנס מיום ליום.

הדלקה בארון זכוכית במקום שיש בו רוחות
ידועה ההלכה שהדלקה עושה מצווה. ולכן אי אפשר להדליק את הנרות במקום אחד ולהציב אותם במקום אחר. וצריך להדליק אותם במקום המיועד שלהם. לכן למעשה אם אדם הדליק במקום שיש רוחות חזקות והנרות עלולות לכבות ברוח מצויה – ההדלקה שלו לא טובה ולא יצא ידי חובה.
למרות זאת מי שמדליק מחוץ לבית בקופסת זכוכית, ובדרך כלל אדם זה מרים את מכסה הזכוכית ומדליק את הנרות ואחר כך סוגר. למרות שברגע ההדלקה הקופסה הייתה פתוחה ורוח מצויה הייתה יכולה לכבות את הנרות. עם זאת לא אומרים שאין כאן מצות הדלקה, כי ההדלקה היא כל התהליך כולל סגירת קופסת הזכוכית.

הדלקה של פתילות שעווה הצפות על שמן
כיוצא בדבר אתה אומר על הדלקה של פתילות שעווה הצפות על שמן זית. למרות שמותר להדליק עם נרות שדולקות חצי שעה לפחות, אנו מהדרין להדליק שמן זית כי בו היה הנס. אם העיקר בכל הדלקה היא ש"הדלקה עושה מצווה" כשמדליקים "פתילה צפה" לכאורה המברך מדליק את השעווה ולא את השמן. גם כאן אנו אומרים שההדלקה היא לא הרגע הראשון בלבד, אלא כל התהליך כולל הרגע שהשעווה נמסה לגמרי והפתיל דולק על ידי השמן זית.
ובמיוחד שאנו אומרים שצריך להדליק את הנר עד שתהיה השלהבת עולה מאליה. גם כאן בנתיים תמס השעוה והוא ידליק בשמן.

להקפיד בהלל של חנוכה
כתב הבן איש חי כי יש להקפיד בהלל זה שהוא בברכה מה שאין כן בפסח. והסיבה היא כי זה הסימן העיקרי לחג מה שאין כן בפסח. למרות שגם כאן אפשר לטעון "מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?". עם את אנו אומרים שירה בקול גדול, למרות האובדן הגדול של אויבינו. גם בפורים היינו אומרים "הלל" למרות שמתו עשרות אלפי אויבים. ורק בגלל ש"קרייתא זו הלילא". קריאת המגילה היא ההלל, אנו לא אומרים הלל ממש.
ועיקר הסיבה למה כאן אומרים הלל שלם ובפסח לא אומרים, כי בפסח יש סימן לחג באכילת מצות, באיסור חמץ ובהלכות החג. כעין מה שאומרים על פורים ש"קרייתא זו הלילא". אבל בחנוכה חוץ מהלל אין סימן אחר ביום החג. לכן יש להקפיד עליו לאומרו שלם ובשמחה.
וצריך לזכור כי "על הניסים" ו"ההלל" הם על הנצחון במלחמה "וחזרה המלכות לישראל יותר ממאתים שנה". (רמב"ם). והדלקת הנר היא על הטיהור והנס בבית המקדש ושניהם קשורים, המלכות והמקדש. כך אנו אומרים "המלך הקדוש" וכן "מקדש מלך עיר מלוכה". וגם בקדושה אנו אומרים "ימלך ה' לעולם אלוהיך ציון לדור ודור הללויה". שהמקדש והמלכות קשורים זה ובזה. כי גם המלך וגם הכהן הגדול נמשחים בשמן המשחה. ושניהם בירושלים ותלויים זה בזה.

להיזהר מפמוטים של שבעה קנים
להלכה צריך מאוד להיזהר שלא יחושב אדם שהוא מדליק נר של בית המקדש. רק נר של בית שהוא זכר לנס שנעשה בבית המקדש. ולכן אסור לאדם לעשות מנורה של שבעה קנים. וכך כתוב בשו"ע (יורה דעה סימן קמא ח) "לא יעשה,, מנורה תבנית מנורה. אבל עושה של חמשה קנים או של ששה או שמונה, אבל של שבעה לא יעשה אפילו משאר מיני מתכות ואפילו בלא גביעים וכפתורים ופרחים ואפי' אינה גבוהה שמונה עשרה טפחים". ודבר זה אסור אפילו אם המנורה לא בקו ישר. וצריך להיזהר בזה מאוד בעיקר בפמוטים של שבת שיש מדליקים נרות כמספר הילדים, ואע"פ שאינם בשורה אחת, אם הם שבע קנים - הם אסורים. ואם עשה – צריך לפרק את אחד הקנים.
ויהי רצון שהדלקת נרות החנוכה תביא לנו את ההשתוקקות לבנין בית המקדש ולאור המיוחד של המנורה ושל ירושלים. "אור חדש על ציון תאיר ונזכה כולנו במהרה לאורו". אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il