- פרשת שבוע ותנ"ך
- חומש בראשית
- וישב
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
שמחה בת חנה
2644
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן" (בראשית לז, א).
על הלשון 'ארץ מגורי אביו' אומר המדרש (בראשית רבה פרשה פד, ד):
"אברהם גייר גיורים' – כלומר המדרש דורש את הלשון 'מגורי' מלשון גיור. "הדא הוא דכתיב וַיִּקַּח אַבְרָם אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" (בראשית יב, ה) – מכאן אנחנו לומדים שאברהם הלך לארץ ישראל והתלוו אליו בדרכו הרבה אנשים. "אמר רבי אלעזר בשם רבי יוסי בן זמרה, אם מתכנסים כל באי עולם לברות אפילו יתוש אחד אינם יכולים ואתה אומר את הנפש אשר עשו בחרן?" מה פירוש הדבר, וכי אברהם יצר נפשות, "אלא אלו הגרים שגייר אברהם, ולמה אמר עשו ולא אמר גיירו, ללמדך שכל מי שהוא מקרב את הגר כאילו בראו. תאמר אברהם היה מגייר ושרה לא הייתה מגיירת תלמוד לומר "וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן" עשה אין כתיב כאן אלא עשו, אמר רבי נחוניא אברהם היה מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים" - אברהם ושרה כל אחד מהם עשה נפשות. אברהם היה מגייר גרים, ושרה הייתה מגיירת גרים. "ומה תלמוד לומר 'אשר עשו' מלמד שהיה אברהם אבינו מכניסם לתוך ביתו ומאכילם ומשקם ומקרבם ומכניסם תחת כנפי השכינה".
ממשיך המדרש: "יעקב גייר גיורים דכתיב: "וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכֲכֶם... וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם" - כשהם היו בשכם, יעקב אמר לכל אנשי ביתו שייקחו את אלוהי הנכר ויפרדו מהם, ויקברו אותם תחת האלה. "ביצחק לא שמענו" – על יצחק לא שמענו שהיה מגייר גיורים, "והיכן שמענו, אמר רבי יצחק ותני לה בשם רבי הושעיא רבא בשם רבי יהודה ברבי סימון כאן כתיב "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו" (בראשית לז, א) מאי מגורי אביו, מגיורי אביו". כלומר מגורי זה הגיורים של אביו יצחק.
דרכי ההשפעה של האבות
מעניין להתבונן אצל אברהם, לומדים דברים יותר מפורשים, שאברהם ושרה גיירו גרים. יעקב גם כן ראינו שהוא אומר לכל אנשי ביתו לבטל את אלוהי הנכר ולהיפרד מכל הדברים הזרים כדי לעבוד את ה'. אבל אצל יצחק זה נלמד רק מרמז דק מאד. אולי זה בא ללמד אותנו על דרכי הקירוב שכל אחד מהם עשה, כל אחד בשיטתו. יש כמה דרכים איך לקרב אנשים, יכולה להיות דרך אקטיבית לצאת להסתובב כמו שמואל שהיה הולך ממקום למקום והיה מורה ומלמד ומקרב את האנשים לאביהם שבשמיים. וזו דרכו של אברהם, שהיה הר שמאיר מלמעלה, משפיע על כל הסביבה, "את הנפש אשר עשו בחרן". יעקב גם כן יוצא לחוץ לארץ, הוא נפגש עם משפחה שהיא משפחתו, אבל היא לא בדרך שלו, והוא בונה משפחה גדולה שהולכת בדרך ה', דרך התורה, בדרך אבותיו. יצחק דרכו הייתה עבודה פנימית לא פעלתנית. הוא השפיע מתוך שהתרומם והתעלה בתוך עצמו. כך הייתה דרכו בעבודת ה', בהתבטלות מוחלטת כלפי שמיא, שמתבטאת בשיא שהיה בעקדה. אצל יצחק, אחרים מנהלים לו את החיים, אברהם מסדר לו את השידוך, מי תהיה אשתו. רבקה מנהלת את העניינים, מי יקבל את הברכות. נראה כאילו הוא מנוהל, אבל באמת הוא המנהל והמשפיע. יצחק הוא מיוחד, הוא עולה תמימה, אסור לו לצאת מארץ ישראל. הפעילות שלו היא לא פעילות של יציאה החוצה והשפעה, הפעילות שלו היא התרוממות פנימית והסובבים אותו מאוד מתרשמים וזה משפיע עליהם ומקרב אותם.
הרצי"ה – השפעתו בדוגמה האישית
גם אצל מורנו ורבינו הרצי"ה, ההשפעה העיקרית כפי שאנחנו התרשמנו הייתה מתוך התרוממות פנימית. השפעתו הייתה בדוגמא האישית שלו, בעבודת ה' הפנימית שלו. ראינו את התפילה שלו, וזה השפיע עלינו יותר מאשר ההשפעה של הדיבור איך צריך להתפלל. ראינו את ההנהגה שלו, את הדבקות שלו, אהבת ה' שלו, יראת ה' שלו, וזה משך אותנו אליו. זה גרם לתלמידים להיות מושפעים. הוא לא היה תובע מהתלמידים ואומר להם איך להתנהג, מתוך הנהגתו ראינו מה הוא רוצה שנעשה בלי שהוא אמר. וזה היה מאוד משפיע. זה כלל אפילו את התקופה של השנים האחרונות, אפילו שלא היה בקו הבריאות ולא יכול היה להרבות בשיעורים. התלמידים תמיד חשבו מה הרצי"ה היה אומר, מה הוא היה חושב, מה צריך לעשות, השפעתו הייתה באופן פנימי כזה, וזו לא השפעה פחותה. דרכים שונות בעבודת ה' ובקידוש שם שמיים.
היחס למכירת יוסף – חטא של אנשים גדולים
בהמשך הפרשה, מה שקרה בין יוסף ובין אחיו, זה דבר שמאוד מטריד את הנפש. השבטים שבטי יה. אחרי האבות, הם בעצם ראשי האומה. איך יכול להיות כדבר הזה שקורה בתוך המשפחה, בתוך האחים שנאה כזאת גדולה, עד כדי כך שיש רצון להיפטר מיוסף ולא רק בלב אלא בפועל. אמנם לא בלב שלם, הם מתחרטים על כך, "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ" (בראשית לז, כז – כח) וראובן בכלל רוצה להציל אותו, וכשהוא מגיע ורואה שיוסף אינו בבור, הוא אומר: "הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא" (שם פס' ל), זאת הייתה מין התפרצות של רגע, ופתאום הם תפסו את עצמם שאי אפשר לנהוג כך. אבל בכל זאת, איך להבין את זה, זה מאוד קשה. אנחנו צריכים להבין, שמצד אחד באמת היה כאן משהו מאוד חמור. הייתה שנאה ביניהם, ומצד שני עדיין השבטים נשארו גדולי האומה, הם אנשים גדולים. זו לא איזו משפחה רגילה שרבה בתוכה והגיעה למתח כזה, הם היו המשך של האבות ובנו אחר כך את בית ישראל משפחות משפחות, כל משפחה וכל שבט עם האופי המיוחד שלהם, עם התכונה המיוחדת שלהם. כל שבט הוא חלק מהאומה הוא חלק מיוחד, כאשר בסך הכול השבטים מתחלקים לשתי קבוצות, שבראשן יהודה ויוסף. אנחנו רואים גם שבמשך הדורות, כל אחד מהם מוביל בדרך אחרת, וכנראה עד שכל דרך לא מגיעה לביטוי העצמי שלה, היא לא מסוגלת להתחבר אל הדרך השנייה, והיא נאבקת כדי שלא יבטלו אותה, היא נאבקת על קיומה, והמאבק הוא מאבק חריף, כל אחד רוצה לשמור על הכיוון המיוחד שלה, יהודה בדרכו, ויוסף בדרכו.
יהודה ויוסף – להתרכז בפנים או להשפיע בחוץ
הרב מפרש את הדברים הללו, שיהודה וכל ההולכים אתו הם בגישה שעם ישראל צריך להתרכז בתוך עצמו, לבנות את כוחותיו, להיות מאור גדול, לא לצאת החוצה להשפיע על העולם, להיות "עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן" (במדבר כג, ט), לעומת יוסף שדרכו היא, שאנחנו צריכים להיות אור לגויים, ודווקא צריכים לצאת, להשפיע ולהתערבב. לא לנתק מגע אלא להיות בקשרים עם העמים ולרומם את כל העולם כולו. באמת המטרה של יהודה וגם של יוסף הן מטרות נכונות, צריך שעם ישראל גם יגיע לשיא יכולתו להידבק בריבונו של עולם, לשיא התעלותו הרוחנית, ולהיות לאומה עליונה, עליון על כל הארץ, וגם צריך להשפיע ולרומם את כל העולם כולו. לעתיד לבוא יתאחדו שתי הדרכים גם יחד, שבט יהודה ושבט יוסף. ענף יהודה וענף יוסף יהיו לעץ אחד (על פי יחזקאל לז, יט). אבל הדרך ארוכה, ובינתיים המתח נשאר.
אם כן השבטים למרות שהם גדולי האומה, הייתה אצלם שנאה, ונפילה גדולה, אני משתמש בביטויים עדינים, אבל אסור לטשטש. חז"ל אומרים שעשרת הרוגי המלכות יש בזה גם עונש על מכירת יוסף. הם כאילו שלמו את המחיר. זאת אומרת, מעשה שעושים, לפעמים בעתיד, אחרי הרבה דורות, בא התשלום. יש לזה השפעה לדורי דורות. כל מעשה שאדם עושה, הוא מעשה בעל משמעות ופועל אחר כך לדורות רבים, צריכים אחריות. אבל עם כל זאת הם נשארו בגדלותם. אצל אנשים גדולים, הנפילות גדולות, וגם העליות גדולות. הרב אומר: "גדולים אנחנו וגדולים משוגותינו" (אורות, אורות התחיה ה) אנשים קטנים השגיאות שלהם קטנות, ואנשים גדולים השגיאות שלהם גדולות. אז קשה לנו לשפוט אותם במבט שלנו, כשאנחנו לא נמצאים בגודל שלהם, בעוצמה הרוחנית שלהם.
קידוש שם שמים בסתר
יוסף נמכר לישמעאלים, ואחר כך הוא נמכר במצרים לפוטיפר והוא עומד בהתמודדויות קשות. חז"ל אומרים (סוטה לו:) שיוסף שקידש שם שמיים בסתר, הוסיפו לו אות אחת משם שמיים, "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם" (תהילים פא, ו).
זה מעניין, יש מושג כזה של קידוש שם שמיים בסתר. אף אחד לא יודע חוץ מאשת פוטיפר שיוסף הוא צדיק. היתר חושבים שיוסף נכשל , היא עשתה פרסום גדול שיוסף הוא דווקא זה שנטפל אליה והיא בקושי הצליחה להינצל ממנו ומשום כך הוא נכנס לבית הסוהר. בית המשפט של מצרים בטח עשה משפט צדק, ואם הוא נכנס לבית הסוהר, זה מה שנכון לו. הוא מקבל מאסר עולם במקום שאף אחד לא יכול לצאת ממנו. איזה קידוש השם יש כאן, זה היה בעצם חילול השם, אמנם לא באשמתו, אבל עצם הפרסום היה חילול השם. ולולא שהתורה גילתה לנו את הסוד הזה ברוח הקודש בנבואה בדבר ה', הרי זה היה דבר שבינו לבינה, אף אחד לא היה יודע על זה. יוסף קידש שם שמיים בסתר. יש מושג של קידוש שם שמים בסתר. הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרק ה' הלכה י') שעוסק בהלכות קידוש השם, מביא דוגמה לקידוש השם ממעשה יוסף שפרש מהעבירה. יכול אדם לעשות את רצון ה' בינו לבין עצמו, ואף אחד לא ידע מהדבר, וזה קידוש השם.
עוד למדנו מכאן, שקידוש השם הוא לא רק כשאדם עושה איזו מצווה גדולה. גם אם אדם לא חוטא הוא מקדש שם שמיים. הוא מקיים מצוות לא תעשה, דהיינו נימנע מלעבור עבירה, וכגודל הקושי וכגודל ההתגברות על הקושי - כך גודל קידוש השם. כשאדם עושה את רצונו של ריבונו של עולם, זה קידוש השם, קשה לו מאוד לעשות את רצונו של ריבונו של עולם, והוא מתגבר על הקושי, והוא מנצח את הקושי הזה, הוא מקדש שם שמיים. אף אחד לא יודע מזה, אבל הוא קידש שם שמיים. ייתכן שלא יכתבו עליו בספרים שהוא קידש שם שמיים, אבל ריבונו של עולם יודע, וזה מה שהוא פעל בעולם. הדבקות הפנימית הזאת של האדם לעשות את רצון ה', גם כשאף אחד לא יודע עליה - היא פועלת, כי כל ישראל יש להם חיבור פנימי, נשמה אחת פנימית, וזה מרומם, וזה משפיע, וזה פועל.
קידוש השם של יוסף היה יום יום, עוד יום, ועוד יום, ועוד יום... והפיתוי היה קשה עד מאוד. חז"ל אומרים שכל יום היא הייתה מחפשת אמצעים אחרים איך לגרות אותו. לבשה בגדים כאלה, ובגדים אחרים, תסרוקת כזאת ואחרת... ניסתה בכל האמצעים לגרות אותו שלא יוכל לעמוד בפיתוי - והוא עמד ולא נכשל. קידש שם שמיים בסתר.
קידוש שם שמים של יהודה – הודאה על האמת
יהודה קידש שם שמיים בגלוי וכולו נקרא על שמו של הקב"ה (סוטה לו:). כל שם ה' נמצא ביהודה, אם נוריד את הד' נשאר רק שם ה'. ישנם שני פירושים מה היה קידוש השם של יהודה, פירוש אחד אומר, שיהודה קידש שם ה' שהוא הודה במעשה תמר (סוטה י:). גם כן מעניין שזה נקרא קידוש השם, אם לא היה מספר ולא היה מודה אף אחד לא היה יודע שהוא הלך ונכשל ועשה את המעשה הזה, כמו שאמר לעדולם רעהו ש'יהיה לה פן אהיה לבוז', שלא יתפרסם הדבר שהלך אליה לאשה הזאת, שלא ידע שהיא תמר. ואז הוא שומע שהיא הרה לזנונים והוא אומר: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח, כד) והיא אומרת: "הַכֶּר נָא לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים" (שם פס' כה). והוא מודה, וכל העולם יודע את הביזיון שהיה. ההודאה לכאורה היא בעצם חילול ה', נכון היה צריך להודות, מה היא תיהרג בשוגג, אבל להגיד שזה קידוש השם, שאדם מספר שהוא חטא, ובכל העולם מתפרסם, שבן מרכזי של המשפחה החשובה הזאת, אחת המשפחות החשובות והמפורסמות בכל הסביבה, נכשל בדבר הזה. חז"ל אומרים (עבודה זרה לו:) שהייתה גזרה של שם שזה איסור דרבנן. גם כאן אנחנו לומדים שקידוש השם זה לא מה שנראה מבחוץ. קידוש השם זה לעשות דבר לשם שמיים שקשה לעשות אותו. ככל שזה יותר קשה, זה יותר קידוש השם. יהודה ידע שהגילוי הזה, ההודעה הזאת, תעשה לו נזק גדול מאוד, בושה גדולה מאוד, אבל הוא התגבר. בדור ההוא לא היה כל כך חמור לגרום לאנשים שימותו. חיי אדם לא היו הדבר הכי חשוב, אבל יהודה לא חושב כך - יהודה הודה וקידש שם שמים.
הגדרת קידוש השם וחילול השם
אנחנו לומדים מכאן שקידוש השם וחילול השם לא נקבע על פי מה שהעולם חושב ומדבר, אלא על פי האמת. מי שעושה את רצונו של ריבונו של עולם באופן הנכון והאמיתי, הוא מקדש את השם, גם אם כולם יגידו הפוך שזה לא קידוש השם. יושבים בחורים בישיבה, ולומדים ומתפרנסים מהצדקה, והרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (פרק ג הלכה י) אומר שאסור לעשות את זה, ויש אנשים ברחוב שגם כן אומרים כמו הרמב"ם לא בדיוק עם אותה כוונה... אבל הם רואים את זה כהנהגה פסולה. אנשים אגואיסטים, יושבים ולומדים ודואגים לעצמם, עוסקים בתורה, ומנצלים את כולם. כולם צריכים לעבוד, והם יושבים ועושים חיים ומזלזלים בזה... וזה לכאורה לא כבוד שמיים, אבל אי אפשר שהתורה תתגדל בישראל באופן אחר. לא זכינו לגדול עם כישרונות כאלה כמו הרמב"ם והרמב"ן ורבי יצחק נפחא ועוד גדולי ישראל שיכלו גם לעבוד וגם להיות גדולי הדור. הרמב"ם אומר איך אדם יסדר את סדר חייו, יעבוד שלוש שעות וילמד תשע שעות. תשע שעות זה כל הסדרים שלנו... אז ילמד תשע שעות ויעבוד שלוש שעות, ויכול להיות גם גדול בתורה וגם להתפרנס מיגיע כפיו. אבל בדורות האחרונים זה לא מעשי, ואולי גם בדורו של הרמב"ם לא היה מעשי אצל כולם. ואם אנחנו לא נתרכז בלימוד התורה ונתמסר אליה, ואם לא נספוג ונשקע בעולמה של תורה בלי לעסוק בדברים אחרים, לא תופיע התורה בצורה היותר גדולה והיותר שלמה בישראל. אז דווקא מי שיושב ולומד בישיבה הוא מקדש את ה', אפילו שאחרים לא מבינים אותו ואף מפרשים את הישארותו בישיבה באופן שלילי.
היום בתקופה שאתם לומדים, הדבר הזה הרבה יותר מובן. לפני עשרות שנים שבני התורה היו מועטים, ההסתכלות על מי שלא הולך לצבא, הייתה שהוא מתחמק, ומשתמט, היה צריך ללכת ממש נגד הזרם. בתקופה שאני הייתי בגיל הזה של החיוב ללכת לצבא, היינו אנשים בודדים, והיה צורך גדול ללכת לצבא. הצבא לא היה גדול, והמדינה הייתה חלשה, והיה חשוב ללכת לצבא, והייתה ביקורת מאד גדולה על מי שלא הולך לצבא. והייתה התלבטות האם להישאר בישיבה או ללכת לשרת בצבא. ולהישאר בישיבה, פירושו של דבר, לקבל את הביקורת, את אי הנעימות לבוא הביתה, כל השכנים שואלים, מתי אתה כבר יוצא לצבא, מה זה הדבר הזה להישאר עוד בישיבה... גם היום יש כאלה שכך מסתכלים ואומרים, אבל אני לא יודע אם זה באותה מידה כמו שהיה פעם, לא יודע אם גם היום מסתכלים על זה כך כאילו זו התחמקות. אנשים לא הבינו את הדבר הזה שאלו שנשארו ללמוד בישיבה, בסופו של דבר בנו את עולמה של התורה מחדש. אז יחידים נשארו ולמדו תורה בישיבה, והיום זה נעשה דרך לרבים.
קידוש השם, זה לעשות את הדבר הנכון, לא האדם מחליט איך הוא מקדש את השם, אדם צריך לקדש את השם על פי התורה. וככל שהדבר יותר קשה, ודורש מהאדם יותר מאמצים, כך זה יותר קידוש השם. זה המדד לקידוש השם, האם אדם עושה את רצונו של ריבונו של עולם.
יהודה קידש שם שמיים בגלוי. הוא הודה, ובשביל שהוא הודה הוא גם זכה למלכות. זה דבר מעניין. המיוחד במלך הוא שיש לו כבוד, ומי שמתבזה זה לא הולך ביחד עם מלכות. אבל מי ששולט על הכבוד, והוא לא יחטא בגלל הכבוד, אלא להפך הוא מבטל את כבודו כדי לעשות את רצונו של ריבונו של עולם, הוא מלך של הכבוד, ובסוף זוכה למלכות.
התכונות של יוסף ויהודה
יש כאן שתי שיטות, דרכים שונות בעבודת ה', של יוסף ושל יהודה. זה נראה פירוש קצת הפוך ממה שאמרנו קודם. יוסף הוא פנימי, מקדש שם שמיים בסתר, יהודה בגלוי. אבל זה לא בסתירה, כי זה הכוח של יוסף שהוא בחינת דגים שלא שולטת בהם עין הרע, שהם יכולים ללכת בסביבה זרה, ושומרים על הפנימיות שלהם. החיצוניות לא משפיעה עליהם, כי הם פנימיים. וכיוון שהם פנימיים, הם יכולים לצאת החוצה ולהשפיע והסביבה לא פועלת עליהם. יש להם עולם פנימי עמוק מאוד שהסביבה לא חודרת לשם. לעומת זאת יהודה קידש שם שמים בגלוי. מי שעוסק בהופעה בגלוי הוא נתקל ומתמודד עם אחרים, ויש לו השפעות מסביבתו ולכן צריך להיזהר יותר מהשפעות הדדיות, זה עניינו של יהודה.
ליווי הקב"ה לאדם בכל מצב
נוסיף דרוש חסידי מספר 'אור המאיר':
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה: וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (בראשית לט, א – ב) - מה זה ה'ויהי' הזה שלוש פעמים בתוך פסוק אחד. "ויהי יוסף", "ויהי איש מצליח", "ויהי בבית אדוניו", ואחר כך "וַיְהִי מֵאָז הִפְקִיד אֹתוֹ בְּבֵיתוֹ וְעַל כָּל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ"... "וַיְהִי בִּרְכַּת ה' (שם פס' ה)". חז"ל אומרים (מסכת מגילה י:) שכל מקום שכתוב ויהי זה לשון צער, אחר כך הגמרא דנה שיש מקומות שזה לאו דווקא צער, יש על כך דיון. מה כאן הלשון צער, הרי לכאורה 'ויהי ה' את יוסף ויהי איש מצליח' זה דבר טוב.
הביאור הוא על דרך הדרוש, יוסף הורד מצרימה, יוסף זו בחינה רוחנית, זו הקדושה, שיורדת למטה למצרים למקום של קלקולים וטומאה. "וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים". חז"ל אומרים שהוא היה איש יפה מאד, והוא קנה אותו כדי לחטוא עמו, היו לו כוונות מאוד רעות. זאת אומרת, כביכול הורידו את יוסף למציאות נמוכה גשמית. ויהי ה' את יוסף כשאדם יורד ממדרגתו למטה, בגלות, יורד רוחנית, ה' לא עוזב אותו, ה' נמצא אתו. אבל זה באמת לשון צער, כי מציאותו כעת היא במצב שהוא נפול ומסובך. וריבונו של עולם צריך לשמור עליו במדרגה הנמוכה הזאת, במדרגה שהוא נמצא, כדי שלא ירד וכדי שבסופו של דבר יצא מהמציאות המעוותת הזאת. 'ויהי איש מצליח' - מה כאן ה'ויהי הלשון צער' כשאדם יורד מהמדרגה ויש לו הצלחות, הוא יכול לפרש שכל ההצלחות הם שלו, הוא מצליח, זה בזכות עצמו, וזה לא משום שהקב"ה עוזר לו. הוא שוכח שריבונו של עולם הוא המסייע לו במצבים הקשים האלה שהוא ירד אליהם.
אור המאיר אומר, שאם אדם שקוע בענייני החיים המעשיים, בענייני הגשמיות, אז גם כשהוא עובד את ה' בשעה שהוא בא להתפלל, הראש שלו בעסקים, במחשבות הזרות, בעולם המגושם שבו הוא נמצא. וכל המילים שלו בתפילה מן הפה ולחוץ, והמחשבות שלו שטות בכל מיני מקומות אחרים. וזה מה שכתוב "וַיְהִי בְּבֵית אֲדֹנָיו הַמִּצְרִי" (בראשית לט, ב) בית זה לשון תיבה, תיבות התפילה, אליהם הוא מכניס את המצרי. יש לו קשרים עם גויים, עסקים, ובאמצע התפילה, הוא חושב על הגוי הזה מה שאמר לו, וזה מוריד את כל עניינה של התפילה. זה לשון ויהי, וכשאדם נמצא במצב כזה, הוא יורד כמובן. כשישראל חוטאים ולא נמצאים במדרגה הרוחנית המתאימה, הם יוצאים לגלות. והקב"ה רוצה שיהיה לעם ישראל טוב, הוא לא יכול לסבול שלעם ישראל רע, לכן מתקיים "וַיְבָרֶךְ ה' אֶת בֵּית הַמִּצְרִי בִּגְלַל יוֹסֵף". כיוון שיוסף נמצא עכשיו בבית המצרי, הקב"ה מברך את בית המצרי. וזה מה שהקב"ה עושה בכל הדורות, כשישראל נמצאים באיזה מקום, המקום הזה מתברך ונהיה מקום מעולה ומוצלח. כשישראל היו בספרד, ספרד הייתה ארץ מרכזית ומצליחה מאוד. וכשהגיעו היהודים לאמריקה, המדינה שם התחילה לגדול ולפרוח ועד היום היא פורחת. כך היה הסדר בכל הגלויות, זה כתוב בספרים, בדוק ומנוסה, שכל מקום שישראל היו שם, הוא נהיה המקום המרכזי. הקב"ה אוהב את ישראל והוא מברך את בית אדוניו המצרי בגלל ישראל. וכשישראל יוצאים מהמקום, בדרך כלל מגרשים אותם, אותו מקום נופל ויורד.
צריך לזכור שעניינו של האדם, לראות תמיד בכל דבר את מעשה ה', ולזכור שכל ההצלחה שלו זה מריבונו של עולם. אם תמיד הוא יזכור את זה, גם התפילה שלו תהיה תפילה מרוממת, כי כל הזמן הוא בהכרה שהקב"ה מלווה אותו בכל מקום, וכשהוא מתפלל, כל עניינה של התפילה תהיה להודות לו על כל העזרה שהקב"ה עוזר לו תמיד. במבט כזה, ההצלחה שלו תרומם את התפילה, ותעלה אותה למדרגות עליונות.
האמונה של יוסף
נחזור לפשוטם של הדברים. איך יוסף מקבל את העובדה שהאחים שלו רוצים להרוג אותו, ואחר כך מוכרים אותו לישמעאלים להיות עבד עולם. יוסף הוא מאמין גדול, אנחנו רואים שיוסף מדבר בשם ה'. על החלומות של השרים כתוב במפורש שהוא אומר: תספרו נא לי אבל לא אני פותר, ה' פותר, אולי מאת ה' תהיה לכם תשובה לחלום. זאת אומרת, יוסף בכל המצבים שהוא נמצא, הוא ממשיך להאמין בריבונו של עולם. מה יוסף חושב אחרי שהוא כל כך מתאמץ שלא לעשות עבירה, והיה לו מאוד קשה, איזה תשלום הוא מקבל - הוא נזרק לבית הסוהר, במקום הקשה ביותר שאין מי שיוצא ממנו. מה הוא צריך לחשוב, זה השכר שלי על המאמצים שלי שלא חטאתי? זה מה שאני צריך לקבל? מה עשיתי? אבל יוסף מאמין, יוסף לא מאבד את הביטחון. יוסף רואה בכל דבר את יד ה'. מוכרים אותו לישמעאלים, והנה הישמעאלים נושאים נכאות צרי ולוט, הישמעאלים תמיד נושאים נפט שריחו רע מאוד, והנה הפעם הם נושאים בשמים, אם יוסף היה פסימיסט, היה יכול להגיד, הכול אבוד, מה מועיל ריח של בשמים במצב כזה, אבל יוסף הוא מאמין בריבונו של עולם, ומתבונן איך הקב"ה זימן לו שלמרות שמכרו אותו לישמעאלים והיו אמורים להוביל נפט, יש ריח טוב שמפיג את הריח הרע של הישמעאלים. הקב"ה עשה לי את הטוב הזה, והוא לא עזב אותי אפילו שאני בתוך הצרה הגדולה הזאת, הוא נותן לי משהו טוב, הוא מרמז לי שהוא אתי. הוא מרמז לי שהדרך הזאת שאני הולך בה, יש לה איזה תפקיד. הוא הולך לבית המצרי ומצליח שם, האם הוא מצליח לבד, ה' מצליח אותו, הרי הכול ה' עושה. יש כלפיו יחס טוב, הוא מתמנה להיות אב הבית, והוא מנהל את כל העניינים, סימן שריבונו של עולם אוהב אותו. זאת אומרת, המצב קשה הוא רחוק מהבית הוא במצריים, אבל כנראה שיש לו תפקיד. הוא נשלח כנראה לאיזו מגמה, והוא צריך להתמודד. הוא מסביר שההצלחות הם מאת ה', וגם הקשיים הם כנראה לטובה. כך יוסף חי את המציאות, מאמין שכל מה שקורה לו, זה בעצם סדר אלוקי. וגם כשהוא נזרק לבית הסוהר, הוא לא מאבד את העשתונות. היה יכול לחשוב עכשיו הוא די אבוד, אין לו חיים, הרי אף אחד לא יצא משם לעולם. אבל גם שם יש לו סייעתא דשמיא, גם שם הוא מצליח, אפילו במעמקי הבור, ריבונו של עולם נמצא אתו. הוא מאמין בריבונו של עולם שהקב"ה לא עוזב אותו, וכל דבר קטן של הצלחה, הוא מפרש את זה כיד ה' הטובה עליו, ומכיוון שיד ה' טובה עליו, ממילא גם הקשיים שהוא צריך לעבור, הכול כנראה יתגלגל לטובה, "אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה" (בראשית נ, כ). יוסף ידע את זה כל הזמן, הוא לרגע לא איבד את הביטחון שהאלוקים חשבה לטובה. הוא לא ידע אם הוא יצא מבית האסורים, אבל הוא אומר זה תפקידי בעולמי, אני עושה כאן תיקונים, כל אחד עושה תיקונים במקום אחר. יכולים להיות אנשים שיש להם ייסורים כל ימיהם ולא מתרפאים מהם אבל הם עושים תיקון בעולם. אדם יכול להיות בבית הסוהר במעמקי הצרה, אבל הוא אומר לעצמו: כאן אחיה נכון, כאן אני אאמין בריבונו של עולם ולא אאבד את הביטחון, אני עושה כאן תיקון גדול. זה התפקיד שלי בעולם, וזה תפקיד מאוד גדול כנראה, מאוד חשוב, כי אם זה מאוד קשה, כנראה שזה מאוד גדול. וכשמאמינים בסוף מתברר שהכול לטובה.
יוסף לא עשה מה שעשה בשביל התוצאות, יוסף התבונן במבט של אמונה ועשה מה שצריך, כי כך זה נכון, ככה זה טוב. בכל מצב שאדם נמצא הוא צריך לראות את הנהגת ריבונו של עולם. הוא צריך לדעת שאם הוא נמצא במצב הזה, יש לזה מגמה, ועליו לעשות ולפעול בצורה הכי נכונה עם כל הקשיים, עם כל המורכבות. כך אדם ממלא את תפקידו הנכון בעולם.
חנוכה – כוח הרוח לנצח את החומר
אנחנו מתקרבים לחג החנוכה, לימי החנוכה. כשהקמנו את ערוץ 7 והתקרבנו לימי החנוכה, אז כתב לנו הרב נריה ז"ל שלא להגיד חג החנוכה אלא ימי החנוכה כי חגים יש לנו על פי התורה. החגים הם אלה שהתורה קבעה, ושאר הימים הם לא נקראים חגים. נכון לומר ימי החנוכה, ימי הלל והודאה.
גם כאן אנחנו נפגשים באיזו מציאות, שנזכרים ומודים ולה' על אותם הימים שהם היו בהתחלה ימים של התמודדויות עצומות עד שניצחו את היוונים. היו מעטים נגד רבים, הסיכוי של ההצלחה היה נמוך מאוד. האמונה הייתה מאוד גדולה, באופן ריאלי לא היה סיכוי לנצח את היוונים, אבל אי אפשר היה שלא למרוד. אי אפשר היה להמשיך את המצב הזה שכופים את ישראל שלא לקיים מצוות, לא מילה ולא שבת, פוגעים בקדושת המשפחה, בטהרת המשפחה, ומשפילים את עם ישראל שפלות כזאת. אי אפשר לעמוד ולקבל את זה. ומצד שני, הסיכוי להצלחה ממש נמוך מאוד, אבל האמונה הגדולה היא פעלה בסופו של דבר והביאה את התוצאות הגדולות. אמונה עצומה בריבונו של עולם, שהקב"ה מוכרח בוודאי לעזור, והוא ודאי יעזור, לא יתכן אחרת. הולכים מעטים נגד רבים, לא סתם מעטים, מעטים מאוד נגד רבים מאוד, מאות, אלפים בודדים, מול עשרות אלפים, אבל עם אמונה גדולה שמנצחת את הכול. הרוח מנצחת את החול, צריך לדעת את הדבר הזה. גם בתוך האדם בעצמו יש רוח וחומר, ולרוח יש את הכוח המוחלט לנצח את החומר.
אז הימים האלה, הם צריכים להיות ימים שבהם אנחנו מכפילים כוחות באמונה. מודים לריבונו של עולם על העבר, ואפשר בהזדמנות זו גם להודות לקב"ה על כל הטובות החסדים והניצחונות שעשה לנו בעשרות השנים האחרונות כאן בארץ ישראל. לגבי המאורעות בדורנו (יום העצמאות) עוד לא היה לנו את הכוח, לכל חכמי ישראל, לקבוע הלל. אבל הלל הזה של חנוכה הוא מוסכם על כולם, אז אפשר לכוון באמירתו גם על כל הדברים הטובים שהקב"ה עשה עימנו בימים ההם ובזמן הזה.
ובע"ה, נהפוך את הימים האלה שיהיו לימים של התעלות, בחינת מוסיף והולך, ומחנוכה הזה יהיה המשך חדש של התעלות רוחנית, של דבקות בתורה, של עוצמה רוחנית, כפי שהדור שלנו כל כך דורש, ובע"ה שתמיד נהיה בבחינת מוסיף והולך.
פרשת וישב התשס"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | כסליו התשס"ה -מוצ"ש וישב
פרשת וישב
ספר בראשית פרקים לז - מ
רבנים שונים
מה חשבו האחים שהתירו לעצמם להשליך את יוסף ולמוכרו
כלי יקר פרשת וישב חלק א'
הרב חיים כץ | י"ז כסליו תשפ"ה
כיצד מחיים לב שבור?
הרב נתנאל יוסיפון | י"ח כסליו תשפ"ה
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א
ראש מוסדות ישיבת בית אל, לשעבר רב הישוב בית אל, מייסד ערוץ 7. מתלמידיו הקרובים של מרן הרצי"ה זצ"ל לקורות חייו המלאים לחץ כאן.
נתיב העבודה - המשך פרק י"ח (10)
שיעור מס' 74
י"ט אייר תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק ז (3)
שיעור מס' 92
י"ז סיון תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק יח (6)
שיעור מס' 117
כ"ב תמוז תשפ"ג
נתיבות עולם - נתיב העבודה – סיכום פרק י'
שיעור מס' 98
כ"ה סיון תשפ"ג
איך ללמוד אמונה?
תשועת ה' בדרך לניצחון במלחמה
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
למה ללמוד גמרא?
למה ללמוד גמרא?
איך נראית נקמה יהודית?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך להגדיל או להקטין רצועות תפילין של ראש בקשר מרובע?
כשהתמיד בוטל - החומות קרסו
קצרים למועדים - הרב איתן מינקוב
הרב איתן מינקוב | תמוז תשפ"ה
בירור האמונה ע"י הכפירה - בתקופה של הימים האחרונים
זרעונים, יסורים ממרקים, עמ' קכז -קכח
הרב הראל כהן | י"ב תמוז תשפ"ה
להרגיש את קדושתה של הארץ
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | י' תמוז תשפ"ה
