בית המדרש

  • פרשת שבוע ותנ"ך
  • וישב
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

גליון מס' 53

שבת הראי"ה פרשת וישב

undefined

כסלו תשס"ט
10 דק' קריאה
אורות הפרשה

לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי [לז יג].
מפרש רש"י:
"הנני – לשון ענוה וזריזות".
וכך הוא ביטויו של הראי"ה: "'הנני' הוא לשון ענווה וזריזות, כי העניו הוא זריז". ומאידך: "הגאווה, מסבבת עצלות" ['מידות הראיה', גאווה וענוה]. ומוסיף הראי"ה: "הענווה והשפלות האמיתית מוסיפה בריאות וכוח, ואילו הענווה הדמיונית – מחליאה ומעציבה. על כן יבחר לו האדם מדת הענווה והשפלות בצורתה הבהירה למען יחזק ויאמץ, וקוי ד' יחליפו כוח" [שם].

וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה [לז, יז].
מפרש רש"י:
"נסעו מזה – הסיעו עצמן מן האחווה".
מרן הראי"ה עסק כל חייו במניעת הפירוד בעם ישראל, ובהשכנת השלום והאחדות. באחד ממאמריו הראשונים, מסביר הראי"ה את חשיבות הפעילות להבאת השלום. וכך הוא כותב:
"מלאכת הקודש הזאת גדולה ורבה היא עד אין חקר, ולא לנו לגמור את המלאכה, כי כבר מובטחים אנו מפי השי"ת "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא וגו' והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" [מלאכי ג כג], והורונו חז"ל שאליהו הנביא בא לעשות שלום בעולם [עדויות פ"ח מ"ז], והדבר ידוע שכמו ששלימות הפעולה תעיד על שלימות הפועל כן שלמות הפועל תעיד על שלמות הפעולה, ודי לנו לדעת עד כמה רחוקה פעולה קדושה זאת מיכולת אנוש כערכנו, ונכבד ממנו, עד כי נועד אליה רק מלאך הברית אשר אנחנו מבקשים [מלאכי ג, א]. אבל בזו המידה שאנו מיואשים משלמותה, כן אנחנו מובטחים לזכות בחלקים ממנה, כאשר נשים לזה השתדלותנו, כאשר אמרו חז"ל "ת"ח מרבים שלום בעולם" [ברכות סד.].
[...] שלום, השם הנערץ והנקדש הזה נמצאהו מושאל ברוב הפעמים רק לשלילת המחלוקת והמדנים, אבל לא זהו השלום שהוא אחד מעמודי העולם [אבות א, י], ועל דבר של שלילה לא נוכל לומר שרק הוא יהיה הכלי האחד המחזיק ברכה לישראל [עוקצין ג, יב], אבל השלום שאנחנו חייבים להיות רודפים אחריו [תהילים לד טז] הוא השלום המצוי במציאות מצד עצם שלמותו, לא בעבור החסרונות הקודמים להעדרו. השלום הוא היחש האמיתי שראוי להיות בין חלקי האומה הפרטיים, בין החלקים המשפיעים אל החלקים המקבלים ההשפעה שיהיה נמצא בפועל, בין העגל הצריך לינק אל הפרה הרוצה להניק [פסחים קיב.], בין העוסקים בגמילות חסדים להעוסקים בעבודה, ובין שניהם אל העוסקים בתורה, היחש הראוי להימצא בין כל אחד מישראל לרעהו, עד שיבוא השלום להיות נותן יחש גם אל העצה והתחבולה והמחשבה הטובה, הכמוסה בלב רבבות אלפי ישראל שלמי אמונים, אל פועל ידיים והמציאות הגמורה.
רבות הנה המחשבות הטובות אשר בלב רבים ושלמים מבני עמנו, מחשבות שלום, לקום ולהתעודד לרפאות כל שבר בישראל. אמנם תולדותיהן של המחשבות הטובות הללו מה הנה? בלב נשבר נאמר, שהמחשבות המאליפות הרו וילדו רק אנחות מרובות, שהנה פורחות באוויר, ובבית ישראל אין מקים אוהל ואין נוטה יריעה.
[...] הכלי המחזיק ברכה לישראל הורו אותנו חז"ל שהוא השלום ועלינו להכין אותו ולסעדו, להוציא מן הכוח אל הפועל את היחש הצפון בתוך העצמות המפוזרות לעצם על עצמו" [מתוך המאמר 'שלום בשם', נכתב בחודש מרחשון תרנ"ה, מובא ב'אורות הראיה' עמ' יח, עיי"ש].

אורות הראי"ה
הראי"ה ותורת הגר"א מוילנא (י')
פרק י': שבע החכמות ע"פ רבינו הגר"א

בשבועות האחרונים עסקנו בהשפעת תורת הגר"א על מרן הראי"ה, וראינו תחומים שונים בהם הלך הראי"ה ע"פ דרכו והנהגתו של הגר"א.
השבוע נעסוק ביסוד נוסף בתורתו של הגר"א, והוא לימוד מדעים וחכמות (בלשון הגר"א ותלמידיו: 'שבע החכמות'). תלמידיו של הגר"א קיימו את רצון רבם בעניין זה בשלימות, כפי שנראה להלן, ואף מרן הראי"ה נהג על פיו.

בקיאותו הרבה של הגר"א במדעים
כך כותב ר' ישראל משקלוב, מגדולי תלמידי הגר"א, בהקדמה לספרו 'פאת השולחן':
"כה אמר (הגר"א): כל החכמות נצרכים לתורתנו הקדושה, וכלולים בה. וידעם כולם לתכליתם (עד סוף הידוע לנו), והזכירם: אלגברה, ומשולשים (טריגונומטריה), והנדסה (גאומטריה), וחכמת המוסיקה, ושיבחה הרבה. הוא היה אומר אז כי רוב טעמי תורה וסודות שירי הלויים וסודות תיקוני זוהר אי אפשר לידע בלעדה, ועל ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם מנעימותיה, ויכולים להחיות מתים בסודותיה הגנוזים בתורה. הוא אמר כמה ניגונים וכמה מידות הביא משה רבנו מהר סיני והשאר מורכבים, וביאר איכות כל החכמות, ואמר שהשיגם לתכליתם. רק חכמת הרפואה ידע חכמת הניתוח והשייך אליה, אבל מעשה הסמים ומלאכתן [...] גזר עליו אביו שלא ילמדנה [...] וכן חכמת הכישוף (ידע) [...] רק היה חסר לו מעשה העשבים (בוטניקה) וכל גמר מעשיה. ועל חכמת הפילוסופיה אמר שלמד אותה לתכליתה, ולא הוציא ממנה רק ב' דברים טובים, והם שבעים כוחות הנפש ועוד דבר אחד. והשאר צריך להשליך החוצה".
גם בניו של הגר"א מעידים על גדלותו של הגר"א בחכמות העולם, בתחילת הקדמתם ל'אדרת אליהו' על התורה:
"לא הייתה חכמה אשר שגבה ממנו. בהיותו בן י"ב שנה לא נודע כי באו כל שבע החכמות בקרבו בתכלית הדקות והאמת" (עיי"ש מעשה פלא שעשה באסטרונומיה).
שבעת החכמות המוזכרות פה הם: א. חכמת החשבון, התכונה והמדידה. ב. חכמת היצירה וההרכבה. ג. חכמת הרפואה והצמיחה. ד. חכמת ההגיון, הדקדוק והמשפט. ה. חכמת הנגינה הקדושה. ו. חכמת התיקון והשילוב. ז. חכמה שבין גשמי ורוחני וכוחות הנפש.
גם בזואולוגיה היה הגר"א בקי בצורה מופלאה [עיין בספר 'הגאון החסיד' דף רצ]. נוסף על הנ"ל כתב הגר"א את הספר 'איל משולש' על חכמת המשולשים (טריגונומטריה) וההנדסה, בו ארבע מאות כללים שחיבר הגר"א, עם הקדמת נכד הגר"א. אחת ההסכמות למהדורה זו של הספר ניתנה ע"י הגאון ר' יששכר בער מו"צ דק"ק וילנא, וכך הוא כותב בה:
"לא עזבנו ד' ושומר הבטחתו לישראל אשר הבטיחנו כי לא תשכח עדות מפי זרעו, והקים לנו דור דור וחכמיו לא לבד בגופי תורה מפיהם אנו חיים, ומבלעדם נגשש כעיוורים בצהרים, אף גם בפרפראות לחכמה היו לנו לעיניים ולכל חכמה ומדע עשו אוזניים, ולקראת צמא התיו מים, להשקות עדת ישראל. ואף בדור האחרון הזה הקים ה' לנו מושיע הרב רבינו הגדול הגאון חסידא קדישא ז"ל שהיה מאשכולות הראשונים ומסוד ד' ליראיו לא הייתה דבר חכמה ומדע אשר שגבה ממנו".
הגאון רמ"מ משקלוב (מגדולי תלמידי הגר"א, ומייסד הישוב האשכנזי בארץ), בהקדמתו לביאור הגר"א על מסכת אבות כותב בקשר לידיעותיו של הגר"א בחכמות הטבע:
"מי יוכל למלל ולספר קצות ידיעותיו ופלאות חכמותיו, איך שידע כולם על בוריים, כמו חכמת המוסיקא שמביאה רבנו הגאון נ"ע בפירושו על התיקונים, וכן שאר החכמות שנשאר ממנו חיבורים עליהם, וכולם היו לו לרקחות ולטבחות לחכמת תורתנו הקדושה" וכו'.
את הפסוק "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך" [תהילים קיט יח] הסביר הגר"א, שדוד ביקש מד' שיפקח את עיניו לראות כיצד רזי המדע צפונים הם בפסוקי התנ"ך, לבל יצטרך לרעות בשדות זרים ['החפץ חיים חייו ופועלו' עמ' תתשכא, עיי"ש]. בנוסף לכך היה אומר הגר"א, שכל התגליות שנתגלו במחקרי ארץ על דרך הטבע הם רק כטיפה מן הים הגדול מהידיעות הצפונות בחכמת התורה שעתידות להתגלות עם משיח צדקנו, וקימעא קימעא מתגלות גם בעקבות משיחא ליחידי סגולה [עי' 'מדרש שלמה' עמ' 145. ועי' בספר 'נחלת יהודה' עמ' 345 דברי מרן הראי"ה].

חשיבות לימוד שבע החכמות
לאמיתת העניין מוכרחים אנו להדגיש, כי הגר"א לא ראה בלימוד החכמות רק אמצעי בכדי לקיים מצוות התורה. אמנם לימוד החכמות יכול לסייע בהבנת סוגיות הש"ס בכמה מקומות, ואף עוזר להעמיק בסתרי תורה, אך עיקר חידושו של הגר"א בענין זה היה בכך שראה בלימוד החכמות מעלה עצמית, ולא רק 'הכשר מצוה'. כחלק מפעילותו הרבה והמסורה למען הרמת קרנם של ישראל, ייחס הגר"א חשיבות רבה ללימוד המדעים, ונימוקו עמו: להרבות כבוד ישראל וכבוד שמים בעולם. בכלל, היו כל חייו של הגר"א נתונים להעלאת כבודם של ישראל ע"י השיבה לארץ, וכך היה אומר כי סיבת הגאולה אינה מעשיהם הטובים של עם ישראל, אלא כבוד ד' המחולל בגויים, ורצון ד' לקדש שמו בעולם, וכמו שכתוב: "ומביא גואל לבני בניהם למען שמו" [ועי' ביאור הגר"א על תקוני זוהר קכו].
הגר"א כאב מאוד על כבודן של ישראל, והיה אומר מתוך אנחות כבדות: למה יאמרו בגויים איה חכמתן של ישראל. ומפה לאוזן אמר לתלמידיו הרבה פעמים: מה עושים תופשי התורה שלנו בעד קידוש ד', כמו שעשו הקדמונים מגדולי ישראל שרבים מהם קידשו שם שמים ע"י ידיעתם המרובה בחקירת מצפוני הטבע מנפלאות הבורא ית"ש, אשר גם מחסידי האומות העלו על נס את חכמת ישראל ['מדרש שלמה' עמ' 127 ואילך].
אחד המקורות עליהם התבסס הגר"א בחידושו זה, נמצא בדברי הזוהר הקדוש [פרשת וארא דף קיז] וזה לשונו: "ובשית מאה שנין לשתיתאה (שנת ת"ר) יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא דחכמתא לתתא, ויתתקן עלמא לאעלי בשביעאה וכו'". הגר"א דיבר הרבה על דברי הזוהר האלו, בצירוף חישובים עמוקים, ועיקרם הוא שאתחלתא דגאולה קשורה עם קיבוץ גלויות ועם התפתחות מבועי החכמה באיתערותא דלתתא ע"י ישראל בירושלים. כמו כן ראה הגר"א רמזים עליונים על ייעודו בענין זה.
רבים מבעלי השכלה ומלומדים ידועים בחכמת מחקרי הטבע, ביניהם שרים ורוזנים נכריים, היו באים להגר"א לבקש ממנו פתרונות ועצות על שאלות קשות במחקרי הטבע, והוא ענה על כל השאלות הקשות באופן מפליא ובבהירות רבה. התשובות שהשיב למלומדים חוקרי הטבע, הביאו לידי קידוש השם וכבוד ישראל במידה כבירה.
אמנם כשראה שהדבר גורם לו טרדה מרובה, היה משתמט מלקבל את כל השאלות הנ"ל, ובמקרים רבים יעץ לפנות בעניינים אלו אל תלמידיו, בייחוד לחכמי שקלוב.

"וציוה לי להעתיק מן החכמות"
רבינו הגר"א רצה שתלמידיו יעסקו אף הם בחכמות ובמדעים, כמובן בצורה הראויה ע"פ ההלכה והאמונה. הוא הביע שמחתו והוקרתו על אלה מתלמידיו שקיימו את הוראתו בענין הגדול הזה לקידוש שם שמים ושם ישראל.
וכך כותב ר' ברוך ב"ר יעקב ז"ל משקלוב, שהיה מבאי ביתו של הגר"א, בהקדמת תרגומו לספר 'אוקלידוס':
"ובהיותי בק"ק וילנא המעטירה, אצל הרב המאור הגדול, הגאון מאיר עיני הגולה, החסיד המפורסם מו"ר אליהו נ"י, בחודש טבת שנת תקל"ח, שמעתי מפיו הקדוש, כי כפי שיחסר לאדם ידיעת שארי החכמות, לעומת זה יחסרו לו מאה ידות בחכמת התורה הקדושה, כי התורה והחכמה צמודים יחד. וציווה לי להעתיק מה שאפשר ללשוננו הקדושה מן החכמות וכו' ישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עמנו ישראל, ותסור לשון לאומים אשר כשאון מים רבים ישאון לעומתנו, 'איפה חכמתכם', ונמצא שם שמים מתחלל".
(היו שרצו לפקפק בנאמנות עדותו של רבי ברוך משקלוב, אך לא מסתבר כדבריהם, משום שהספר יצא כבר בחייו של הגר"א, ולא חשש המחבר שמא יתבדה, ואף הגר"א לא מחה על כך. ומי שמעיין בנימוקי המסתפקים, רואה שאין בהם משום הוכחה כלל).
כך גם משתמע מדברי מחבר הספר 'עליות אליהו' (על תולדות הגר"א), הכותב כך:
"כאשר קם אור ישראל וקדושו (הגר"א)... צופה כל תעלומות החכמה בכל מדע, וכל סתום לא עממנו, וישח כל משכיל במדעים, וישפל כל חכם הרזים מפני גודלו והדר גאונו, וכי ידו בכל משלה, ולבוא עד קצה תבונתו נלאו כל חכמי לב [...] הרבה מאורות החכמה יש באור התורה, לימד דעת את העם, וחרפת עמו הסיר כאשר הראה לדעת, כי הרבה הררים בתורה ובדינים תלויים בשערי החכמות, וציוה להעתיק ולהוריק מלשון עם ועם ללשוננו הקדושה כל מדע וכל חכמה" ['עליות אליהו' עמ' מו].
ואמנם כוונת הגר"א הייתה לזרז ולעורר על לימודי חכמות ריאליות, ולא רעיונות פילוסופיים, והוא דחה בצורה גורפת את הפילוסופיה [כמובא בהקדמת 'פאת השולחן' שהזכרנו לעיל].
נכדו של הגר"א, ר' יעקב, כותב בהקדמתו לספר הגר"א 'איל משולש' (וילנא תקצ"ג):
"שלא ליכנס בפתח החכמה עד שימלא כרסו בתורה ובמצוות, ואז תהיה לו לאבן בוחן לבחון כל דיבור ודיבור מלימודי החכמות" [עיין 'הגאון החסיד' דף ריז].

חכמת תלמידי הגר"א
רבים מתלמידיו של הגר"א הצטיינו בגאונותם בשבעת החכמות ובמדעי הטבע. ידוע גם על כמה מהם שעסקו בהמצאות מדעיות חשובות, ביניהם: בנו של הגר"א, וכן הגאון רבי מנשה מאיליה (ממקורבי הגר"א), וכל זאת בהשראת עידודו של הגר"א.
הראשונים מתלמידי הגר"א שעסקו בפועל בלימוד חכמות הטבע היו רבים מ'חכמי שקלוב', בראשות הגאונים ר' בנימין ריבלין, ר' ברוך שיק, ר' יהושע צייטלין, ר' נטע נאטקין, ר' מנשה מאיליא, ר' מרדכי צוקרמן, ועוד.
ר' בנימין ריבלין משקלוב, שהיה שארו וקרובו של הגר"א, היה נחשב למומחה הגדול ביותר בדורו בידיעת שבע החכמות, ואף העמיד תלמידים רבים במקצוע זה, בייחוד בני ישיבתו שבשקלוב. באופן מיוחד ציוה בצוואה נמרצה על כל צאצאיו לקיים את המצווה הזאת כל אחד לפי כשרונו ויכולתו.
אחד הספרים המיוחדים שיצאו בדורו של הגר"א, נקרא 'ספר הברית', לרבי פנחס אליהו הורביץ זצ"ל מוילנא, העוסק בין היתר בחקירת מדעי הטבע ובעיקרי יסודות שבע החכמות. בספר מובאים גם אזכורים לספריהם של מלומדים מאומות העולם. כאשר הוציא לאור ר' פנחס אליהו את ספרו זה לאור, העלים את שמו מדפי הספר, ורבים מהקוראים חשבו כי הגאון מוילנא חיברו, משום הדמיון בין הדברים הכתובים בו לדברים שאמר הגר"א [עי' 'עליות אליהו' דף כג].
לדעת רבים הסתמך ר' פנחס אליהו על חבוריו של הגר"א. אחד מבני משפחתו (של מחבר ספר הברית) – הרב אריה ליב הורביץ זצ"ל, הרצה פעמים רבות על ערך הספר הנ"ל, ובין השאר סיפר, שהמחבר היה פונה בשאלות בענין שבע החכמות גם לחכמי שקלוב, ולרבו הגר"ח תלמיד הגר"א, שגם הוא היה מומחה רב במקצוע זה בשיטת הגר"א ['אבי הישיבות' ח"ב עמ' 624].
גם בפזמוניו הקדושים של רבי יושעה רבלין זצ"ל ['קול ישועה בסערת אליהו' משנת תרי"ח], מדבר על מצוות הגר"א ללמוד את שבע החכמות [בשבועות הבאים נעסוק בפזמונים אלו בהרחבה, ע"פ מרן הראי"ה].

הוראת הראי"ה בעקבות דברי הגר"א
במאמר "דרישת ד'" שכתב מרן הראי"ה בעת כהונתו כרבה של העיר יפו, ונדפס כעבור כמה שנים בירושלים, מובאים הדברים הבאים:
"'כל מה שיחסר לאדם מחכמות העולם, נגד זה יחסר לו עשרת מונים מן התורה' – כך אמר רבנו הגר"א ז"ל לנאמני ביתו. ועל כן עם הגברת עוז התורה, מוכרחת היא הרחבת החכמה העולמית. אם אי אפשר לו לכל בן תורה, להיות חכם בכל מקצועות המדעים, הרי אפשר לו לידע את המצב הכללי של החכמות בעולם ואת פעולתן על החיים, להכיר את הסגנון הכללי של צביון הרוח שבדורו, כדי שידע איך לפרנסו ואיך להיטיבו" ['עקבי הצאן'].
אמרה זו של הגר"א נזכרת גם בכתביו המוקדמים ביותר של הראי"ה, בביאוריו לאגדות רבה בר בר חנה [נדפס בספר 'מאמרי הראי"ה' ד"ה זימנא חדא]. ושם מעלה הראי"ה נקודה נוספת בדברי הגר"א: ערכן של החכמות לא רק מבחינת ההשפעה על 'הלכי הרוח שבדור', אלא מבחינה פנימית יותר. לא רק מבחינת 'ודע מה שתשיב', אלא גם בגלל רחבות האופקים שהמדע הכללי מעניק, לראות את פועל ד' בעולמו, שהוא גילוי החכמה העליונה, "כולם בחכמה עשית". וכך כותב שם הראי"ה:
"אם היו ישראל יודעים אותן חכמות, ומתכוונים בלימודם לשם שמים, אזי היה מתקדש שם שמים, וגם על ידי זה היה אפשר להוסיף דעת בתורה ויראת ד'. וכתוב בשם הגר"א, שכל מה שיחסר לאדם מלימוד החכמות, נחסר לו כאלה מאה פעמים מלימוד התורה, כי החכמות רקחות וטבחות הן לתורת ד'. ואם היו ישראל יודעים ומבינים בכל חכמה ומדע – היו החכמות עצמן מתעלות, שכל אחת הייתה סיבה להגיע לקדושה ולמעלה עליונה, כי היו מאחדים אותן עם קדושת התורה, להשכיל יותר בחכמת השי"ת על ידי החכמה הניכרת בברואים, והיו מתעלים אז ענייני האהבה והיראה ויתר המידות הקדושות".

רבי שם טוב גפן
אחד החוקרים הגאונים בדורו של מרן הראי"ה, היה רבי שם טוב גפן זצ"ל, שהיה ידוע בהגיונותיו המדעיים המקוריים. 'בחיר חוקרי עמנו, משגב התורה והתעודה בדורנו', כינהו הראי"ה באחת מאגרותיו ['אגרות הראי"ה' ח"ד עמ' קנז. ועיין 'תבואות' (ישיבת כרמיאל, חורף תשס"ו) עמ' 30 חומר נוסף בענין], ואף העניק לו הסכמות לספריו [ספר 'תורת הנבואה הטהורה' ו'תורת יסודות המדידה']. באחת מהסכמותיו מבאר הראי"ה את החשיבות העליונה של לימוד המדעים. וזה לשונו:
"שמחתני ידיד חביב בפועלך בספרך החדש... והאירותה בחכמת לבבך במקצוע הזה את אופק ספרותנו זה שנות מספר [...]. ימים מקדם נזכרה, בעת אשר נראה תלמידי חכמים ותיקים, באים להרחיב לנו את הספרות המדעית, ורגשי תקווה וגודל נמלא, הימים אשר בעל 'יסוד עולם' ערך את ספרו, כדי למלא עצת רבן של ישראל – הרא"ש ז"ל, עד הימים אשר מעתיק ספר ה'אוקלידוס' עשה מלאכתו למלאות עצת רבינו החסיד, הגר"א ז"ל. אהבת המדע, המחוטבת בנועם התורה וחמדת יראת ד' ברה, כמה נחמדה היא, וכמה מרהיב הוא את נפשנו חזיון כזה, אחרי אשר כמעט נתרחקנו ממנו, תקווה ימלאנו לחידוש ימים טובים, כימים מקדם" [מתוך הסכמתו לספר 'תורת יסודות המדידה' (תרע"ב). מובא ב'הסכמות הראי"ה' פרק יג עמ' 19].

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il