בשיעורים האחרונים, הצגנו את הגישה הנותנת מעמד הלכתי למושג החברה כישות כלכלית עצמאית, בדומה לאופן בו החוק רואה את החברה. הצגנו אפשרות אחרת, לפיה בעלי המניות הם לאמיתו של דבר בעלי החברה ונכסיה. גם לפי גישה זו יתקיים העיקרון של הגבלת האחריות משום שעל דעת כן פועלים הצדדים. לפי גישה זו הנטייה הבסיסית היא לראות את נציגי החברה ועובדיה, כשליחים של בעלי המניות.
העלנו קושי במבט זה על פעולתה של חברה: שכן, ההלכה אינה מכירה בשליחות לדבר עבירה ובשליחות לנזיקין. לפיכך במעשה של עבירה או איסור, לכאורה יוכלו בעלי המניות להתנער מפעולות עובדי החברה, בטענה שאין שליח לדבר עבירה.
לאור שאלה זו, נראה שצריך להוסיף גורם הלכתי נוסף בבואנו לדון על המושג הכלכלי-הלכתי של "חברה". כידוע, ישנם כללים הלכתיים הנותנים מקום ל'מנהג המדינה' על בסיס האפשרות ההלכתית להתנות 'כל תנאי שבממון'. השימוש בכללים אלו דורש זהירות רבה. מבט לא מעמיק בעקרונות אלו עלול להוביל לתחושה שבפועל אין משמעות לראיה ההלכתית בתחומי חושן המשפט מאידך דחייה גמורה של השימוש בעקרונות אלו אינו תואם את ההלכה באשר ההלכה מתחשבת גם בנקודת המבט של האדם המבצע קניין או עורך חוזה.
אין כאן המקום להתייחס לעקרונות אלו בפרוטרוט. אולם, נראה, שדווקא בנושא של חוקי החברות, יש לכלל זה משמעות רבה. שכן, שימוש הבעלים במסגרת העסקית של תאגיד, היא בחירית ואינה כפויה . הבוחר להקים חברה עושה זאת מתוך שקלול היתרונות והחסרונות של השימוש במבנה עסקי זה.
לפיכך, ניתן לתאר את חוק החברות, כמערכת חיובים הדדיים בין מקימי התאגיד והפועלים בו, לבין כלל הציבור. יצירת החיובים ההדדיים נוצרת בעצם רישום התאגיד, בה הרושמים (היזם ובעלי המניות הראשונים) כורתים מעין חוזה עם הציבור בו הם מקבלים על עצמם את החיובים השונים אשר מטיל החוק עליהם. מן הצד השני, הם זוכים ליתרונות החוקיים (מסים לדוג') והאזרחיים אשר הביאו אותם לבחירה בשימוש בחברה. לפי גישה זו, במקרה של נזק המבוצע על ידי החברה, החיוב של בעלי המניות לשלם מנכסי החברה הוא מעין חוזי, ולא חיוב נזיקי ישיר.
מסקנתנו היא שגם אם לא נקבל על פי ההלכה את העיקרון שחברה מהווה ישות כלכלית עצמאית, ישתמרו שני העקרונות היסודיים של חברה: הגבלת האחריות ויחוס פעולת נציגי החברה לחברה ונכסיה.
העלנו קושי במבט זה על פעולתה של חברה: שכן, ההלכה אינה מכירה בשליחות לדבר עבירה ובשליחות לנזיקין. לפיכך במעשה של עבירה או איסור, לכאורה יוכלו בעלי המניות להתנער מפעולות עובדי החברה, בטענה שאין שליח לדבר עבירה.
לאור שאלה זו, נראה שצריך להוסיף גורם הלכתי נוסף בבואנו לדון על המושג הכלכלי-הלכתי של "חברה". כידוע, ישנם כללים הלכתיים הנותנים מקום ל'מנהג המדינה' על בסיס האפשרות ההלכתית להתנות 'כל תנאי שבממון'. השימוש בכללים אלו דורש זהירות רבה. מבט לא מעמיק בעקרונות אלו עלול להוביל לתחושה שבפועל אין משמעות לראיה ההלכתית בתחומי חושן המשפט מאידך דחייה גמורה של השימוש בעקרונות אלו אינו תואם את ההלכה באשר ההלכה מתחשבת גם בנקודת המבט של האדם המבצע קניין או עורך חוזה.
אין כאן המקום להתייחס לעקרונות אלו בפרוטרוט. אולם, נראה, שדווקא בנושא של חוקי החברות, יש לכלל זה משמעות רבה. שכן, שימוש הבעלים במסגרת העסקית של תאגיד, היא בחירית ואינה כפויה . הבוחר להקים חברה עושה זאת מתוך שקלול היתרונות והחסרונות של השימוש במבנה עסקי זה.
לפיכך, ניתן לתאר את חוק החברות, כמערכת חיובים הדדיים בין מקימי התאגיד והפועלים בו, לבין כלל הציבור. יצירת החיובים ההדדיים נוצרת בעצם רישום התאגיד, בה הרושמים (היזם ובעלי המניות הראשונים) כורתים מעין חוזה עם הציבור בו הם מקבלים על עצמם את החיובים השונים אשר מטיל החוק עליהם. מן הצד השני, הם זוכים ליתרונות החוקיים (מסים לדוג') והאזרחיים אשר הביאו אותם לבחירה בשימוש בחברה. לפי גישה זו, במקרה של נזק המבוצע על ידי החברה, החיוב של בעלי המניות לשלם מנכסי החברה הוא מעין חוזי, ולא חיוב נזיקי ישיר.
מסקנתנו היא שגם אם לא נקבל על פי ההלכה את העיקרון שחברה מהווה ישות כלכלית עצמאית, ישתמרו שני העקרונות היסודיים של חברה: הגבלת האחריות ויחוס פעולת נציגי החברה לחברה ונכסיה.
