ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

נרות חנוכה, דוד המלך ובית המקדש ;">

דף הבית בית מדרש מדורים קול צופייך Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

כז' כסלו תשס"ט

נרות חנוכה, דוד המלך ובית המקדש


נערך על ידי הרב

מוקדש לעלוי נשמת
חנה בת חיים

"וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ" – איזה נר מדליק המשיח?

בתפילת ימים נוראים בכל העדות מתפללים על "כָּבוֹד לְעַמֶּךָ וכו' שִׂמְחָה לְאַרְצֶךָ וְשָׂשׂוֹן לְעִירֶךָ. וּצְמִיחַת קֶרֶן לְדָוִד עַבְדֶּךָ. וַעֲרִיכַת נֵר לְבֶן יִשַׁי מְשִׁיחֶךָ". מהי עריכת הנר של דוד? ממתי דוד או צאצאיו מדליקים נר בבית המקדש או במקום אחר?
השאלה הזאת יותר קשה אם זוכרים שהנוסח של התפילה הזאת הוא נוסח של פסוק בתהילים (קלב יז) "שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי" והוא נוסח של כל העדות והנוסחאות. צריך להבין מה כוונת הפסוק בתהילים שמדבר על עריכת הנר של המשיח "בן ישי". בקשה שבאה ביחד עם הבקשה להצמיח את קרנו של דוד?
הסביר ה"מצודות דוד" (מלכים א יא לו) שאין הכוונה לנר במובן הרגיל שלו אלא במובן של משל: "ויקרא המלך כן, על שם שמשפיע ומאיר, ובאורו נראה אור". גם בחינה של נותן ומשפיע וגם בחינה של מי שמורה לעם את הדרך ללכת בה. על זה נאמר "בְּאוֹר פְּנֵי מֶלֶךְ - חַיִּים" (משלי טז טו). ובאופן רמז אפשר לומר שלכן מושחים את המלך בשמן המשחה, על מנת שיאיר פנים לציבור כמו הכהן הגדול שגם הוא נמשח באותו שמן וגם הוא תפקידו להאיר פנים – בדרכו של אהרון הכהן.
על בסיס הפירוש הזה, יש אומרים שהאור האמור פה הוא האור של ירושלים שמאירה כמו נר לעולם כולו. וזה התפקיד לבנות ירושלים על מתכונתה האמיתית מוטל על בן דוד שנקרא בשם מלך המשיח בגלל שנמשח בשמן המשחה, ואע"פ שזה דבר שקורה לו רק פעם אחת בחיים בתחילת דרכו – שמו נקרא עליו כי האירוע הזה משפיע על כל דרכי התנהגות חייו.
ובמדרש (תנחומא תצוה ח)
"אמר ליה הקב"ה למשה, אמור להם לישראל: בני, בעולם הזה הייתם זקוקים לאור בית המקדש ומדליקים נרות בתוכו, אבל לעולם הבא בזכות אותו הנר אני מביא לכם מלך המשיח שהוא משול כנר, שנאמר: "שם אצמיח קרן לדוד ערכתי נר למשיחי".

ועוד שם במדרש:
"אמר הקב"ה: בעולם הזה אתם צריכין לנר - אבל לעתיד 'והלכו גוים לאורך ומלכים לנגה זרחך' (ישעיה ס)".



מהלכות נרות חנוכה

הדלקת נרות חנוכה בבית הכנסת
מלבד ההדלקה בפתח הבית אנו מדליקים נרות חנוכה גם בתוך בית הכנסת בין מנחה למעריב, בהדלקה זו לא מחכים עד צאת הכוכבים כדי שהציבור יראה את הנרות לפני תפילת ערבית ויהיה פרסום הנס. וכתב בשו"ע תרע"א, ז': .."ובבית הכנסת מניחו בכותל דרום ומדליקין ומברכין משום פרסומי ניסא". והטעם שמדליקים בדרום הוא בגלל שכך היה בבית המקדש שהיו מדליקין את המנורה בדרום.
גם בבית הפרטי אנו מדליקים כמו בבית המקדש. ומדליקים על צד השמאלי של הפתח. שהרי הנכנס לבית המקדש נכנס ממזרח ופניו למערב לכיוון קודש הקודשים. (הפוך מרוב בתי הכנסת של ירושלים וגוש דן שנכנסים לכיוון מזרח ומתפללים לכיוון מזרח). המנורה נמצאת בצד דרום שהוא בצד שמאל של פתח קודש הקודשים. בבית כנסת - אנו מדגישים את הצד הדרומי כמו המנורה במקדש. בבית - אנו מדגישים את הצד השמאלי של פתח הבית כמו המנורה במקדש.
יש מקשים למה מברכים על הדלקה בבית הכנסת. הרי אין חיוב בגמרא להדליק בבית כנסת וזה רק מנהג. והלא לא מברכים בדרך כלל על "מנהג"? הרי בגלל זה אנו לא מברכים על ההלל בר"ח משום שאין מברכין על המנהג? (עיין סי' תכ"ב סעיף ג') ועוד, הרי ברכות אינם מעכבות את המצווה. שהרי אדם שהניח תפילין ולא ברך - יצא ידי חובת תפילין. וכן בתקיעת שופר או בנטילת לולב וכד' - אם לא ברך יצא ידי חובה. אם כן גם כאן ידליקו ולא יברכו?
ומתרצים על כך שהברכה על נרות חנוכה חשובה יותר מברכות אחרות. שהרי אם אדם הדליק נרות חנוכה ולא ברך – אין כאן "פרסומי ניסא". הרואה עלול לטעות ולחשוב שאין כאן כלל הדלקת נר של מצווה. אולי זה נר נשמה. ובשנים עברו היו יכולים לחשוב שאולי זה נר שנועד לצורך אור. בכך זה שונה הדלקת נרות מתקיעת שופר והנחת תפילין. לזה כתב השו"ע על הדלקת נרות חנוכה בבית כנסת "משום פרסומי ניסא".

למה לא לברך 'שהחיינו' בכל לילה?
אם אדם שכח לברך שהחיינו בלילה הראשון או בשאר הלילות. או שבמזיד לא ברך, כתב בשו"ע בסימן תרע"ו "ואם לא בירך 'זמן' בליל ראשון - מברך בליל שני או כשיזכור". "זמן" זו "ברכת שהחיינו" שמברכים על שהגיענו "לזמן הזה".
וזה דבר חידוש שיכול לברך שהחיינו גם ביום השני או השמיני. שהרי אם אדם רוצה לאכול פרי חדש, צריך לברך לפני אכילתו "שהחיינו" בפעם הראשונה שאוכלו. אבל אם כבר אכל ולא ברך שהחיינו - לא יכול לברך. וכן הדין במי שלובש בגד חדש ששמח בו כמו חולצה או מכנסים - מברך "שהחיינו" קודם שלובש בפעם הראשונה. ואם כבר אכל או לבש את הבגד החדש ולא ברך – לא יכול לחזור ולברך. אם כן למה כאן יכול לברך אחרי שכבר הדליק ביום הראשון?
התשובה היא שכאן יש כל יום משהו חדש. כל יום יש נס חדש. וזה לא כמו אוכל או בגד שאחרי הפעם הראשונה אין משהו חדש. וזה מה שאומרת הגמרא בשבת (כ"ג.) על ברכת "שעשה ניסים" שמברכים אותה בכל יום "נס, כל יומיא איתיה". דהיינו, בחנוכה "נס, כל יום יש".
ולפי זה יש מקשים אם כן למה לא נברך "שהחיינו" בכל יום אפילו מי שכבר ברך "שהחיינו" ביום הראשון יברך על הנס החדש של היום השני. שהרי יש כאן כל יום חידוש של נס. על כך עונה הט"ז (תרע"ו ס"ק א') "שלענין 'זמן' (ברכת שהחיינו) - אנו מברכין לה' שנתן לנו חיות שנה תמימה עד שהגיענו לזמן הזה, אבל מיום ליום לא שייך לברך על נתינת חיות". רק על התחדשות משנה לשנה מברכים שהחיינו. לא על התחדשות של יום אחד.

מי ששכח לברך – יברך אחרי ההדלקה חלק מהברכות
אם שכח לברך לפני הדלקת נרות חנוכה. האם יכול לברך אחרי ההדלקה או תוך כדי שמדליק? כותב גאון עוזנו ותפארתנו בעל הבא"ח זצוק"ל. שאם נשארו לו עוד נרות להדליק - יברך כל הברכות אף שהן מן ההידור. וזה חידוש שהרי האדם יוצא ידי חובה בנר אחד, ושאר הנרות הם "מהדרין מן המהדרין". אף על פי כן. אם הוא מדליק בלילה השני שתי נרות. כל עוד לא הדליק את הנר השני הוא יכול לברך "להדליק נר חנוכה". כי גם ההידור הוא נר חנוכה, והדלקה זו היא מצווה שמברכים עליה אף שהיא הידור.
עוד כתב הרב בעל הבן איש חי (סעיף י) שאם שכח לברך ונזכר רק אחרי שגמר להדליק את כל הנרות, אפילו שנזכר מיד אחרי ההדלקה "תוך כדי דיבור" לא יברך ברכת "להדליק נר חנוכה", (בגלל סב"ל). אבל ברכת "שעשה נסים" וכן ברכת "שהחיינו" יברך אפילו שלא נזכר אלא עד שגמר להדליק את כולם.
טעם הדבר הוא כי בנרות חנוכה אנו מברכים "שעשה נסים" ו "שהחיינו" אפילו רק על ראיה (אם לא הדליק ולא עתיד להדליק ולא מדליקים עליו). שהעיקר בחנוכה הוא הברכה, שהוא פרסום הנס הגדול.

מתי אומרים 'הנרות הללו'?
כתבנו לעיל שאע"פ שעיקר המצווה היא הנר הראשון, עם זאת כל עוד לא הדליק את כל הנרות יכול לברך "להדליק נר חנוכה" שהנרות הנוספים הם חלק מהמצווה. לפי הדעה הזאת קל להבין את הדעה של אלו שמקפידים לא לומר "הנרות הללו" עד שיסיים להדליק את כל הנרות כולם. שהרי הם חלק מהמצווה. וכל עוד לא הדליק את כולם, לא סיים לקיים את המצווה. בעלי דעה זו מפרשים את מה שכתב השו"ע (תרע"ו, ד') לומר הנרות הללו "אחר שהדליק", שהכוונה אחר הדליק את כל הנרות.
אמנם המשנ"ב וכה"ח הביאו גם דעה שאומרת שמותר לומר "הנרות הללו" "אחר שהדליק" את הנר הראשון תוך כדי הדלקת שאר הנרות. לדעתם אמירה זו לא נקראת הפסק, אלא חלק מהמצווה. שהרי מי שברך על הדלקת הנרות ולפי שהדליק נכבה לו הגפרור – אם אמר: "תביאו לי אש או גפרורים" זה לא נחשב לו הפסק. אע"פ שאין זה ראוי, והיה צריך ללכת בשקט ולהביא את הגפרורים בלי דיבור, אין זה הפסק. בוודאי כאן ש"הנרות הללו" זה חלק חשוב במצווה כפי שאמרנו קודם, ואומר אותם אחרי הדלקת הנר הראשון.
וכמו שאמרנו לעיל שהברכה בנרות חנוכה היא חלק מרכזי במצווה זו. כך אמירת "הנרות הללו" היא חלק חשוב מפרסום הנס. ולמעשה האדם יכול לנהוג פעם כדעה זו ופעם כדעה זו. ואם ממהר יכול לומר את הנרות הללו אחרי הדלקת הנר הראשון.

הדלקה מפלג המנחה
לפי דעת הרמב"ם חשוב מאוד להדליק נרות בתוך חצי שעה שאחרי צאת הכוכבים. ומי שטרוד ולא יכול להיות בביתו בזמן ההדלקה, כתב על זה בשולחן ערוך: "ויש מי שאומר שאם הוא טרוד יכול להדליק מפלג המנחה ובלבד שיתן בה שמן עד שתכלה רגל מן השוק". (סי' תער"ב, א'). דהיינו יכול להדליק שעה ורבע לפני השקיעה, או אחר כך. וישים בנר הרבה שמן, כדי שידלק חצי שעה אחרי צאת הכוכבים. ואם שם נרות, ישתמש בנרות גדולים שדולקים זמן רב. כך עושים בערב שבת שרוצים לקבל שבת מוקדם. ואפשר לעשות כך גם ביום חול אם טרוד ולא יהיה בבית בזמן ההדלקה.
ועדיף להדליק מוקדם באופן זה מאשר להדליק אחרי חצי שעה מצאת הכוכבים. אמנם לפני פלג המנחה אי אפשר כלל להדליק. ואם הדליק - לא מועיל כלום, ויכבה ויחזור וידליק בזמנה.

הדלקה בערב שבת
כשמדליקים נרות חנוכה בערב שבת - צריך להדליקם אחרי תפילת מנחה, אפילו אם לצורך כך יתפלל אדם ביחיד. כשמדליקים בבית הכנסת נרות חנוכה בערב שבת – צריך להקפיד בהם כמו הנרות שבבית, שיהיה בהם שמן בכמות גדולה שיספיק לדלוק לפחות חצי שעה אחר צאת הכוכבים.
כשמדליק בערב שבת ישים לב להדליק את הנרות של חנוכה לפני נרות שבת. ואם הזמן קצר, יכולה האשה להדליק נרות שבת אחרי שהבעל הדליק נר אחד של חנוכה. כמובן שאינה צריכה לשמוע את כל המזמורים שאומרים אחרי ההדלקה. וגם הבעל אם ממהר לבית הכנסת יכול שלא לומר את כל המזמורים.

הדלקה במוצאי שבת
במוצאי שבת אנו בבעיה, מצד אחד צריך להזדרז להדליק נרות חנוכה מיד בצאת השבת, קרוב ככל שיותר לצאת הכוכבים. מצד שני אנחנו לא רוצים להוציא את השבת בחפזון כאילו היא כבדה עלינו. אשר על כן אנו מדליקים קודם נרות חנוכה ואחר כך עושים הבדלה בבית הכנסת. באופן זה הציבור יכול לראות כמה דקות את אור נרות החנוכה ויהיה בזה "פרסומי ניסא".
השיקולים הללו עדיפים על השיקול של "תדיר ושאינו תדיר – תדיר קודם" שעל פיו צריך להקדים את התדיר שהוא ההבדלה. (עיין ט"ז, וגר"א שדחה דברי הט"ז ש"תדיר קודם" מסי' תפ"ט ס"ט ע"ש, ועיין משנ"ב ס"ק ג' ושעה"צ ובה"ל מדליקין, וכה"ח ב' ובא"ח וכן פשט המנהג).ובדיעבד אם הפכו הסדר והבדילו קודם - יצאו י"ח.
היום ברוב בתי הכנסת לא מבדילים אחרי ערבית של מוצאי שבת כי רוב האנשים מעדיפים להבדיל בבתיהם לצורך האשה ובני הבית האחרים. במקרה זה מדליקים את הנרות מיד אחרי קדיש תתקבל כדי שהאנשים יראו את הנרות לפני שיוצאים מבית הכנסת כמה רגעים.
כשמדליק בבית במוצאי שבת - יקדים את ההבדלה קודם שהרי לא שייך טעם של "פרסומי ניסא" שהרי בני הבית לא בורחים, ואף לדעת הרמ"א שאמר "כבר הבדיל בבית הכנסת" רוב האנשים לא מבדילים היום בבית הכנסת. (בא"ח וישב כ"א, כה"ח אות ד'. ובמשנ"ב ס"ק ג' פסק דעביד כמר עביד ודעביד כמר עביד).


בהלל ובהודאה

בחנוכה - הלל שלם ולא חצי הלל
ההלל שאנו אומרים בחנוכה הוא "הלל שלם". בראשי חודשים ובחול המועד פסח אומרים חצי הלל. ה"הלל השלם" הוא עם ברכה תחילה וסוף ועם עוד שני חלקים שלא אומרים בשעה שאומרים "חצי הלל". אם נתבונן בשני החלקים שמורידים בימים שאומרים בהם "חצי הלל" נראה את אותו עקרון של בית המקדש.

סדר ההלל
על מנת להבין את סדר ההלל צריך לראות מה כתוב בגמרא במנחות קיא:
"אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב כָּהֲנָא אָמַר רַב, וְאַמְרֵי לָהּ אָמַר רַב אַבָּא בַּר רַבִּי יִצְחָק, אָמַר רַב חִסְדָּא וְאַמְרֵי לָהּ, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב: מִצּוֹר וְעַד קַרְתָּגְנִי, מַכִּירִין אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, מִצּוֹר כְּלַפֵּי מַעֲרָב, וּמִקַּרְטָגְנִי כְּלַפֵּי מִזְרָח, אֵין מַכִּירִין לֹא לְיִשְׂרָאֵל וְלֹא לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. אֵיתִיבֵיהּ רַב שִׁימִי בַּר חִיָּא לְרַב: (מלאכי א) "כִּי מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ וְעַד מְבוֹאוֹ, גָּדוֹל שְׁמִי בַּגּוֹיִם. וּבְכָל מָקוֹם מֻקְטָר מֻגָּשׁ לִשְׁמִי וּמִנְחָה טְהוֹרָה". אָמַר לֵיהּ: שִׁימִי אַתְּ? דְּקָארוּ לֵיהּ, "אֶלָהָא דְּאֶלָהַיָא".

ההלל מתחיל בכך שכל העולם כולו מכירים את ה'. "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל שֵׁם ה' " אבל רק בשמים. "רָם עַל כָּל גּוֹיִם ה' עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ". לעומת זאת עם ישראל מכירים אותו גם על כשהוא שולט הארץ. "מִי כַּה' אֱלֹהֵינוּ הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת: הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ". זה עיקרו של ההלל. שהים ומלואו מכירים במלכות ה' ועושים את דברו. "הים ראה וינוס הירדן יסוב לאחור".
החלקים שמחסירים בהלל הם החלקים שבהם אנו מתעמתים עם הרשעה והאלילות של הגויים. כנראה שבשביל להתעמת עם שיא הרשעה צריך את שיא הקדושה – הימים שבהם אומרים "הלל שלם". בפרקים אלו כתוב שכל אליליהם הם כלום. "עַצַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם" כמוהם יהיו עושיהם. כל אשר בוטח בהם. מה פירוש יהיו כמותם? "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ" וכו'.
בחלק השני שמוסיפים ביום של הללו שלם אנו מדברים על הקושי הגדול של ההתמודדות. "אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא" "כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי". החלקים היותר קשים של ההתמודדות עם הרע נאמרים דווקא בימי שמחה גדולה. גם בסופו של ההלל אנו אומרים בברכה על כל העולם. כי בסופו של דבר כל העולם יהלל את שם ה'. "יהללוך ה' כל מעשיך" ומתי זה יקרה? אחרי שעם ישראל יגאל והם ילמדו ממנו.
כשאומרים הלל שלם עם ברכה תחילה וסוף, אסור להפסיק בדיבור כמו בקריאת שמע וברכותיה, ומותר רק לקדיש קדושה וברכו.

על הניסים בברכת המזון
הגמ' (שבת כ"ד.) שואלת: "מהו להזכיר של חנוכה בברכת המזון? כיון דמדרבנן הוא לא מדכרינן או דילמא משום פרסום ניסא מדכרינן"? לדעת הרמב"ם (הל' ברכות פ"ב, ה"ו) מזכירין "על הנסים" בברכת המזון, וכתבו המפרשים שאף על פי שמלשון הגמרא שלנו משמע שהרשות בידו להזכיר - הרמב"ם פסק עפ"י הירושלמי שזו חובה (עיין לח"מ).
ולמה זה פשוט בתפילה ולא כל פך פשוט בברכת המזון? אומר רש"י: "בתפילה פשיטא לן שהרי להלל ולהודאה נקבעו, כדאמרינן לעיל" ורק יש שאלה לגבי ברהמ"ז. וכתבו התוס' (ד"ה מהו) "בתפילה פשיטא לי'ה דמזכיר משום דתפילה בציבור הוא ואיכא פרסומי ניסא, אבל בברכת המזון שבבית - ליכא פרסומי ניסא כולי האי".


מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד

אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי

נוהגים לומר אחרי הדלקת נרות חנוכה "מזמור שיר חנוכת הבית לדוד". כמו כן אומרים את המזמור הזה בחנוכה אחרי שיר של יום. ואומרים באותם שעות מהתחלה בלי דילוג. דבר זה שונה מלפני "ברוך שאמר" שאומרים אותו רק מהמילים: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" עד סוף הפרק בלי ההתחלה של הפסוק הראשון "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד".

למה אומרים "אֲרוֹמִמְךָ" לפני "ברוך שאמר" ללא "מִזְמוֹר שִׁיר חֲנֻכַּת הַבַּיִת לְדָוִד"?
הסיבה שבגללה לא אומרים לפני "ברוך שאמר" את הפתיחה, היא בגלל שבשעה זו אנו מתמקדים בעיקר בתוכן הפרק שהוא הרוממות מהמקום הנמוך. זה מתאים לשעות הבוקר שאנו צריכים להרים את עצמנו מהמיטה, מהעייפות. להקים את עצמנו לקראת "ברוך שאמר" שבו עומדים. לקראת "ה' מלך" שגם עומדים בו. לקראת תפילת שמונה עשרה שתבוא אחר כך.
לכן מזכירים רק את ה"אֲרוֹמִמְךָ" שזה העיקר פה. "הֶעֱלִיתָ" "הֶעֱמַדְתָּה" "פִּתַּחְתָּ" "וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה" שכולם מתאימים למי שקם ואוזר את חלציו לקראת התפילה.

למה אומרים "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" בחג החנוכה?
המזמור זה מתאים במיוחד לחנוכה גם בגלל הפתיחה שלו שמדברת על חנוכת בית המקדש הראשון. וגם בגלל שהתוכן של הפרק הוא ממש מתאים לחנוכה - לרומם אותנו מהבור העמוק. שהרי היוונים הורידו אותנו למקום הכי נמוך. מקום נמוך מבחינה רוחנית ומקום נמוך מבחינה גשמית. בחנוכה אנו מבקשים מהקב"ה שירים אותנו מהמקומות היותר נמוכים.
וזה עיקר עניינה של חנוכה, להאיר בשעת החושך אחרי השקיעה וצאת הכוכבים. להאיר מחוץ לבית. להאיר למטה מעשרה טפחים. להאיר בצד שמאל של הבית איפה שאין מזוזה. להאיר בתקופת החורף החזק ביותר, להאיר בימים הכי קצרים בשנה, להאיר בימים הכי חשוכים בשנה. להאיר את המקום הנמוך והחשוך הזה, משם אנו אמורים לקום, להתרומם ולעמוד על רגלינו.

למה אומרים "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי" בשעת חנוכת בית המקדש?
גם בשעת בית המקדש הראשון אמרו את הפסוקים הללו, כי זה אחד התפקידים המרכזיים של בית המקדש. לא רק שמחת בית השואבה של הצדיקים, אלא להעלות האנשים הנמוכים מהמקומות היותר נמוכים של החיים. כל החוטאים באים להקריב שם את קרבנותיהם. כל החטאות וכל האשמות וכל המעילות. כולם באים לשם לחפש כפרה. לתקן את עצמם. להתעלות ולעלות למקום רוחני יותר מתוקן. זה אחד התפקידים החשובים של בית המקדש אם לא החשוב שבהם.
שמות בני קרח נכתבו בתהילים, בגלל שעלו מהמקומות הנמוכים ביותר
זאת הסיבה שבגללה הכניס דוד המלך לתהילים את המזמורים של שְׁלֹשׁת בְנֵי קֹרַח שהצליחו להנצל ברגע האחרון מהשאול. למרות שיעקב אבינו ביקש במיוחד שלא יזכר שמו על קרח. "בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי". דוד המלך לא מהסס ומזכיר אותם בהדגשה בתואר המפוקפק "בני קרח" כמה וכמה פעמים. היה יכול דוד להזכירם בשמותם הפרטיים שלהם או להזכיר אותם בשמות אבות אחרים שהיו להם, אבל הוא בוחר דווקא להזכיר את קרח. ולמה?
הטעם הוא שהם במיוחד ראויים לנגן בבית המקדש כיון שהם עלו מהשאול וזה תפקידו של בית המקדש להעלות אנשים מהמקומות היותר מרוחקים. עוד יש להם את יכולת ההנהגה של קורח שידע לסחוף אחריו את כל העדה. הם עושים את הדבר הזה בניגון שלהם. הם סוחפים אחריהם את כל העדה כמו אבא שלהם, אבל לטובה.
ומנין שהם עלו מהשאול? שבתחילה כתוב עליהם: "וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כָּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כָּל הָרְכוּשׁ". אחר כך כתוב עליהם "וּבְנֵי קֹרַח לֹא מֵתוּ". ובגמרא (סנהדרין קי. ) מסופר שברגע שהם ירדו לתהומות, הם הרהרו בתשובה וניצלו. "תָּנָא מִשׁוּם רַבֵּנוּ אָמְרוּ, מָקוֹם נִתְבַּצֵּר לָהֶם בַּגֵּיהִנָּם, וְיָשְׁבוּ עָלָיו וְאָמְרוּ שִׁירָה".
דווקא בני קורח וצאצאיהם זכו להביא את שירתם לספר התהילים. דווקא הם נבחרו מכל ארבעת אלפים המשוררים שהיו בבית המקדש בימי דוד ושלמה. על זה נאמר: "ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר". דווקא הם שראו מקרוב את תאוות השררה והשלטון של קרח ואת כל הכיעור שמתלווה לה. רק הם שעשו בעצמם את כל מסלול העולה מהתהום עד לבית המקדש יכולים לצייר, לתאר, לשיר ולכתוב את השמחה של היציאה מהשאול. ""מְקִימִי מֵעָפָר דָּל, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן: לְהוֹשִׁיבִי עִם נְדִיבִים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ".

למה דוד כותב שירים לבית המקדש?
גם דוד הגיע למלכות מהמקום נמוך. "ודוד הוא הקטן". הוא לא היה נחשב כלל בין בניו של ישי. "מוזר הייני לאחי ונכרי לבני אימי". מהמקום הנמוך הזה עלה דוד לגדולה, עלה למקום שעלה. וזה לא המקום היחידי. אמרו חכמינו ז"ל כי אדם הראשון שחטא בעץ הדעת חי תשע מאות ושלושים ולא אלף שנה כיוון שהוא "תרם" שבעים שנה מחייו לדוד המלך שחי, כצפוי, שבעים שנה. דוד מצליח להשלים את הדבר שאדם הראשון לא הצליח בו. דוד ידע להודות בטעות "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן: חָטָאתִי לה'". לעומת אדם הראשון שזרק את האשמה על אשתו: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי - הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל" ונזרק מגן עדן.
הכוח להודות בטעות. הכוח לעלות אחרי הירידה מתחיל ב"יהודה" אבי אבותיו של דוד. בתחילה כתוב עליו "וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו" – "שהורידוהו אחיו מגדולתו". אחרי הירידה הזו יהודה חוזר לעצמו. הוא מודה על האמת – הוא מודה בטעות. כאשר הוא עומד להפסיד את כל מעמדו הציבורי במעשה עם תמר, יש לו יכולת לשמור על "כבודו" אם יעשה ח"ו שקר בנפשו וישתוק.
בסופו של דבר הוא לא מהסס להודות: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי". היסוס קל שלו היה עלול לעלות בחיים של תמר ושני תאומיה. שני הבנים שמהם יצא בסופו של דבר דוד המלך, וגם.. מלך המשיח. הוא לא מהסס, מודה וחוזר לגדולתו. ממש מה שצריך לעשות בבית המקדש.
בית המקדש הוא המקום של אלה שיודעים להכיר בטעותם ורוצים לתקן אותה. לכן נבחר דוד על מנת לכתוב את השירים של בית המקדש. כמו בני קורח. זה המקום שאליו באים אלה שרוצים להודות בטעות ולתקן את מה שקלקלו. "ה' הֶעֱלִיתָ מִן שְׁאוֹל נַפְשִׁי, חִיִּיתַנִי מִיָּרְדִי בוֹר".
ובגמרא (מועד קטן דף טז/ב) "אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי, אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן, מַאי דִּכְתִיב "נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הוּקַם עֹל"? נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי שֶׁהֵֶקִים עוּלָה שֶׁל תְּשׁוּבָה. והסביר רש"י: "שהוא שב תחלה, ונתן דרך לשבים" שאם מישהו חטא "אומרים לו: כלך אצל דוד. שמחל לו הקדוש ברוך הוא אותו עון, אף אתה חזור בתשובה".



למה חנוכת הבית נקראת על שם דוד המלך?

מה עשה דוד למען בית המקדש?
מכאן נבין למה חנוכת הבית נקראת דווקא על שם דוד המלך למרות שהוא לא בנה את בית המקדש. לפחות עשרה דברים של הכנה עשה דוד למען בית המקדש. אחריו מצליח שלמה המלך להקים בפועל את הבית. ומכוון שדוד עשה כל כך הרבה בשבילו נקרא בית המקדש על שמו.

א - עורר רצון ותפילה למקדש
במגפה שהייתה בימי דוד מתו שבעים אלף איש. בסיומם קונה דוד את גורן ארונה – מקום המקדש. ובמדרש (תהילים מזמור יז) "ויבא גד אל דוד וגו' ויאמר לו עלה והקם לה' מזבח".
משל למה הדבר דומה? לאחד שהיה מכה לבנו, ולא היה יודע הבן למה הוא מכה אותו. לאחר שהכהו אמר לו, לך עשה דבר פלוני שצויתיך היום כמה ימים ולא השגחת בו. כך, כל אותן אלפים שנפלו בימי דוד לא נפלו אלא שלא תבעו בנין בית המקדש. והלא דברים קל וחומר, ומה אם אלו שלא נבנה בימיהם ולא חרב בימיהם, כך נעשה להם, ונענשו על שלא תבעו בנין בית המקדש. אנו שחרב בימינו והיה בימינו, ואין אנו מתאבלין ולא מבקשים רחמים, על אחת כמה וכמה". ומסיים במדרש שמואל (לא) "לפיכך, התקינו הנביאים הראשונים, ישראל מתפללין שלשה פעמים בכל יום, אומרים: השב שכינתך לציון וסדר עבודתך לירושלים עירך". ובמדרש תהילים הזכיר גם את הצורך לבקש את בנין המקדש גם ב"ברכת המזון". (עיין רד"ק כאן).
דוד המלך הוא המעורר הגדול על בנין הבית. כך אומר הפסוק על דוד.
"אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַה' נָדַר לַאֲבִיר יַעֲקֹב: אִם אָבֹא בְּאֹהֶל בֵּיתִי אִם אֶעֱלֶה עַל עֶרֶשׂ יְצוּעָי: אִם אֶתֵּן שְׁנַת לְעֵינָי לְעַפְעַפַּי תְּנוּמָה: עַד אֶמְצָא מָקוֹם לַה' מִשְׁכָּנוֹת לַאֲבִיר יַעֲקֹב".
באופן זה בנה דוד את בית המקדש בלבבם של ישראל.

ב - הכנת תוכניות לבית המקדש
כתוב על דוד המלך: "וַיִּתֵּן דָּוִיד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְגַנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפֹּרֶת" ובהמשך הפסוקים: "הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל כֹּל מַלְאֲכוֹת הַתַּבְנִית". יש פה רוח הקודש. "מיד ה'". שאם לא כן מנין ידע דוד את המקום של בית המקדש? הרי לא כתוב בתורה איפה הוא "המקום אשר יבחר ה'". תמיד זה מופיע בשם "המקום". לא כתוב בתורה שזה ירושלים.
על זה אומרת הגמרא(זבחים נז ע"ב):
"דָּרַשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִּיב, (ש"א יט) "וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁמוּאֵל, וַיֵּשְׁבוּ בְּנָיוֹת" וכתיב "הנה דוד בְּנָיוֹת בָּרָמָה". וְכִי מָה עִנְיַן "נָיוֹת" אֵצֶל רָמָה? אֶלָּא שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין בָּרָמָה וְעוֹסְקִין בְּנוֹיוֹ שֶׁל עוֹלָם".(בית המקדש)

והגמרא מספרת שראו בסֵפֶר יְהוֹשֻׁעַ כי בכל השבטים כתוב "וְיָרַד וְעָלָה הַגְּבוּל, וְתָאַר הַגְּבוּל". אבל בְּשֵׁבֶט בִּנְיָמִין כתב בתורה (שם יח) "וְעָלָה" ולא כתוב "וְיָרַד". אמרו דוד ושמואל: כאן הוא מקומו של בית המקדש שנאמר עליו: "וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ".

ג - הכנת אוצרות זהב וכסף לבניין בית המקדש
דוד רצה בכל מאודו לבנות את בית המקדש. "וַיְהִי עִם לְבַב דָּוִד אָבִי לִבְנוֹת בַּיִת לְשֵׁם ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל" אבל הקב"ה עצר אותו באמצעות נתן הנביא אחרי שבנה את הכותל המערבי.
"וַיֹּאמֶר ה' אֶל דָּוִד אָבִי יַעַן אֲשֶׁר הָיָה עִם לְבָבְךָ לִבְנוֹת בַּיִת לִשְׁמִי הֱטִיבֹתָ כִּי הָיָה עִם לְבָבֶךָ: רַק אַתָּה לֹא תִבְנֶה הַבָּיִת כִּי אִם בִּנְךָ הַיֹּצֵא מֵחֲלָצֶיךָ הוּא יִבְנֶה הַבַּיִת לִשְׁמִי".
דוד שכל כך רצה לבנות את הבית אמר בליבו, אם לא זכיתי לבנותו לפחות אכין את החומרים שממנו הוא יבנה. בשעה שנפטר דוד מן העולם אסף את כל ישראל ואמר להם:
"וּכְכָל כֹּחִי הֲכִינוֹתִי לְבֵית אֱלֹהַי, הַזָּהָב לַזָּהָב, וְהַכֶּסֶף לַכֶּסֶף וְהַנְּחֹשֶׁת לַנְּחֹשֶׁת הַבַּרְזֶל לַבַּרְזֶל וְהָעֵצִים לָעֵצִים אַבְנֵי שֹׁהַם וּמִלּוּאִים אַבְנֵי פוּךְ וְרִקְמָה וְכֹל אֶבֶן יְקָרָה וְאַבְנֵי שַׁיִשׁ לָרֹב: וְעוֹד בִּרְצוֹתִי בְּבֵית אֱלֹהַי יֶשׁ לִי סְגֻלָּה זָהָב וָכָסֶף נָתַתִּי לְבֵית אֱלֹהַי לְמַעְלָה מִכָּל הֲכִינוֹתִי לְבֵית הַקֹּדֶשׁ: שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים כִּכְּרֵי זָהָב מִזְּהַב אוֹפִיר וְשִׁבְעַת אֲלָפִים כִּכַּר כֶּסֶף מְזֻקָּק לָטוּחַ קִירוֹת הַבָּתִּים".
ההכנות הללו היו חלק מהסיבות שבגללם נקרא בית המקדש על שמו.

ד - כתיבת השירים שישירו בבית המקדש
דוד כתב את ספר התהילים ואת מנגינותיו שבאמצעותם זוכים להתקרב אל ה', זוכים לשוב אליו וגם לרוח הקודש. "וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד ה' ". זו המטרה של בית המקדש. ובמדרש (רבה רות ד ט) "ולמה נקרא שמה שואבה? שמשם היו שואבין רוח הקדש. שנאמר (ישעיה י"ב) ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה". כל זזה נעשה באמצעות השמחה והנגינה והמזמורים של דוד המלך ע"ה.
על הלווים שהיו מנגנים בכלי נגינה ובשירי דוד המלך כתוב: "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם" הם היו משוררים והיו גורמים לחלק משומעיהם להגיע לדרגה של נבואה. "הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם".

ה - הכנת כלי הנגינה שינגנו בהם בבית המקדש
כתוב על דוד המלך שהכין מהלווים "אַרְבַּעַת אֲלָפִים מְהַלְּלִים לַה' בַּכֵּלִים אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְהַלֵּל". (דברי הימים א כג ה) בבנין בית המקדש למדנו שיש חשיבות לא רק לבנין עצמו אלא לדרך שבו הוא נבנה. "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ". אם כך בקירות, כל שכן בכלי הנגינה שהיו בהכנה מדוקדקת של דוד, זה שהבין יותר מכל אדם אחר בנגינה ובכלי נגינה.
לכן דוד המלך יצר את הכלים הללו בעצמו ולא קנה מן השוק. כדוגמת מה שעשה רבי חייא עם הספרים שכתב ללמד בהם את הילדים. כלי הנגינה של דוד המלך נשמרו לדורי דורות, כך מובא אצל נחמיה שהיה בימי הבית השני, חמש מאות שנה אחרי דוד המלך. שהיו מהללים לה' (יב לו) "בִּכְלֵי שִׁיר דָּוִיד אִישׁ הָאֱלֹהִים". מסתבר שבני ישראל ידעו להעריך את הכלים הללו, שמרו עליהם מכל משמר והשתמשו בהם בימי הבית השני.

ו - להעלות את דוד ארון הברית לירושלים
כל הכרוך בבנין בית המקדש צריך זהירות רבה. כשדוד כורה את השיתין – כמעט העולם נחרב, שהמים עומדים להציף אותו. כדלהלן. כששלמה טועה בדבריו בשעה שהוא בא לפתוח את השערים, השערים כמעט בולעים אותו חי. כך היה גם בשעה שניסו להעלות את ארון הברית שהוא לב ליבו של בית המקדש. "וַיִּחַר אַף ה' בְּעֻזָּה וַיַּכֵּהוּ שָׁם הָאֱלֹהִים עַל הַשַּׁל וַיָּמָת שָׁם עִם אֲרוֹן הָאֱלֹהִים".
מסתבר שצריך חכמה וזהירות מיוחדת להעלות את הארון לירושלים. ודוד יודע את הסוד. סוד השמחה גדולה, סוד הענווה גדולה. "וַיֵּלֶךְ דָּוִד וַיַּעַל אֶת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים מִבֵּית עֹבֵד אֱדֹם עִיר דָּוִד בְּשִׂמְחָה". וחכמינו מספרים שההעלאה הזו היתה חינוך לכולם לראות את השמחה הנדרשת בבית המקדש. בתחילה כתוב "וְדָוִד מְכַרְכֵּר בְּכָל עֹז לִפְנֵי ה' וְדָוִד חָגוּר אֵפוֹד בָּד". פסוק אחר כך כתוב: "וְדָוִד וְכָל בֵּית יִשְׂרָאֵל מַעֲלִים אֶת אֲרוֹן ה' בִּתְרוּעָה וּבְקוֹל שׁוֹפָר". התחיל הוא וכולם למדו אחר כך ממנו.

ז - כיבוש ירושלים מיד היבוסי, קניית מקום המקדש
כיבוש ירושלים היה אחת המלאכות הקשות שנעשתה על ידי דוד. מלאכה קשה זו לא נעשתה מאז כניסת יהושע וכל ימי הזקנים. ארבע מאות שנה עברו מאז יציאת מצרים. עבר הירדן המזרחי נכבש ראשונה. אחר כך נכבש עבר הירדן המערבי ולא כולו. אחר שבע שנים של מלכות בחברון כובש דוד את ירושלים.
"וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה: וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד".
רק אחר כך הגיע דוד מההיקף של הארץ אל המרכז שלה. אל הלב. אל ירושלים. דבר זה קרה אחרי המגפה שהפילה שבעים אלף איש מישראל.
"וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ, וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם: רַב עַתָּה, הֶרֶף יָדֶךָ. וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן הָאֲרַוְנָה הַיְבֻסִי".
כשדוד רואה את מלאך ה' נעצר עם המגפה מעל הגורן של ארוונה, הוא מבין ששם מקום הברכה. מקום החיים. שער השמים. הולך דוד וקונה את המקום שבו עתיד להבנות בית המקדש.
"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה: לֹא, כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר. וְלֹא אַעֲלֶה לַה' אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם. וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים: וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַה' וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר ה' לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל".

ח - הכין דוד את התשתית והיסודות של בית המקדש
הגמרא במסכת סוכה (נג.) מספרת שדוד המלך בנה את היסודות של בית המקדש. כרה את השיתין שמגיעים עד היסוד של העולם לבנות עליו את בית המקדש:
"בְּשָׁעָה שֶׁכָּרָה דָּוִד שִׁיתִין, קָפָא תְּהוֹמָא וּבָעֵי לְמִשְׁטְפֵיהּ לְעָלְמָא, אָמַר דָּוִד: מִי אִיכָּא דְּיָדַע דְּשָׁרֵי לְמִיכְתַּב שֵׁם אַחַסְפָּא, וְנִשְׁדֵיהּ בִּתְהוֹמָא וּמָנַח? לֵיכָּא דַאָמַר לֵיהּ מִידֵי. אָמַר דָּוִד, הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר, וְאֵינוֹ אוֹמֵר, יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ! נָשָׂא אֲחִיתוֹפֶל קַל - וָחֹמֶר בְּעַצְמוֹ, וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי שֶׁנִּכְתָּב בִּקְדֻשָׁה - יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם, לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה?! אָמַר לֵיהּ: שָׁרֵי. כָּתַב שֵׁם אַחַסְפָּא, שָׁדֵי בֵיהּ, נָחִית תְּהוֹמָא שִׁיתְּסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, כֵּיוָן דְּחַזָא דְּנָחִית טוּבָא, אָמַר, כַּמָה דְּמִידְלֵי - טְפֵי מִירְטַב עָלְמָא. אָמַר חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה מַעֲלוֹת וְאַסְקֵיהּ חֲמִיסַר אַלְפֵי גַּרְמִידֵי, וְאוּקְמֵיהּ בְּאַלְפֵי גרידי".
שבשעה שדוד המלך הכין את המקום לבית המקדש הוא כרה "שיתין" - תעלות שיורדות לעומק האדמה סמוך לאבן השתייה, תשתית העולם. באותה שעה הגיע דוד לתהום, והמים שהיו בו עלו וכמעט הציפו את העולם. לא ידע דוד האם מותר להוריד את המים הגואים על ידי שם קדוש שיושלך אליהם או לא? שאל את החכמים שעמדו לידו אם הם יודעים הלכה בעניין זה ולא ענו לו. הרגיש דוד שיש בהם מי שיודע, ואמר: כָּל הַיּוֹדֵעַ לוֹמַר וְאֵינוֹ אוֹמֵר - יֵחָנֵק בִּגְרוֹנוֹ!!
ענה אחיתופל ואמר לדוד 'קל וחומר': "וּמַה לַּעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ - אָמְרָה תּוֹרָה, שְׁמִי הַנִּכְתָּב בִּקְדֻשָּׁה, יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם. כדי לעשות שלום בכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ - עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!!" כתב דוד את שם ה' על חרס, שמו אותו במים הגואים וחזרו המים למקומם.

ט- קביעת עשרים וארבע משמרות כהנים ולויים לעבודת המקדש
בספר דברי הימים מוזכרים בשמותם כל משפחות הכהנים והלווים שאורגנו על ידי דוד המלך לצורך העבודה בבית המקדש. בלי ארגון משמרות העבודה לא הייתה יעילה כמו אחרי הארגון או אולי לא מתקיימת כלל, או שמתקיימת תוך כדי מחלוקות קשות. הכין דוד את הרשימות של המשפחות. "וַיַּבְדֵּל דָּוִיד וְשָׂרֵי הַצָּבָא לַעֲבֹדָה לִבְנֵי אָסָף וְהֵימָן וִידוּתוּן הַנִּבְּאִים בְּכִנֹּרוֹת בִּנְבָלִים וּבִמְצִלְתָּיִם" ועוד שם באריכות בדברי הימים א כג כד כה.

י- דוד מצווה את בנו וכל ישראל בנות את בית המקדש
אחרי כל זאת מצווה דוד את בנו ואת כל ישראל לבנות את בית המקדש. זה לא דבר פשוט. אחרי כל ההכנות של דוד לוקח לשלמה שלוש עשרה שנה לבנות את הבית. אבל דברי תורה צריכים חיזוק ובודאי בנין בית המקדש.
"וַיְצַו דָּוִיד לְכָל שָׂרֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲזֹר לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ: הֲלֹא ה' אֱלֹהֵיכֶם עִמָּכֶם וְהֵנִיחַ לָכֶם מִסָּבִיב כִּי נָתַן בְּיָדִי אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה' וְלִפְנֵי עַמּוֹ: עַתָּה תְּנוּ לְבַבְכֶם וְנַפְשְׁכֶם לִדְרוֹשׁ לַה' אֱלֹהֵיכֶם וְקוּמוּ וּבְנוּ אֶת מִקְדַּשׁ ה' הָאֱלֹהִים לְהָבִיא אֶת אֲרוֹן בְּרִית ה' וּכְלֵי קֹדֶשׁ הָאֱלֹהִים לַבַּיִת הַנִּבְנֶה לְשֵׁם ה':"

שערי בית המקדש נפתחו רק כשהוזכר שמו של דוד
אחרי כל זאת לא פלא למה המזמור אומר שחנוכת הבית נקראת על שם דוד המלך. ובגמרא (שבת ל.):
"כְּשֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה אֶת בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, בִּקֵשׁ לְהַכְנִיס אָרוֹן לְבֵית קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים, דָּבְקוּ שְׁעָרִים זֶה בָזֶה. אָמַר שְׁלֹמֹה עֶשְׁרִים וְאַרְבָּע רְנָנוֹת, וְלֹא נַעֲנָה. פָּתַח וְאָמַר, (שם כּד) "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וְהִנָּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבוֹא מֶלֶך הַכָּבוֹד". רָהַטוּ בַתְרֵיהּ לְמֵבְלְעֶיהּ. אָמְרוּ, "מִי זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד?" אָמַר לְהוּ, "ה' עִזוּז וְגִבּוֹר". חָזַר וְאָמַר, "שְׂאוּ שְׁעָרִים רָאשֵׁיכֶם, וּשְׂאוּ פִּתְחֵי עוֹלָם, וְיָבֹא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד, מִי הוּא זֶה מֶלֶךְ הַכָּבוֹד? ה' צְבָאוֹת, הוּא מֶלֶךְ הַכָּבוֹד סֶלָה". וְלֹא נַעֲנָה. כֵּיוָן שֶׁאָמַר, (דה"ב ו) "ה' אֱלֹהִים אַל תָּשֵׁב פְּנֵי מְשִׁיחֶךָ, זָכְרָה לְחַסְדֵי דָּוִיד עַבְדֶּךָ" - מִיָד נַעֲנָה".
אומרת הגמרא שבאותה שעה ראו כל ישראל שלמרות שהבניין עצמו נעשה על ידי שלמה המלך, פתיחת שערי המקדש נעשתה בזכותו של דוד.
גם בימינו אנו עומדים כמו דוד, ממש ממש לפני בניית הבית השלישי. צריכים ללמוד מדוד מה לעשות למען הבנין. להתפלל עליו. לעשות הכל לבנינו. ויהי רצון שיבנה במהרה בימינו. אמן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il