- משפחה חברה ומדינה
- התבוננות כללית
- משפחה חברה ומדינה
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש להצלחת
מגורשי גוש קטיף
ולאחינו הגבורים מגוש קטיף ומצפון השומרון, השלום והברכה!
אני יושב עתה ברכבת בין פריז לז'נבה, ואני נוסע ע"מ למסור הערב בעז"ה שיעור לתלמידים בלוזן. בשבת שהיתי בשטרסבורג, שם מסרתי סידרה של שיעורים, ואתמול השתתפתי בפריז בכנס על מקורות ההלכה, ודיברתי שם על הנושא "עביד איניש דינא לנפשיה" (בבא קמא כ"ז,ב – כ"ח,א). העלנו את השאלה כיצד רב נחמן, ראש הדיינים בבבל, שממנו היינו מצפים שישמור בקנאות על האיצטלה של בית הדין, והנה הא תימה, הוא הוא הדוגל שניתן לו לאדם, בתנאים מסויימים, לעשות דין לעצמו!!! הרעיון המרכזי שעלה, שאם החוק הוא "מוסד" חיצוני לאדם, אז אותם מוסדות שהגו אותו, בית המשפט העליון וכדומה לו, הם השומרים בקפדנות על הסמכות ה"כל יכול" של עצמם, ע"מ שהחוק ייושם, ואז, הרעיון של עשיית דין לעצמו, הוא אבסורד, כי הוא פוגע בסמכות העליונה. אך בתפיסה של הלכה שחדרה לתוך האדם, והיא ביטוי מופלא של עמידת האדם מול אלוקיו, מובן שבתנאים מסויימים, האדם, באשר הוא אדם, מוסמך לומר את דבר ההלכה...
"את והב בסופה"
המכתב האחרון אליך עסק ב"לשון הקודש". "לשון הקודש" היתה השפה האחת שדיברו בדור הפלגה, "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית י"א, א'), טרם בא ד' ובלבל את שפתם. ולשון זו נשתמרה אצל עבר ולאחריו אברהם העברי, והיא היא סוד החיבור בין בני אנוש. וע"כ יוסף, כשבא להתחבר שוב אל אחיו, אומר להם "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם" (בראשית מ"ה, י"ב), והיינו לשון הקודש (רש"י שם), כלומר, שלא אבד ממנו סוד החיבור.
והנה בשבת, בסעודה שלישית, כשדיברתי בק"ק שטרסבורג, קישרתי את הדברים עם מש"כ רש"י בפירושו הראשון על "ודברים אחדים": "באו בעצה אחת ואמרו לא כל הימנו שיבור לו את העליונים, נעלה לרקיע ונעשה עמו מלחמה". ולא מובן כ"כ טיבה של מלחמה זו, וכי לא די להם בתחתונים, אתמהה!
ואמרתי שא"א להתעלם מהדמיון העולה עם מש"כ רש"י על הפסוק "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', י"ח): "שלא יאמרו שתי רשויות הן הקב"ה יחיד בעליונים ואין לו זוג, וזה יחיד בתחתונים ואין לו זוג". ולכאורה מה הועיל השי"ת בתקנתו, והלא גם אחרי שברא לו בן זוג, עדיין האדם בבחינת יחיד, כנאמר בהמשך הפסוקים: "והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ד).
[והעירו לי, שאפשר שרש"י, לשיטתו, הסביר את הקרא "והיו לבשר אחד" בדרך אחרת: "הולד נוצר על ידי שניהם, ושם נעשה בשרם אחד". מאידך, העירו לי, דאדרבה, אם יש לאדם "כושר בריאה", כושר זה הוא לכאורה ברשות הבורא ית"ש, ושוב מתעוררת הסכנה של טשטוש הגבולות].
אלא שהנקודה החשובה איננה סוף התהליך, "והיו לבשר אחד", אלא הדרך להגיע אליו. והדרך מצויינת בסיפא של הפסוק הנ"ל: "לא טוב היות האדם לבדו – אעשה לו עזר כנגדו". ה"עזר" הוא מתוך שעומדת "כנגדו", משכילה להעיר לו בשעת הצורך, לחשוף בפניו זויות נוספות של הסתכלות, ועי"ז משלימה אותו. ה"כנגדו", כאמור, מכוון להיות לעזר! ה"אחד" לא בא מתוך ההטמעה של הניגודים, אלא מתוך ההבנה שהם צדדים שונים של אותו מטבע, ורק מתוך ההשלמה ביניהם ניתן להגיע ל"אחד". כמובן שהסכנה קיימת שיישארו בניגודים, אך הרצון והשאיפה התמידיים להגיע ל"אחד" הם הם הערובה ל"מה טובו אוהליך יעקב".
וכשהאדם הבין שרק ע"י "ניגוד" ו"השלמה" יכול הוא להגיע ל"אחד", הוא קלט כמה גדול התהום בינו לבין בורא עולם, הכולל בתוכו את כל ה"נגודים" וכל ה"השלמות". והוא, כידוע, הנאמר בכתוב, ד' אלוקנו ד' אחד. ד' – מידת הרחמים, אלוקנו – מידת הדין, והכל אחד (וד' הוא ה"אחד", כי מידת הדין היא "סניף" של מידת הרחמים, ואכמ"ל). וידוע ש"אחד" הוא בגמ' 13, והיינו 13 מידות, שיש בהן ניגודים גדולים כביכול, קל חנון ורחום, ונקה לא ינקה, אך אצלו הכל "אחד" (ומתוך הניגודים כביכול, מגיעים ל"אהבה" – בגמ' 13).
והנה, ה"עזר כנגדו" שבין איש לאשה, הוא בנין אב לכל מערכת היחסים בין אדם לחברו - ראה קידושין מ"א,א דאמר רב יהודה אמר רב: "אסור לאדם שיקדש את האשה עד שיראנה, שמא יראה בה דבר מגונה ותתגנה עליו ורחמנא אמר ואהבת לריעך כמוך".
ולכאורה היינו מצפים שהגמ' תביא פסוק העוסק ב"שלום בית", ולא את הפסוק "ואהבת לריעך כמוך". אלא דא עקא, מערכת היחסים בין איש לאשתו היא, כאמור, ראי של כל מערכת היחסים בין איש לרעהו. אם אדם מצליח בהא הוא יצליח גם בהא, ואם הוא נכשל, זהו כשלון של כלל יחסיו עם הזולת. כי לכל אחד ואחד יש לו את "חלקו" באלוק ממעל, את ה"צלם אלוקים" המיוחד לו דווקא, ורק ע"י ניגוד צירוף והשלמה, ניתן להתחבר להר ד', לצרף את הראיות השונות של צלעות ההר, עד שמגיעים לתמונה יותר מושלמת.
ומתוך כך, גם ב"חברותא" בעינן "עזר כנגדו", והיא היא הדרשה שדורשת הגמ' בקידושין ל',ב על הפסוק "על כן יאמר בספר מלחמות ד' את והב בסופה" (במדבר כ"א, י"ד): אמר ר' חייא בר אבא אפי' האב ובנו הרב ותלמידו שעוסקין בתורה בשער אחד, נעשים אויבים זה את זה ואינם זזים משם עד שנעשים אוהבים זה את זה, שנאמר את והב בסופה, אל תקרי בסופה אלא בסופה. ופירש"י ד"ה נעשו אויבים: "מתוך שמקשים זה לזה ואין זה מקבל דברי זה". וד"ה את והב בסופה: "הכי דריש לה ספר מלחמות – מלחמה שע"י ספר, אהבה יש בסופה".
[ועי' ג"כ בבא מציעא פ"ד,א על הצער הגדול של ר' יוחנן, בשעה שריש לקיש הלך לעולמו, ושלחו לו את ר' אלעזר בן פדת שילמד אתו: "אזל יתיב קמיה, כל מילתא דהוה אמר רבי יוחנן אמר ליה: תניא דמסייעא לך. אמר: את כבר לקישא? בר לקישא, כי הוה אמינא מילתא - הוה מקשי לי עשרין וארבע קושייתא, ומפרקינא ליה עשרין וארבעה פרוקי, וממילא רווחא שמעתא. ואת אמרת תניא דמסייע לך, אטו לא ידענא דשפיר קאמינא? הוה קא אזיל וקרע מאניה, וקא בכי ואמר: היכא את בר לקישא, היכא את בר לקישא"].
"ייחוד" ו"יחד"
ומכאן לדור הפלגה. הם באו לייסד עולם של "דברים אחדים", עולם של אחידות מוחלטת הכופרת בניגודים בין בני אדם. וזכורני שלפני שנים רבות היה ראיון בעיתון הצרפתי "לה מונד" עם אינטלקטואל סובייטי שברח למערב, דומני שקראו לו קוזנצוב. והוא נשאל על השיטה הקומוניסטית, ותשובתו: יש שחושבים שהקומוניזמוס הוא רעיון נפלא, אלא שהביצוע ע"י הרוסים היה כושל. לפי דעתי, הוסיף, הרעיון הוא פסול בשורשו. תארו לעצמכם עיירה: כולם לבושים באותו בגד, כולם צועדים באותו צעד, כולם מדברים באותו קול וחושבים אותה מחשבה, הייתי עושה הכל ע"מ לברוח מהמקום.
ועולם כזה, הכופר בייחודו של האדם הנברא בצלם, הוא הוא המלחמה הגדולה בעליונים. ואין כאן "מקריות" שהעולם הקומוניסטי נהיה אתיאיסטי, כפר בבורא: המחשבה של אחידות מוחלטת סותרת במהותה את רעיון הבריאה, בה יש לכל אחד חלק המיוחד לו ממש באלוק ממעל. ומכאן הקושי העצום, מחד, להכיר בייחודו של כל אדם ואדם, אך מאידך, להבין שעל בני אדם לחיות יחדיו, ורק ע"י צירופם ניתן להתקרב ולהידמות לבורא עולם, בבחינת מה הוא אף אתה. "קל" לחיות את האחידות, "קל" לזרוע פירוד, אך להדגיש את ה"ייחוד" יחד עם ה"יחד", הוא האתגר העומד בפני המאמין!
מורי ורבי, הגאון הרב יחיאל יעקב ויינברג זצ"ל, בעל ה"שרידי אש", היה "מצייר" תמונה מרהיבה: עשרה יהודים נמצאים יחדיו בבית הכנסת: רבי ישמעאל ורבי עקיבא, אביי ורבא, הרמב"ם והרמב"ן, הבעל שם טוב, רבי ישראל סלנטר, רבי שמשון רפאל הירש וילד שכרגע חגג את הבר מצוה שלו: עולמות שונים, תהומות היסטוריה וגיאוגרפיה מפרידים ביניהם, וכולם מחזיקים באותו הלולב...
"לשון הקודש", ה"שפה אחת", הוא הוא הלולב, היא החוליה המקשרת בין בני אדם. "לשון" היא השפה המחברת בין בני אדם, אך עליה להיות "קודש", לקבל השראה מן הקדושה העליונה המאגדת בתוכה את כל הניגודים. "לשון הקודש" היא המהווה הגשר בין "דברים אחדים" ע"מ להופכם ל"אחת". והפארדוקס הגדול, שאלו שבנו את מגדל בבל, רצו באחידות, אך באחידות מזוייפת, בה כורתים את ה"אני" הפרטי של כל אחד ואחד, ומתוך כך איבדו את ה"שפה אחת", את לשון הקודש.
וכן הוא באיש ואשה, שהם, כאמור, ה"ראי" של מערכת יחסים בין אדם לחברו. אם באים לעקור את הייחודיות של כל צד, שואפים ל"אחידות" ולא ל"אחדות" (כמטבע לשון של הרב אשכנזי זכרונו לברכה), סוף התהליך - הפרדה ופילוג ח"ו, כפי שאירע במגדל בבל.
ומכאן ליוסף, בשעה שהתוודע אל אחיו: "והנה עיניכם רואות ועיני אחי בנימין כי פי המדבר אליכם". יוסף שונה הוא תכלית השינוי מאחיו. הוא בנו של רחל, יש לו תפיסת עולם שונה, הוא "בעל החלומות". והם חשבו שיצא מכלל ישראל. והוא אומר להם: טעיתם, עדיין מדבר אני "לשון הקודש", ואני מחובר אליכם למרות השוני, ואולי בגלל השוני! ולא לחינם מזכיר הוא בדבריו את אחיו בנימין, שגם הוא בנו של רחל, וגם הוא שונה הוא מאחיו, ואעפ"כ לא הוציאו אותו מן הכלל!
"בעל החלומות"
ואם הזכרתי "בעל החלומות", שמעתי, בשבת פרשת תולדות, בעופרה, הערה מעניינת מיהודה אליצור לאוי"ט. הוא סיפר על הרגשה שהיתה לו בשעה שנעקרתם ממקומכם, מגוש קטיף ומצפון השומרון. והתחושה היתה שאתם "נזרקים לבור" בגלל שאתם "בעל החלומות" ("ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלמות הלזה בא", בראשית ל"ז, י"ט), שיש לכם חלומות על בנין הארץ שכבר אבדו להם מזמן! ולא יכלו לחיות בצוותא עם מי שמזכיר להם שעדיין יש לנו חלום. "בשוב ד' את שיבת ציון היינו כחולמים"! חלום כיצד לבנות את הארץ, כיצד להפוך אותה לארץ הקודש... ובהקשר זה, שמעתי פעם מרב אשכנזי ז"ל הערה על הפסוק: "ויחלם והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה" (בראשית כ"ח, י"ב). לא נאמר: ויחלום שסולם מוצב ארצה, אלא "ויחלום" – "והנה סולם מוצב ארצה". כי מהותו של יעקב, של ישראל, שהוא "חולם"! מהותו של חלום, הוא הרצון להפוך את המציאות, לא להסתפק במציאות כפי שהיא.
ודומני שאותה עקירה של "בעל החלומות" התאפשרה בעיקר בגלל שעלה בידי השולטים במערכות לבנות "מגדל בבל" – נוסח "מודרני". "מגדל" של אחידות דעות של כל בעלי ההשפעה. ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטות, בית המשפט העליון, ראשי המשטרה, ראשי הצבא, בעלי ההשפעה בתקשורת. כולם חברו יחדיו לעקור את "בעל החלומות". ומי שהעז להביע דעה חריגה, ולא להשתתף בבנין ה"מגדל", שפירושו הריסה, הוכרז כביכול כאדם "לא שפוי", כאדם שאינו רוצה לתת צ'אנס לשלום, כאדם שאינו רוצה להיפרד מ"מעמסה" הקשה מנשוא וחוחר מלחמות עד אין קץ. וכה הצליחו במשימה, שאפילו "סרבני מצפון" בתוככי הצבא, כמעט ולא נמצאו...
סופו של ה"מגדל" – שקרס, אך עדיין אלו ש"בנו" אותו, לא אמרו נואש, ומתכוונים להמשיך במלאכת ה"בנייה", כלומר בהריסה...
"ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין"
ומכאן לתחושה קשה שהתעוררה בי בזמן האחרון. שמעתי פעם מר' זכריה ברקוביץ ז"ל, ה"חזן מלוזן", הערה בהקשר לדברי חז"ל: "ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין" (בבא בתרא ט"ז,א). מאז הבריאה, העולם הוא במבחן, והתורה כביכול במבחן. המבחן הוא כיצד האדם מתמודד עם היצר הרע, כלומר עם הבחירה שניתנה לו (עיי"ש במהרש"א שיצר הרע היא היא הבחירה שניתנה לאדם). והבחירה יכולה להביא את האדם לדרגות הגבוהות ביותר, להיות משה רבנו או רבי עקיבא, אך ח"ו גם לתחתית השפלות, להיות פרעה או נבוכדנצר. והרדיפות שנרדף עם ישראל לאורך אלפי שנים, הן הן המבחן לאיזו דרגת שפלות מסוגל האדם להגיע ב"יצר הרע" שניתן לו.
ובתומי חשבתי, שישראל הם כביכול מחוץ למשחק. כי התורה כ"כ חדרה בקרבם, גם בקרב הרחוקים ממנה, שמן הנמנע הוא שיעשו מעשים כפרעה וכנבוכדנצר. ואמנם הפרט יכול הוא להידרדר לתחתית השפלות. אך הכלל הוא "חסין". ומה שקרה בשעה שעקרו אתכם מביתכם הביא אותי למחשבה שניה. המבחן הוא בכל עת ובכל שעה, לפרט ולכלל, גם לאומות העולם, אך גם לישראל. אין "חסינות". צריך רק ליצור את ה"תנאים" הכשרים לכך, את האטמוספרה הנאותה לעקירה... וזהו מש"כ הרמב"ם בהל' תשובה פ"ה, ה"ב: "אלא כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו או רשע כירבעם".
ועתה, בהתקרב ימות החנוכה, יש לדעת שהמצב הוא הפיך. קומץ אנשים בהנהגת מתתיהו ויהודה המכבי הצליחו להפוך את הקערה על פיה, להחזיר עטרה ליושנה, ועל כך אנו אומרים הלל והודאה. לא רק על עצם הנס, אלא על התקוה שניטעה עד סוף הדורות, שאור קטן יכול להאיר אולם גדול וחשוך, ואנא היו אתם וכמותכם האור שממנו תצא איילת השחר, והחושך היה יהיה לאור גדול.
בברכות חמות, וחנוכה שמח
אברהם אבא וינגורט
איך נראית נקמה יהודית?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
הנס של השמן המיוחד של יעקב אבינו
הזיכרון המשותף לראש השנה ושבת
הפלונטר בצד ימין של הלוחות
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
חידוש כוחות העולם
מה הייעוד של תורת הבנים?
