הלכות מלחמה

לחץ כאן לקריאת המשכו של שעור זה.

ויגש - לפיוס למלחמה ולתפילה
במדרש רבה (בראשית צג ו) יש מחלוקת בין חכמים מהי אותה גישה של יהודה כלפי יוסף הנראה כמו משנה למלך מצרים. מצד אחד הוא מדבר אליו דברים של פיוס ומצד שני הוא מבקש ממנו שלא יכעס עליו, "וְאַל יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ", משמע שהוא משדר כלפיו איזה איום.
שלוש דעות במדרש:
רבי אלעזר מסביר שבדבריו של יהודה כלפי יוסף יש גם איום וגם פיוס וגם תפילה. מעין מה שעשה אביו יעקב שהתכונן לפגישה עם עשיו לדורון לתפילה ולמלחמה.

קול צופיך - הרב שמואל אליהו (583)

הרב שמואל אליהו

add_alert

23 - נרות חנוכה, דוד המלך ובית המקדש

24 - הלכות מלחמה

25 - הלכות מלחמה המשך

טען עוד

על המלחמה בדרום

מלחמת החמאס - מלחמה נגד ה'
בימים אלו נמצא עם ישראל במלחמה עם אויבינו מהחמאס. מלחמה זו היא מלחמתם של ישראל ומלחמתו של ה'. כך כתוב בתהילים. (פג) על ה':
ובאמת הכוונה שלהם לפגוע באלוקים. "כִּי נוֹעֲצוּ לֵב יַחְדָּו עָלֶיךָ בְּרִית יִכְרֹתוּ".
צריך לזכור כי החמאס כמו אש"ף לא מסתיר את כוונותיו להשמיד את עם ישראל. הם אומרים זאת במפורש. "אָמְרוּ לְכוּ וְנַכְחִידֵם מִגּוֹי וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם יִשְׂרָאֵל עוֹד". מאז ועד היום הם זוממים להשמיד את ישראל. וכל ההסכמים שלהם הם רק להחליש אותנו כדי להכחיד אותנו מעל פני האדמה. המלחמה הזאת של הטילים היא מלחמה על כל הקופה. על כל הקיום של עם ישראל. ובאמת באמת היא על ה'. אשר על כן יש להתייחס אליה בכל הרצינות הרוחנית מלבד ההתיחסות המעשית של הצבא.

מסירות הנפש של הלוחמים – כוחה עצום
יש הרבה הלכות חשובות במלחמה. הלכות שבת במלחמה. הלכות כשרות במלחמה. הלכות תפילה במלחמה. ואפילו יש הלכות ברורות לגבי השלל שנלקח במלחמה, מעל כל זה עצם הנכונות של אנשים ללכת למלחמה היא מסירות נפש עליונה. אפילו שלא נפגעו ולא נשרטו כלל. והמסירות נפש הזו יש לה ערך גדול ועצום. כך כותב האר"י ז"ל בשער הכוונות (דרושי כוונות קריאת שמע דרוש ו):
תמצית דבריו שמסירות נפש יש לה כוח עצום אפילו אם אין בנו מעשים טובים ואפילו אם הרשענו עד להפליא. המסירות הזו יכולה לגרום למלכות להגיע עד המדרגות הכי עליונות. "אימא עילאה".
בימים אלו מתגייסים אלפי אנשים למלחמה למען הדרום. כל המתגייסים נכנסים למצב של מסירת נפש למען עם ישראל. אע"פ שפועל רובם הגדול יחזרו בע"ה לביתם בריאים ושלמים. עצם העובדה שהם מכניסים את עצמם למצב של סכנת חיים למען עם ישראל, זו מסירות נפש של ממש ו"יש לה כוח עצום אפילו אם אין בנו מעשים טובים ואפילו אם הרשענו עד להפליא".

תפילה במסירות נפש
דיברנו על מלחמה במסירות נפש. אבל יש גם תפילה במסירות נפש. "נִכְסְפָה וְגַם כָּלְתָה נַפְשִׁי לְחַצְרוֹת ה' לִבִּי וּבְשָׂרִי יְרַנְּנוּ אֶל אֵל חָי" (תהילים פד). גם מי שלא לוחם יכול להתפלל עליהם בכל כוונתו, בכל ליבו. בין אם יש לו שם בן אח או בעל ובין אם יש שם יהודי אחר אינו מכירו. ישראל ערבים זה בזה. וצריך להתפלל על הלוחמים ועל התושבים בדרום בכל ליבו ונפשו.
ידועה התפילה של הבבא סאלי ע"ה שהייתה פעולת ישועות. כוחו היה בכמה דברים ואחד מהם שהיה מתפלל על אנשים במסירות נפש. לפעמים היה אומר לקב"ה בתפילה: "קח את נפשי".
היה מקרה של מטוס שהגיע מלא נוסעים ביום שישי לשדה התעופה בלוד ולא הצליח לנחות כי הגלגלים שלו לא נפתחו. הסתובב המטוס שעה ארוכה מעל שדה התעופה מתוך כוונה לנסות לתקן ואם לא לנחות נחיתת גחון שיש בה סכנה מרובה של התלקחות המטוס. האנשים במטוס היו בפחד גדול וגם בני משפחותיהם שהיו על הקרקע וחיכו להם וראו את המטוס מסתובב באויר בנסיון למצוא פתרון שאין בו סכנת חיים למאות האנשים שהיו על על המטוס.
אחד מהאנשים שחיכו לקרוביהם נסע לנתיבות לבבא סאלי וסיפר לו שקרוביו שעל המטוס בסכנה יחד עם כל הנוסעים האחרים. וביקש להתפלל עליו. הבבא סאלי מאוד נזעק למחשבה שכל כך הרבה אנשים נמצאים בסכנה. החל להתפלל ולומר לקב"ה שאם יש ח"ו גזירה על ישראל הוא מוכן ללכת בעצמו כפרה עליהם. בקש וביקש מהקב"ה שלא יקח את נפשם של כל הנוסעים שעל המטוס. אחר כך אמר לאנשים שבאו לבקש: סעו לקבל את קרוביכם כי כבר עברה הגזירה.
נסעו אותם קרובים לשדה התעופה ומצאו שהתקלה נפתרה באיזה שהיא דרך עלומה, המטוס הספיק כבר לנחות והנוסעים שירדו החלו להתארגן לצאת משדה התעופה להגיע לבתיהם לשבת. כיוונו אותם אנשים את השעה, והתברר שזו הייתה בדיוק השעה שהבבא סאלי אמר להם שהענין בא על מקומו בשלום. הבינו אותם אנשים איך באה הבעיה על פתרונה אם כי בודאי לא כל הנוסעים ידעו לכוון את הסיבה. כך היה מתפלל הבבא סאלי, תפילה של מסירות נפש.
חיוב הצלה של איש פרטי
חכמינו אמרו שיש מצווה להציל את מי שאפשר להציל. "לא תעמוד על דם רעך". כך כותבת הגמרא: "מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר" "לא תעמוד על דם רעך". (סנהדרין עג.). ובשולחן ערוך (חושן משפט סימן תכו):
מכאן שיש חיוב על כל אדם להציל כל אדם שיכול להצילו. ובימינו שתושבי שדרות אשקלון אשדוד קרית גת וכל סביבותיהם נמצאים בסכנת חיים של ממש מהקאסמים, אם זה ביכולתו להצילם – חייב להצילם. ולמעשה אנשים שמתגייסים לצבא ביחד עם חבריהם להציל את התושבים, כל אחד בתפקידו – מקיים את המצווה של הצלת נפשות. גם האנשים שמסייעים בדרכים אחרות לתושבי הדרום נחשבים מסייעים, כל אחד בדרכו. ולכן חובה על אנשים להתפלל עליהם או לסייע להם בכל דרך אפשרית, אם בתפילה אם בדורון אם בפיוס.

מלחמת מצווה
המלחמה להצלת הדרום אינה "הצלת נפשות" רגילה מעין זו שדיברנו עליה לעיל היא הרבה יותר מזה. היא: מלחמת מצווה. שהרי הרמב"ם כתב (בפ"ה מה' מלכים ה"א) ד'מלחמת מצווה' נקראת א] מלחמת שבעה עממין ב] מלחמת עמלק ג] עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם. ו'מלחמת רשות' היא המלחמה שהמלך נלחם עם שאר העם כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו". ומה לנו יותר מהמלחמה הזאת שהיא "עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם".
ובזה אפילו אם היה בחו"ל היה מצווה להצילם, ואפילו אם היה בגויים שצרו על יהודים בשביל ממון. כל שכן כאן שמדובר בשנאה רצחנית שלהם רק בגלל ארץ ישראל. כאן מדובר שאנשים שהמלחמה שלהם בישראל היא רק בגלל שתושבי הדרום הם בניו של הקב"ה. שהם יהודים. שהרי כמו במלחמת לבנון השנייה אנשי החמאס לא יורים על הערבים, אם לא בטעות. וכבר ידוע ענינו של חבר הכנסת עזמי בשארה שסייע בידי החיזבאללה לכוון את הטילים שלהם דווקא על יהודים ולא על ערבים ובגלל זה ברח מהארץ. בכל מקרה הם מכוונים לרצוח דווקא בני ישראל – ועל זו מלחמת מצווה של ממש.

כיבוש הארץ בימינו נחשב מלחמת מצווה
ובשו"ת היכל יצחק של הרב יצחק הרצוג שליט"א שהיה הרב הראשי לישראל (או"ח סימן לא) כתב שמלחמת כיבוש הארץ בימינו היא מלחמת מצווה.
וכן הוא בציץ אליעזר חלק ג ט על השאלה איך יכול להיות מצור של מלחמת מצווה. הוא מביא את הדוגמא של ימינו שבו כיבוש הארץ הוא מצווה כמו בימי יהושע.


מלחמה בתקיפות

נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן – מבטיחים ולא מקיימים
יש פסוק שאומר "נְשִׂיאִים וְרוּחַ וְגֶשֶׁם אָיִן - אִישׁ מִתְהַלֵּל בְּמַתַּת שָׁקֶר" (משלי כה) חכמינו אמרו בגמרא שאם רואים שיש עננים שנראים כמו הבטחה לגשם ובסוף לא יורדים גשמים, לפעמים זה בגלל אנשים שמדברים ולא עושים. דִּכְתִיב, הרבה אנשים שמו לב לעובדה שתקופה ארוכה לא ירדו גשמים, עד שהחל המבצע הזה בדרום. והעיר לי מישהו שאפשר להבין את זה על רקע הפסוק והגמרא לעיל. שהרי במשך חודשים ארוכים החמאס ירה טילים ופצמרים על אזרחים, על שדרות אשקלון וסביבותיהם. היו פצועים וגם כמה הרוגים. והכל היה תחת "הסכם רגיעה" שירו עשרות טילים בלי אבחנה.בתקופה הזו דיבר שר הבטחון וראש הממשלה על כך שמיד מיד יתקפו את עזה, שלא ישתקו וכו'. במשך חודשים ארוכים הרשעים מעזה ירו וירו על אזרחים יהודים ומנהיגנו דיברו ודיברו ולא עשו כלום. להפך עוד סיפקו לרשעים הארורים הללו מזון וכסף ואוכל וכד'. זה בדיוק מה שאומר הפסוק:
מי שמדבר ולא עושה. מתהלל במעשים ללא שום כיסוי גורם לאי ירידת גשמים.
שמא ישאל מישהו האם אתה יודע חשבונות של מעלה? אומר לו: אינני יודע בוודאות. אבל אם אתה רואה גם עצירת גשמים ארוכה, וראה שהיא מפסיקה. וגם רואה מה שכתוב בפסוק מפורש ומה שלמדה ממנו הגמרא – אפשר לחשוב שזה בגלל הבטחות בלי כיסוי. שאם לא כן למה חז"ל כתבו לנו את דבריהם אלו?

אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם
מה שהיה - היה. עכשיו אנו מחזקים את ידיהם של החיילים ושל מפקדיהם שיקיימו ברוצחים מעזה מה שאמר דוד המלך "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם" (שמואל ב כב). שלא יתחשבו יותר מידי במוסר הצבוע של האירופאים שרוצים להמשיך את הנוהג שלהם אלף תשע מאות שנה, לשפוך דם יהודים בלי לתת את הדין.
חשוב לדעת שבניגוד למערכה בלבנון "הפעם חייבים לנצח". אסור לרחם על האויבים. חכמינו אמרו במדרש תהילים (ז) על שאול המלך שהרג את כל אנשי נב עיר הכהנים, וחמל על העמלקים. שהתופעות הללו קשורות אחת בשנייה. "שכל המרחם על אכזרי - סופו להתאכזר על הרחמנים". לא רק הוא עצמו מתאכזר על רחמנים כתגובת נגד לרחמנות שלא במקומה. אלא בעצם העובדה שהוא מרחם על אכזרים הוא נותן להם כח לעשות עוול לאחרים.
התורה אומרת לא לרחם על רוצח. בודאי לא לשחררו. "ולארץ לא יכופר כי אם בדם שופכו". "לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי" ובמדרש (ילקוט שמעוני דברים יט תתקכא) "שמא תאמר הואיל ונהרג זה, למה אנו באים לחוב בדמו של זה? תלמוד לומר "לא תחוס עינך עליו ובערת דם הנקי" בער עושי הרעות מישראל". שלא יאמר אדם: למה להרוג את הרוצח. הלא כבר מת איש אחד למה להרוג עוד אחד? לזה באה התורה ואומרת שיש מצווה מיוחדת לבער עושי הרעות מישראל.

עד רדתה – אפילו בשבת
אחד הפסוקים שחכמינו למדו ממנו הלכות מלחמה הוא הפסוק בדברים (כ)
הגמרא (שבת דף יט/א) לומדת הלכה לגבי הלכות שבת ואומרת:
חכמינו למדו מכן ש"עד רדתה" זו הדרכה הלכתית איך לנהל מלחמה. שלא עושים הפסקה במלחמה אפילו לא בשבת ואפילו שהכו קצת את האויבים ונשברה קצת רוחם, ואפילו שהם שבורים וקצת כנועים אל תפסיק את המערכה באמצע שלא תאלץ אחר כך להלחם עימהם שנית וישפך שוב דם ישראל לשווא. אתה צריך לסיים את המערכה עד הסוף. עד רדתה – אפילו בשבת.
הרמב"ם (מלכים ו יא) לומד שההלכה הזאת היא אפילו במלחמת רשות וכל שכן במלחמת מצווה: "צרין על עיירות של עכו"ם שלשה ימים קודם השבת ועושין עמהם מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת, שנאמר עד רדתה ואפילו בשבת בין מלחמת מצוה בין מלחמת רשות". שגם במלחמת רשות יש סכנת נפשות והרוגים. ואין לך רשות להפסיק את המלחמה למרות שאתה יזמת אותה. כי הפסקת המלחמה בלי לסיים אותה עד רדתה. היא סכנת נפשות של ישראל לשווא.

הרחמנות ההרסנית של אחאב
אחד הסיפורים היותר כואבים בעניין הרחמנות שבאה בלי תורה היא אחאב מלך ישראל. הוא היה במלחמה מתמשכת עם בן הדד מלך ארם, הלא היא סוריה ועירק של ימינו. באחת המערכות אסף בן הדד שלושים ושתים מלכים שיעזרו לו במלחמה כנגד אחאב. כדי ליצור איזה צידוק למלחמה הוא דורש מאחאב את אשתו וילדיו, כספו וזהבו של אחאב. הכל מתוך מחשבה שאחאב לא יסכים ואז תהיה לו 'הצדקה מוסרית' לתקוף את אחאב. אחאב מבין את כוונתו של בן הדד ומנסה למנוע את המלחמה ומסכים למסור לבן הדד את בניו אשתו וכל כספו. הוא אומר לבן הדד: "כִּדְבָרְךָ אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ, לְךָ אֲנִי וְכָל אֲשֶׁר לִי". אני מוכן לתת לך את אשתי וילדי כספי וזהבי, העיקר שלא תלחם עם ישראל.
כשרואה בן הדד שתחבולתו לא הצליחה הוא שולח לאחאב ואומר לו: אני רוצה לקחת עוד משהו שלא אמרתי קודם "את כל מחמד עינך". חכמינו אמרו שהוא רצה את ספר התורה. שהיה מחמד עיניו של אחאב למרות שאחאב היה עובד עבודה זרה. זה לא סתר אצלו. הוא לא מסכים לתת את ספר התורה לבן הדד ומתחילה המלחמה. הנביא אומר לאחאב דע לך שבן הדד יפסיד במלחמה בגלל שאתה נלחם לכבודו של ספר התורה ששמרת עליו מכל משמר.
בן הדד בטוח בנצחונו, הוא אומר שיש לו הרבה חיילים עד שאין מספיק עפר בשומרון להדבק בנעלים של החיילים שיש לו. המערכה מתחילה. "וַיָּנֻסוּ אֲרָם, וַיִּרְדְּפֵם יִשְׂרָאֵל וַיִּמָּלֵט בֶּן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם עַל סוּס וּפָרָשִׁים". שנה אחר כך שוב בא בן הדד למלחמה הפעם הוא בא במישור. לדעתו האלוקים של עם ישראל הוא אלוקי ההרים ולא אלוקי העמקים, לכן במישור הוא ינצח. על חילול ה' כזה אי אפשר למחול. שוב בא הנביא ואומר לאחאב: "כֹּה אָמַר ה' יַעַן אֲשֶׁר אָמְרוּ אֲרָם אֱלֹהֵי הָרִים ה' וְלֹא אֱלֹהֵי עֲמָקִים הוּא, וְנָתַתִּי אֶת כָּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה בְּיָדֶךָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' ".
אחרי שבעה ימים של היסוס מתחילה המלחמה. "וַיַּכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת אֲרָם מֵאָה אֶלֶף רַגְלִי בְּיוֹם אֶחָד". בן הדד ברח לעיר אפק. "וַתִּפֹּל הַחוֹמָה עַל עֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה אֶלֶף אִישׁ הַנּוֹתָרִים וּבֶן הֲדַד נָס וַיָּבֹא אֶל הָעִיר חֶדֶר בְּחָדֶר". עכשיו בן הדד במצור. מה הוא יעשה? פעמיים הוא ניסה להשמיד את ישראל ולא הצליח , איזה סיכוי בכלל יש לו לחיות? מי ירחם עליו?
מסתבר שיש מי שירחם וזה אחאב בעצמו. אחאב הוא מזרע ישראל "רחמנים בני רחמנים". חסד שבא בתורשה מהאבות. אם אין לו תורה שמכוונת אותו לגבורה, הוא עושה עם התכונה של הרחמנות שטויות. "ואין עוז אלא תורה" (מדרש רבה שיר השירים א כג). העוז הזה לא קיים אצל אחאב.
אומרים עבדיו של בן הדד: "הִנֵּה נָא שָׁמַעְנוּ כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם, נָשִׂימָה נָּא שַׂקִּים בְּמָתְנֵינוּ וַחֲבָלִים בְּרֹאשֵׁנוּ וְנֵצֵא אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אוּלַי יְחַיֶּה אֶת נַפְשֶׁךָ". כך עשו "וַיָּבֹאוּ אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ עַבְדְּךָ בֶן הֲדַד אָמַר תְּחִי נָא נַפְשִׁי. וַיֹּאמֶר: הַעוֹדֶנּוּ חַי? אָחִי הוּא!". אחאב קורא לזה שרצה להרוג אותו לפני מספר ימים "אָחִי הוּא!".
יוצא בן הדד מהמצור אל המנצח אחאב. ואחאב עושה לו כבוד מלכים, מעלה אותו על המרכבה שלו. ולא עוד אלא שמחזיר לו שטחים וגם כורת איתו ברית. "וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֶעָרִים אֲשֶׁר לָקַח אָבִי מֵאֵת אָבִיךָ – אָשִׁיב. וְחוּצוֹת תָּשִׂים לְךָ בְדַמֶּשֶׂק כַּאֲשֶׁר שָׂם אָבִי בְּשֹׁמְרוֹן, וַאֲנִי בַּבְּרִית אֲשַׁלְּחֶךָּ וַיִּכְרָת לוֹ בְרִית וַיְשַׁלְּחֵהוּ". הנביא אומר לאחאב אחרי אותה מלחמה: נתתי לך את השונא שלך בידיך ואתה משחרר אותו וגם נותן לו ערים מארץ ישראל? האם אתה חושב שמלחמה זה משחק. אתה לא אמור להראות יפה בעיני מישהו! מדובר כאן בחיים של עם ישראל.
התוצאה הצפויה הייתה שאחרי שלוש שנים אחאב נהרג במלחמה עם אותו בן הדד. שמכוון את כל הלוחמים שלו להרוג דווקא את אחאב. "וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלִֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ". הם לא מוצאים אותו בכוחות עצמם אבל הקב"ה מכוון את הדברים יותר טוב. "וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן". דמו אוזל והוא מת.

לא להיסחף לאכזריות

לא להסחף לאכזריות במלחמה
העובדה שצריך לסיים את המערכה ולא להשאיר אותה לא גמורה, אינה אומרת שצריך להסחף במלחמה לאכזריות שלא במקומה. על הציווי "כי תצא למלחמה על אויבך ונשמרת מכל דבר רע" אומר הרמב"ן (דברים כג י) "והנכון בעיני בענין המצוה הזאת, כי הכתוב יזהיר בעת אשר החטא מצוי בו והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה. הישר בבני אדם בטבעו יתלבש אכזריות וחמה כצאת מחנה על אויב. ועל כן הזהיר בו הכתוב: "ונשמרת מכל דבר רע".
וכך כותב רבינו בחיי (דברים כג י) "לפי שמחנות הכנענים בצאתם למלחמה היו משולחים לעשות כל תועבה וכל נבלה ונוהגין בעצמן הפקר בכל הדברים כלן, לכך יזהיר הכתוב מחנה ישראל שישתמרו מכל הדברים הרעים" והוא מביא שם אזהרה מיוחדת על עריות ולשון הרע ש"השכינה מסתלקת בשבילן".

שלא להרוג נשים וילדים
וכך פוסק הרמב"ם (בהלכות מלכים פרק ו). חוץ משבעה עממים ועמלק "אין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף, זה טף של זכרים, במה דברים אמורים? במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות". ולמה? כיון שהם לא חלק מהמלחמה. אמנם אם הם הנשים והילדים הם חלק מהנזק של עם ישראל. כמו שידוע כמה וכמה פעמים היו שולחים מתאבדים נערים קטנים על חגורות נפץ וכד', או ששולחים נשים להרוג יהודים שהם חלק מהמלחמה. ואפילו שהן רק מספקות מים ומזון לגברים הלוחמים והם חלק ממערך הלחימה או שהם מחטיאות את הגברים במלחמה. כמו שהיה במלחמת מדיין, הם נהרגות.
ובימינו שהמחבלים הארורים אינם מתחשבים לא בחיים שלנו ולא בחיים של בני משפחותיהם. שהם לוקחים את הנשים והילדים להיות מגן חי על הרוצחים, בודאי שאיננו צריכים להתאבד בגללם ולהפקיר את חי התושבים בדרום בגלל הרעות של המחבלים. ולכן אפילו שאינן חלק מהמלחמה ברצונן, אם הן מספקות מגן חי לרוצחים אין להן שום הגנה. שהרי את שבעת העממים נצטוו להרוג את כולם, שכולם היו מחטיאים ופוגעים בעם ישראל. "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם".

לא תשחית את עצה
בכלל הציווי לא להסחף במלחמה לאכזריות והרס של סתם בא הציווי בתורה (דברים כ יט) "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן, כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת". הגמרא (ב"ק צא:) אומרת שאם אין לך עצים אחרים לשים מצור על העיר, מותר לקצוץ אפילו עץ מאכל. רק החובה שלך היא להקדים עץ סרק לעץ מאכל. שלא תאמר ממילא יש מלחמה מה זה משנה עץ סרק או עץ מאכל. אומרים לך: מחר יבוא יום ויצטרכו את העצים הללו בשביל להמשיך ולחיות, אל תסחף לרגש של הרס וחורבן.
וכך כותב הרמב"ן (דברים כ יח) שלדעת רבותינו הבעיה היא בדרך ההשחתה.
הרמב"ם בספר המצוות (לא תעשה נז) אמר שאסור להשחית גם לתועלת המלחמה.
וצריך לדקדק בדבריו שרק אם כוונתך להכאיב לצד שכנגד בהשחתת רכושו זה אסור אבל אם מחבלים מסתתרים בבתים או בפרדסים. האם מותר לדעת הרמב"ם להרוס בתים או לעקור פרדסים כדי להגן על ישראל? המדייק בדבריו רואה שהאיסור הוא להכאיב להם או להצר לאנשיה. אבל אם הוא הגנה על חיים של יהודים, לא אומרים שחיים של עץ עדיפים על חיים בני אדם.

נקיון המחנה
בכלל המצוות שהתורה מצווה עלינו במלחמה קיים הציווי לשמור על טהרת המחנה. כך מצווה התורה:
ברמב"ם (מלכים פרק ו הלכה יד) כתוב: "ואסור להפנות בתוך המחנה או על פני השדה בכל מקום, אלא מצות עשה לתקן שם דרך מיוחדת להפנות בה, שנאמר ויד תהיה לך מחוץ למחנה". והכוונה לצרכים גדולים, אבל קטנים מותר. "וכן מצות עשה להיות יתד לכל אחד ואחד תלויה עם כלי מלחמתו, ויצא באותה הדרך ויחפור בה ויפנה ויכסה, שנאמר 'ויתד תהיה לך על אזניך וגו''. ובין שיש עמהן ארון ובין שאין עמהן ארון כך הם עושים תמיד, שנאמר והיה מחניך קדוש".

המחנה כמקדש ה'
הרמב"ם מזכיר כן את הארון, והכוונה לארון ברית ה' שהיה יוצא עימהם למלחמה. והוא גורם למקום להיות כמקדש ה'. כך כתב הרמב"ם במורה נבוכים על מחנה הלוחמים שהוא "כמקדש ה'". ויותר מזה כיון שבמקדש היה הארון אחרי מחיצות ואי אפשר כלל לראותו וכאן הארון נמצא קרוב אליהם יותר מתמיד.
על הפסוק האמור כאן "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע" לומדת הגמרא במסכת ע"ז (כ:) "תָּנוּ רַבָּנָן, "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכָּל דָּבָר רָע", שֶׁלֹּא יְהַרְהֵר אָדָם בַּיוֹם (על נשים), וְיָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַלַּיְלָה. מִכָּאן אָמַר רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר, תּוֹרָה מְבִיאָה לִידֵי זְהִירוּת. זְהִירוּת - מְבִיאָה לִידֵי זְרִיזוּת וכו' כל המדרגות כולם עד רוח הקודש. וכולם נאמרו על מחנה הלוחמים בצבא שנמצאים עם ארון ברית ה' לידם.
היו שלמדו מכאן שכשיש ארון ברית ה' במחנה, אסור להיכנס לשם למי שהוא "בעל קרי". שזה דבר שנגרם מהרהור עבירה. לכן מצווה התורה "ונשמרת מכל דבר רע". לכן וכן משמע ברמב"ן בהשמטות לספר המצוות (יא) שהסביר כי אסור להרהר במחנה בנשים שהוא גורם טומאה.

שירות נשים בצבא
שירות נשים בצבא בדרך כלל הוא יותר נזק מאש תועלת. ההכשרה שלהן שהשקיעו בה מליונים היא בזבוז אחד גדול שהרי בעת לחימה של ממש הן לא לוחמות, כך היה במלחמת לבנון השנייה וכך קורה היום שהן לא נכנסות ללחימה בעזה כלל. כך מובא בגמרא ביבמות ד' ס"ה ע"ב "איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש" וכן בגמרא בקידושין (ד:) "מפני דדרכו של איש לעשות מלחמה ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה". תפקידם להביא חיים ולעולם ומלחמה היא הפך מזה.
החומרה הגדולה של של שירות נשים בצבא הוא שזה גורם תועבה. על הפסוק ""לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר עַל אִשָּׁה" מתרגם אונקלוס שמדובר בכלי נשק. "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹהֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" וכן פסק הרמב"ם והשו"ע (בהלכות ע"ז פרק יב. וכן ביו"ד קפב ס"ע ה).
האבן עזרא על התורה מסביר את הידוע לכולם. שאם אשה "תצא עם אנשים למלחמה, תבוא בדרך לידי זנות". בודאי במחנה צבא שכתבו עליו הראשונים "והידוע במנהגי המחנות היוצאות למלחמה, כי יאכלו כל תועבה, יגזלו ויחמסו ולא יתבוששו אפילו בניאוף וכל נבלה". (רמב"ן רבינו בחיי) והתכונה האנושית הזאת הייתה נכונה בימיהם בדיוק כמו בימינו.


רוח הלחימה

חיזוק רוח הלוחמים
אחד הדברים החשובים שהתורה מתייחסת אליו בעת מלחמה הוא רוח העם. בשביל זה ממנים כהן גדול מיוחד שנקרא "כהן משוח מלחמה", ולמה בשם זה? כי מושחים אותו בשמן המשחה כמו כהן גדול וכמו מלך. וברמב"ם (הלכות מלכים פרק ז) "אחד מלחמת מצוה ואחד מלחמת הרשות ממנין כהן לדבר אל העם בשעת המלחמה, ומושחין אותו בשמן המשחה וזהו הנקרא משוח מלחמה".


שבירת רוח הלוחמים
לגבי איש הירא ורך הלבב כתבה התורה שהבעיה היא לא רק איתו. "וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ" שלא ימס את לב הלוחמים האחרים. הגמרא אומרת (סוטה מד.) שלדעת רבי יסי הגלילי, השלושה האחרים שחוזרים מהמלחמה חוזרים בגללו. א] מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו. ב] מי האיש אשר נטע כרם ולא חללו. ג] מי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה.
הירא ורך הלבב חושש לחזור שמא יגידו שהוא פחדן או שיש עבירות בידו ובגללן הוא חושש להלחם. אדם זה הוא סכנה למלחמה כיון שברגע באמת הוא יתגלה כחסר תועלת שעלול להביא נזק רב ושבירת רוח הלוחמים. לכן אמרה התורה שיש עוד שלושה שחוזרים בלי להיות פחדנים, ואלה שחוזרים מכסים על הפחדנים מעצמן או מעבירות שבידם. (רש"י דברים כ ח) ש"הרואהו חוזר, אומר: שמא בנה בית או נטע כרם או ארש אשה".

איסור תורה להפחיד את עצמו או את האחרים
וברמב"ם הלכות מלכים פרק ז הלכה ד כותב שמעמידים "שוטרים חזקים ועזים" שלא נותנים לאנשים ליפול ברוחם ולהפיל את האחרים "שתחלת נפילה – ניסה". ברגע שאחד יתחיל לברוח מהמערכה הוא יפיל את לב האחרים. ואם יתחילו לברוח מהמערכה – הם יפלו במלחמה לגמרי.
והדבר הזה אמור לא רק כלפי האדם שמפיל את לב האחרים אלא גם האדם כלפי עצמו. כך כותב הרמב"ם שם: "ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו - הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר "ולא ימס את לבב אחיו כלבבו". והרי מפורש בקבלה "ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם".
לכן הכהן היה מדבר אל העם שתי פעמים. פעם אחת להוציא את כל מי שלא שייך פעם נוספת אחרי שהלכו כל היראים וכל מי שלא עשה לביתו מדבר הכהן המשוח אל העם על מנת לתת עוצמה בלבם.


מה מותר במלחמה?

לאכול מהשלל
במלחמת לבנון השניה היו לוחמים שנתקעו בתוך לבנון בלי אספקה. ונכנסו לתוך בתים של לבנונים ואכלו מה שהיה בבתים. באותם ימים היו כאלה שאמרו לחיילהם לא לאכול מהאוכל שבבתים כי זה שייך ללבנונים ויש בזה גזל או ביזה וכד'. אבל לשמחת כולנו החיילים לא שמעו להם, וטוב עשו.
למה טוב? כי הלכה היא שמותר ללוחמים לקחת אוכל מהבית של האויב. ולא רק אוכ לכשר אלא אפילו אוכל טרף. ברמב"ם הלכות מלכים פרק ח הלכה א "חלוצי צבא כשיכנסו בגבול העכו"ם ויכבשום וישבו מהן, מותר להן לאכול נבלות וטרפות ובשר חזיר וכיוצא בו, אם ירעב ולא מצא מה יאכל אלא מאכלות אלו האסורים, וכן שותה יין נסך, מפי השמועה למדו ובתים מלאים כל טוב ערפי חזירים וכיוצא בהן".
וכמובן של מדובר בשעת פיקוח נפש אלא על רעב רגיל. שעל פיקוח נפש זה לא צריך היתר מיוחד של "בתים מלאים כל טוב". אלא על כך שבשעת מלחמה לא צריך להיות טרוד באספקת אוכל ומזון. אלא להיות טרוד במלחמה. .(כסף משנה) ודבר זה מותר אפילו במלחמת הרשות (מנחת חינוך, ציץ אליעזר יח ע).

חילול שבת במלחמה
ועוד ראינו לעיל מה שהגמרה אומרת "עד רדתה – אפילו בשבת" שמותר גם במלחמת הרשות. וכך נפסק בשולחן ערוך. (שכט ו):
ובסימן תז כתב השולחן ערוך (ג)
מקור ההלכה מגמרא בעירובין ד' מ"ד ע"ב במתניתין:
והרבה הלכות וספרים נכתבו על מה שמותר ומה שאסור לעשות במלחמה בשבת. ואין כאן מקומם.

ארבעה דברים פטורים במחנה
כתוב בגמרא (עירובין י"ז.):
מבואר שמדובר במלחמת הרשות. וברמב"ם בפיהמ"ש וז"ל:


דין השלל

למי שייך הביזה והארץ שנכבשת
כתוב ברמב"ם יד החזקה - הלכות מלכים פרק ד ""וכל הממלכות שכובש הרי אוצרות המלכים למלך ושאר הבזה שבוזזין - בוזזין ונותנין לפניו. והוא נוטל מחצה בראש, ומחצית הבזה חולקין אותה כל אנשי הצבא ביחד עם העם היושבין על הכלים במחנה לשמרם, חולקין בשוה. שנאמר "כי כחלק היורד במלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו".
כל זה נאמר לכבי הרכוש. אבל האדמה עצמה שייכת למלכות והיא מחלקת אותה וכשמחלקים את האדמה צריך המלך נקי מחשבונות אישיים, רק לטובת הממלכה. כך מובא ברמב"ם (הלכות מלכים פרק ד י):

נכסים של ערבים נטושים
בשו"ת הר צבי או"ח ב סימן עד כתב: "מה שכתב כת"ר בענין נכסים הנטושים ע"י הערבים מזמן מלחמת השחרור שהשאירו אחריהם במנוסתם שדות זרועות תבואות, כרמים ופרדסים שרכוש זה אינו כהפקר אלא עומד ברשות בעליהם הערבים שהרי יש עונש ממשלתי לכל הפושט יד ברכוש האויב וכו'. המציאות מכחישה אותו, שהרי הקרקעות שהיה להם בעלים ערבים נכבשו ע"י הממשלה והזיתים והענבים וכן שאר הפירות נמכרים ליהודים שעושים מהם יין ושמן. ומרגע שהיהודים מקבלים את הפירות לרשותם אין רשות ביד מי שהוא ליגע בהם וכל אשר יטול מהם בלא רשות בעליהם היהודים יענש ויהא נידון כגנב וכגזלן. והיהודים איפוא הם בעלים הגמורים על הפירות בין עפ"י התורה ובין במשפט הגויים.
ואף קרקע שאינה נגזלת ולא מהני לה שום יאוש לענין שיקנה אותה הגזלן, עם כל זה היא נקנית היא בכיבוש מלחמה, וזה מבואר בגיטין (דף לח ע"א) אמר רב פפא עמון ומואב טהרו בסיחון והרי קרקע שאינה נגזלת ועכ"ז נקנית היא בכיבוש מלחמה, והראיה שהרי עמון ומואב נטהרו בסיחון ואם לא היה בכיבוש מלחמה קנין גמור לא היתה נטהרת בזה.
ויהי רצון שיבואו ימים שיתקיים: