ישיבה - בשביל זה יש אינטרנט

אופן ההתחייבות של השומר

דף הבית בית מדרש משפחה חברה ומדינה דיני ממונות וצדקה שוכר ומשכיר Bookmark and Share
גירסת הדפסה
שלח לחבר

ד' טבת תשס"ט

אופן ההתחייבות של השומר


מתוך העלון חמדת ימים
www.eretzhemdah.org


מוקדש לעלוי נשמת
הוגט בת טורקיה

נוצרת ההתחייבות של השומר לשמור.
הגמרא בבבא מציעא (צט.) דנה במי ששאל חפץ מחברו, והמשאיל מתחרט על ההשאלה. ברור, שמרגע שההשאלה התבצעה, אין המשאיל רשאי לחזור בו, למשך כל הזמן שהוסכם מראש, כפי שהדבר נכון לגבי שכירות. השאלה היא מהו הרגע שבו 'מתבצעת' ההשאלה - מהי נקודת ה"אל – חזור"? הגמרא מביאה דעה, שעד שהשואל לא השתמש בפועל בחפץ, המשאיל רשאי לחזור בו מההשאלה, אך מסקנת הגמרא היא ש'כשם שתקנו משיכה בלקוחות, כך תקנו משיכה בשומרים' - מרגע שהשואל ביצע את אחד מקנייני המטלטלין בחפץ, אין המשאיל יכול לחזור בו.
הרמב"ם (הלכות שכירות פרק ב הלכה ח; הלכות שאלה פרק א הלכה ד; שם פרק ג הלכה ב) סובר, שכשם שעיסקת השאלה לא נגמרה לעניין חזרתו של המשאיל עד שנעשה קנין משיכה, הוא הדין שחובותיו של השומר לשמור, מתחילות רק משעה שהתבצע קנין משיכה.
המשנה בבבא מציעא (פ:) אומרת:
" שמור לי ואמר לו הנח לפני - שומר חנם".
בגמרא (שם פא:) מבואר, שקבלת השמירה על ידי השומר, היא שהופכת אותו לשומר. התוספות (בבא מציעא צט.) הבינו, שמהגמרא הזו עולה, שחיובי השמירה של השומר אינם תלויים במעשה קנין, אלא עצם ההסכמה של השומר לשמור, מחייבת אותו מיד בחיובי השמירה. לכן, בניגוד לרמב"ם, התוספות סוברים שחיובי השמירה תלויים בהסכמת השומר לשמור בלבד. ורק לעניין יכולת הבעלים לחזור בהם מהסכמתם להשאיל ולהשכיר, נאמר הדין שמשיכה קונה בשומרים. כשיטת התוספות סובר גם הרא"ש. לעומת זאת לדעת הרמב"ם צריך לומר שהגמרא שמדברת על 'הנח לפני' מדברת ברשות השומר, כך שמעשה הקנין קיים, מכח קנין חצר.
שיטה נוספת נזכרת בר"ן (חידושים לב"מ צט.). הר"ן כותב בשם יש אומרים, שתקנו משיכה רק בשואל ושוכר, שקונים את החפץ להשתמש בו, ולכן המשיכה עושה מעשה קנין עבורם, וממילא אין הבעלים יכול לחזור. אבל בשומר שכר או שומר חינם, היות שהמשיכה אינה מקנה כלום לשומר, שהרי אין לו קנין בגוף החפץ, ממילא לא סביר שהמשיכה תחייב את הבעלים. אמנם, הר"ן עצמו חולק בענין שומר שכר. לדעתו אצל שומר שכר, משיכת החפץ הרי היא תחילת מלאכה, וממילא הבעלים מתחייב לשלם לו שכרו, כדין מי ששכר פועל, שתחילת המלאכה היא קנין.
מדברי הר"ן והיש אומרים עולה, שהם סוברים באופן עקרוני כשיטת התוס' והרא"ש, שמשיכה אינה מחייבת בחיובי השמירה, משום שאילו היה כן, ברור שהמשיכה היתה מועילה לחייב בחיובי השמירה גם שומר חינם ושומר שכר. מלבד זאת, ניתן להסיק מדברי הר"ן שלוש מסקנות: (א) שואל ושוכר קונים את החפץ להשתמש בו (ב) שומר שכר ושומר חינם אינם קונים בחפץ כלום (ג) שומר שכר נחשב כפועל, ותחילת המלאכה היא משיכת החפץ.
נמצא שיש בידינו שלוש שיטות עקרוניות בשאלה כיצד מתחייב השומר לשמור:
לדעת הרמב"ם, חיוב זה נעשה ע"י מעשה קנין. מעשה הקנין מועיל הן לחיובו של השומר לשמור, והן לחוסר היכולת של הבעלים לחזור בהם.
לדעת התוספות והרא"ש, חיובו של השומר לשמור נובע מעצם הסכמתו לשמור. לעומת זאת, חוסר היכולת של הבעלים לחזור בהם, נובעת ממעשה קנין.
לדעת הר"ן, יש להבדיל בין שומר חינם ושומר שכר, שאצלם יש רק חיוב שמירה, ובין שוכר ושואל, שאצלם יש לשומר קנין בגוף החפץ. לכן, אצל שומר חינם ושומר שכר, המשיכה אינה מעלה ואינה מורידה כלל, באופן עקרוני, ורק קבלת השמירה יוצרת את חיובי השמירה. לעומת זאת, אצל שוכר ושואל, חיובי השמירה הם תוצאה של הבעלות החלקית שיש לשואל ולשוכר בגוף החפץ (בתוכנה של בעלות זו דנו בארוכה בעבר, כשדנו במהותה של עיסקת שכירות) ולכן הם תלויים במעשה הקנין בגוף החפץ.

לשיטת התוס' והרא"ש, יש לשאול, כיצד מתחייב השומר בחיובי השמירה, אם לא משך. קצות החושן (סימן שז סק"א) כותב, ששומר נחשב כפועל, ומיד כשהסכים לשמור, הרי זה כתחילת מלאכה שמחייבת אותו ואת בעל הבית. קצות החושן עצמו מעיר, שמדברי הר"ן משמע לא כך, שהרי הר"ן כתב שרק המשיכה עושה תחילת מלאכה. כמו כן, כפי שנראה עוד לקמן, לא ברור בכלל ששומר חינם נחשב כפועל, ולכן דברי הקצות צריכים עיון. לעניות דעתי, ההסבר הפשוט הוא, שחיובי השומר נובעים מ'דין ערב'.
הגמרא בסוף מסכת בבא בתרא אומרת שערב מתחייב כאשר המלוה איננו מוכן להלוות אלא אחר הסכמת הערב, בלא קנין. טעם ההתחייבות הוא, שכיוון שהמלוה לא היה מוכן לסכן את כספו, אלא על סמך הבטחתו של הערב, הערב גומר בדעתו לשלם. מכאן לומדים ראשונים רבים, שאדם שהוציא הוצאות על סמך הבטחתו של חברו לכסות את הפסדיו במידה ויהיו, יש להבטחה זו תוקף מחייב מדין ערב.
על פי עקרון זה יש לומר, שגם הבעלים, מוכן להפסיק ולשמור בעצמו על החפץ, רק מחמת הבטחתו של השומר לשמור, ולשלם במקרה של אבדן החפץ. נמצא, שהשומר הוא בעצם כעין 'ערב' לחפץ. ואפשר לומר, שגם כוונת הקצות כעין זה, שאין השומר נחשב כפועל ממש, אלא שכשם שבפועל התורה אמרה שתחילת המלאכה היא תחילת העיסקה של שכירות פועלים, וקונה לגבי חיובי בעל הבית והפועל, כך גם תחילת השמירה, הנובעת מהסתלקות הבעלים, היא תחילת העיסקה לגבי שומרים. אמנם, מלשון הקצות לא משמע כן.


חזרה למעלה

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il