הציץ ונפעם | עודד מזרחי | בית המדרש

מדורים
סיפורים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אהרון יהושע בן חיה שושנה

3 דק' קריאה

תכונה רבה ניכרה בבתי היהודים לקראת הפסח. רק אדם אחד לא חש בתכונת החג. היה זה רבי רפאל מאיר פניז'ל, ראש בתי הדין הספרדים בירושלים, הממונה על קופת התמחוי של העדה. פניו לא היו כתמול שלשום. כל השנים עמל בכל כוחו לספק את מחסורם של הנצרכים, ועתה, עם ימי הפסח הקרבים, נוכח לראות כי בקופת הצדקה לא נותרה אפילו פרוטה. לבם של העניים היה בטוח כי יעזור להם כמדי שנה, אבל בידו אין כל.
רבי רפאל מאיר קיווה שאחד השלוחים יחזור מהגולה ובידו יהיו תרומות נכבדות, אך לצערו אף שליח לא הגיע. הוא קיווה שמכתבי הבקשה שהריץ לארצות הגולה יחזרו, אך לשווא.
שבת הגדול עברה, ליל בדיקת חמץ התקרב והישועה בוששה לבוא. כאשר כלו כל הקצין, הלך רבי רפאל מאיר למקווה, טבל והגיע לחדרו המיוחד בבית הדין. לפני שנכנס ציווה על שמשו המסור:
"בעת שאני שוהה בחדרי, אל תכניס אליי אף אדם, אפילו החשוב ביותר! אם מישהו ירצה לדבר אתי, אמור לו שימתין עד שאצא".
המשמש, שהכיר בגדולת רבו, ידע כי עליו לציית לדבריו מבלי לנטות ימין או שמאל. לאחר חצי שעה התדפק על פתח בית הדין אדם נשוא פנים. בגדיו המהודרים, צעדיו המדודים והבעת פניו שיוו לו מראה של אדם אמיד.
"היכן כבוד הרב?", שאל האיש.
"הרב נמצא בחדרו", ענה המשמש, "והוא ביקש שלא יפריעו לו בפניות כלשהן".
הבעת פניו הרגועה של האיש הפכה למודאגת, והוא אמר:
"סליחה, אבל העניין שלשמו באתי אינו סובל דיחוי!"
"לא אוכל להרשות לך להיכנס אל הרב", ענה המשמש בהחלטיות.
"אבל אם לא אדבר עמו כעת אפסיד את האונייה ללונדון. אנא, תן לי לשוחח עמו כמה דקות ואצא מיד!"
נכמרו רחמיו של המשמש, אבל ציוויו של הרב היה חזק מכל. הוא הניע בראשו לאות לאו.
האיש האמיד הסתלק בחרון אף, ולאחר כמה דקות שב והופיע.
"אנא", ביקש שוב, "תן לי להיכנס לרב לחמש דקות בלבד. אשאל את שאלתי ואשמע את תשובתו. לא אפריע לו מעבר לכך". הוא הציץ בשעונו בעצבנות והוסיף: "האונייה כבר יוצאת לדרך".
כאשר ראה שהמשמש תקיף בדעתו, ניסה כיוון נוסף:
"לא תצטער על כך. גם לך ישתלם הדבר..."
"לא", קרא המשמש, "לא אוכל להמרות את פי רבי. שוב מאוחר יותר. אולי הרב ייצא מחדרו עד אז".
האיש יצא מאוכזב אל הרחוב הירושלמי. כאשר חזר לאחר זמן, נוכח כי השמש לא נמצא בשטח בית הדין, ודלתו של הרב עדיין סגורה. סקרנותו גברה והוא החליט לראות מה עושה הרב בחדרו. הוא התכופף לחור המנעול והציץ פנימה...
לתדהמתו ראה את הרב הנכבד והדור הפנים, אב בית הדין ונשיא הכוללים הספרדים בירושלים, שרוע על שטיח קטן, גופו מכוסה בשק ואפר מונח על ראשו. נר אחד הונח למראשותיו והשני למרגלותיו. האיש כרה את אזנו ושמע את בכיו של הרב, וראה שעיניו זולגות דמעות. הוא היה שקוע בתפילה.
המראה וקול הבכי המר זעזעו את האמיד הלונדוני. הוא החל לבכות מבעד לחור המנעול ביחד עם הרב המתגולל על הארץ. קול פסיעותיו של השמש הקפיצו ממקומו, הוא הזדקף, מחה בחפזה את דמעותיו והתיישב על הכסא. כעת החליט להמתין עד שייצא הרב.
כעבור זמן לא רב נפתחה הדלת והרב הופיע. כאשר ראה את האיש הזמינו במאור פנים לחדר בית הדין.
האיש האמיד התיישב ושאל את שאלתו. הרב ענה לו לשביעות רצונו. האיש התבייש לספר לרב כי הציץ לחדרו פנימה, אבל סקרנותו גברה:
"מחילה מכבוד הרב, אודה ואבוש כי הצצתי לחדרו בטרם נכנסתי אליו ונדהמתי ממראה עיני. על מה בכה כבוד הרב כל כך?"
פניו של רבי רפאל מאיר קדרו, והוא ענה:
"התפללתי לה' שירחם על שארית עמו. חג הפסח מתקרב, ואני ממונה על קופת הקהילה וצריך לדאוג לכל הנצרכים הרבים, וכעת אין לי פרוטה לתת להם".
"זו כל דאגתך?! זו הסיבה שבגללה התייפחת כל כך?!", נדהם האמיד, "לכמה כסף זקוקים הנצרכים להוצאות החג?"
"אני זקוק לפחות לחמישים נפוליוני זהב".
האיש פתח את תיקו וללא היסוס מנה לידי הרב חמישים נפוליונים. מבלי לחכות למילות תודה הזדקף מכסאו, ובברכת "פסח כשר ושמח" נפרד מהרב והסתלק מהמקום במהירות.
באותה שנה חגגו עניי ירושלים את חג החירות כבכל שנה. מאומה לא חסר משולחנם. רק יהודי אחד ידע מה גודל הנס שנעשה להם ולא חדל מלהלל את בוראו על כך.

סיפורים נוספים