- שבת ומועדים
- חודשי השנה
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
קורבנות השואה
ילקוט שמעוני (פנחס רמז תשפב) מוסיף ומחדד את הקשר בין החגים לקיץ, באומרו: "אמר רבי לוי, בכל חודש וחודש שבקיץ ביקש הקב"ה לישראל מועד – בניסן נתן להם פסח, באייר נתן להם פסח קטן, בסיוון נתן להם עצרת, בתמוז היה בדעתו ליתן להם מועד גדול ועשו העגל וביטל תמוז ואב ואלול, ובא תשרי ופרע להם ראש השנה ויום הכיפורים והחג...". כלומר, במצב האידיאלי, לא זו בלבד שכל החגים הם בקיץ, אלא גם בכל חודשי הקיץ אמורים להיות חגים. ואכן, אם היו ישראל זוכים, היה משה יורד ב-יז' בתמוז ומביא תורה לישראל, והיו ישראל חוגגים בזמן זה את חג קבלת התורה בשלמותה, אלא שגרם החטא ולא זכינו. גם בתשעה באב, היינו עתידים לחוג את יום שוב המרגלים משליחותם וכניסת ישראל לארץ, אלא שהוחמצה השעה ונדחו חגי תמוז ואב לעת קץ.
יתר על כן – בזמן שישראל היו שרויים על אדמתם, לא רק החגים אלא כל ימי הקיץ היו ימי שמחה. הכיצד?
ימי הספירה, שבין פסח לעצרת, הם לדעת הרמב"ן (ויקרא כג, לו) כימי חול המועד, מפני שכשם שהיום השמיני של סוכות הוא יום חג, כך גם חג השבועות הוא היום השמיני של פסח, וממילא הימים שביניהם הם "כחולו של מועד בין הראשון והשמיני בחג".
לאחר מכן, הימים שבין שבועות לסוכות הם זמן שמחה בו מביאים ביכורים ומודים לה' על הפירות בקריאת פרשת הביכורים, כפי שמדגיש הספרי (דברים כו, ב), שמשבועות ועד סוכות מביאים ביכורים וקוראים ואילו מסוכות ועד חנוכה מביאים ולא קוראים, מפני שנאמר בביכורים – "ושמחת בכול הטוב", ללמדך שאין קריאת פרשת הביכורים אלא בשעת שמחה. אם כן, יצאו כל ימי הקיץ בשמחה.
בתורה אנו מוצאים גם ביטוי לכך, ששמחת חגי הקיץ הולכת וגדלה מחג לחג. בפסח התורה לא מזכירה כלל את מצוות השמחה ברגלים, בשבועות התורה מזכירה את השמחה פעם אחת – "ועשית חג שבועות לה' אלוקיך... ושמחת לפני ה' אלוקיך..." (דברים טז, י-יא), ואילו בסוכות התורה שונה ומשלשת את ציווי השמחה ברגל – " אך בחמישה עשר יום לחודש השביעי ... תחוגו את חג ה'... ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים" (ויקרא כג, לח-לט), "חג הסוכות תעשה לך... ושמחת בחגך... והיית אך שמח " (דברים טז, יג-טו).
הטעם לכך, שימי הקיץ הם ימי שמחה, מפני שהאדם שמח בשעה שהוא חש תחושה של שלמות ומימוש הציפיות, ותקופת הקיץ היא תקופה של מימוש הכוחות ושלמות במספר אופנים:
ראשית – הקיץ היא התקופה בה נותנת ארץ ישראל את יבולה. ימי הספירה הם ימי קציר שעורים וחיטים, ומשבועות ואילך אנו זוכים לברכת פירות האילן – הענבים, התאנים, הרימונים, התמרים והזיתים. פירות החורף המוכרים לנו כיום - פירות ההדר ועוד, הם פירות מעצים שמקורם בארצות ניכר, ואילו שבעת המינים ושאר הפירות שנשתבחה בהם ארצנו הקדושה נקטפים בדרך כלל בקיץ.
שפע היבול בעולם הצומח, יוצר בעקבותיו התעוררות מחודשת בעולם החי, מפני שרשרת המזון שמקשרת בין הרבדים בבריאה. לבעלי החיים שניזונים מהצומח, יש באביב ובקיץ שפע של אוכל, והדבר מאפשר להם להמליט בתקופה זו את צאצאיהם. כך נוצר מזון גם לבעלי החיים הניזונים מבשר בעלי חיים אחרים, והם יוצאים ממאורות החורף שלהם ומתרבים בתקופה זו. גם האדם זוכה להמלטות חדשות במשק החי הביתי שלו. כך רוחש הכול חיים חדשים, והבריאה תוססת, שמחה ומרננת לבוראה. "לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפו בר, יתרועעו אף ישירו" (תהילים סה, יד 1 ).
ואכן, את התגברות השמחה במהלך חגי הקיץ, תולה ילקוט שמעוני (ויקרא אות תרנד) ביבול הקיץ, ש"בפסח התבואה נידונת ואין אדם יודע אם עושה השנה תבואה אם אינו עושה", בשבועות יש "שמחה אחת מפני שהתבואה נכנסת בפנים", אבל "אין כתוב שם שני שמחות מפני שפירות האילן נידונין", ובסוכות שגם יצאנו זכאים בדין ביום הכיפורים וגם "התבואה ופירות האילן בפנים" יש "שלוש שמחות".
שנית – בקיץ יורד 2 הטל על הארץ. אם נשווה את הדרך בה נוצרים טללי הקיץ לאופן היווצרותם של גשמי החורף, נגלה שההבדל ביניהם מבטא את התפקידים הרוחניים השונים של הקיץ והחורף.
הגשם, כידוע, נוצר מאדי המים שעלו מן האוקיינוסים והימים אשר על פני תבל, אדים אלו התעבו בשמיים לעבים, והוסעו בידי הרוח למקומות השונים בהם חזרו וירדו כמטר על פני כל הארץ (בראשית ב,ו. תענית ט:). הטל, לעומתו, נוצר מהלחות (אדי המים) המצויה באוויר, שמתעבה והופכת לטל. התעבות זו מתרחשת רק כאשר יש את 'נקודת הטל', כלומר – פער של חום וקור בין שכבות אוויר שונות. לכן אם יש רוח אין טל, מפני ששכבות האוויר הקרות והחמות מתערבבות ולא נוצרת 'נקודת הטל'. חשוב לציין, שלעיתים הטל הוא משמעותי מאוד ומרווה את האדמה (רש"י דברים כח, כג – "השמיים מזיעין" ) ובמקומות מסוימים בעולם ישנם נהרות של טל.
נמצא, שההבדל בין הגשם לטל, שטיפות הגשם הם המים הנמצאים מחוץ לאדמה ומוסעים אליה על ידי הרוח, לעומת זאת – אגלי הטל הם המים המצויים כבר בארץ והרוח המניעה את האוויר מקלקלת אפשרות זו. זו הסיבה, שלרוב הנוסחים מצרפים בחורף אמירת "משיב הרוח" ל"מוריד הגשם" לעומת הקיץ שאומרים בו "מוריד הטל" ללא אזכור הרוח.
מכאן, שהגשם הוא יניקת כוחות חיים חדשים, ואילו הטל היורד בקיץ מבטא את העובדה שינקנו כבר מספיק כוחות חיים, ועתה – מוטל עלינו לממשם ולגלותם החוצה בחיינו. לכן הגשם נעצר לעיתים ואילו הטל יורד בכל השנה (תענית ג.), כי אגלי הטל הם כוחות החיים המצויים בעולם תדיר.
לעתיד לבוא, עת כוחות החיים בעולם יגיעו לתיקונם, יתגלה שהמוות הוא שקר (אורות הקודש ב' עמוד שפ') ואין כוח מכוחות החיים אשר אבד לנצח, או אז יוריד הקדוש ברוך הוא טל של חיים 3 לעולם, שנאמר: "יחיו מתיך נבלתי יקומון, הקיצו ורננו שוכני עפר, כי טל אורות טלך..." (ישעיה כו) וכל ישראל יחיו לנצח בתחיית המתים, ובאותה העת "השמחה תהיה שלמה שנאמר: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה" (ילקוט שמעוני ויקרא אות תרנד).
שלישית – בקיץ היום ארוך מן הלילה. לפי טבעו של העולם, האדם יכול לפעול ולממש את כוחותיו בשעות היום, ואילו שעות הלילה מוקדשות לשינה, שהיא אחד משישים במיתה (ברכות נז:), ולאגירת כוחות. ביום הראשון לבריאה, הבדיל הקב"ה בין האור לחושך, וקבע לכל אחד תחומו, לאור אמר – יום יהא תחומך ובו אתה שולט, ולחושך אמר – לילה יהא תחומך ובו אתה שולט (בראשית רבה ג, ו). ובכל זאת – רק בשתי יממות בשנה, זמני המעבר מקיץ לחורף ולהיפך, מושלים הם האור והחושך בשווה על מחצית מן היממה. בשאר יממות השנה נוגסים הם זה מזה. בקיץ – היום נוגס מן הלילה, כוחות החיים מתרבים, והאדם שש ושמח בתגבורת חייו. ובימינו, מנהג העולם לצאת בימי הקיץ לחיק הטבע וליהנות מיפי הבריאה.
כאמור, למדרגה שלימה זו של שמחה בכל ימי הקיץ, זכו ישראל רק בעת שהמקדש עמד על מכונו וישראל ישבו "איש תחת גפנו ותחת תאנתו". אולם מעת שגלינו מעל אדמתנו, תכפו עלינו צרות דווקא בעת הקיץ. ימי הספירה המרוממים הפכו לימי אבל על מות תלמידי ר' עקיבא (שו"ע או"ח תצג, א) בעת נשברה זרועם של ישראל במפלתו של מרד בר – כוכבא. בדורות הבאים הועמק האבל, כשמסעי הצלב אירעו בתקופת הספירה 4 . ובהמשך הקיץ - במדינת פולין נהגו להתענות ב- כ' סיוון על הפרעות שאירעו בגלות ובמיוחד ביום זה (שערי תשובה תקפ, א), וכן "בערב שבת פרשת חוקת נהגו היחידים להתענות, שבאותו היום נשרפו כ' קרונות מלאים ספרים בצרפת...(בשעת הגזירה על איסור הלימוד בספרי התלמוד ומפרשיו ברחבי צרפת), גם בשנת ת"ח נחרבו שני קהילות גדולות באותו היום" (באר היטב או"ח תקפ, ט).
השבר מגיע לשיאו בלב הקיץ. בתקופה זו מצויים הימים הארוכים ביותר בשנה, והשנה כולה מגיעה בה לשיאה. מבחינת לוח השנה העברי, פסגת הקיץ - היום הארוך ביותר בשנה הוא טו' בתמוז, שהרי טו' ניסן הוא היום הראשון בקיץ והקיץ אורכו ששה חודשים, ממילא – כעבור שלושה חודשים ב- טו' בתמוז הוא היום הארוך ביותר בשנה. ואכן, בשנת יציאת מצריים היה זה היום המרומם ביותר בגאולתם של ישראל. בשנה זו, ישראל במהלך הקיץ הלכו ועלו ללא הרף - יצאו ממצריים, קיבלו תורה, משה עלה בשליחותם לקבל תורה בהר סיני מפי הגבורה, והקב"ה לימדו ולימדו עד טו' תמוז 5 . אך ב- טז' בתמוז נשבר רצף ההתקדמות ואירעה נפילה גדולה – ישראל טעו בחשבון, וקבלו: "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו", עשו עגל, על משה נגזר – "לך רד" והוחמצה השעה. נמצא שדווקא תקופת שיא האור בקיץ הפכה לתקופת השבר. ו"מגלגלין חובה ליום חייב", תקופת בין המצרים הפכה לתקופת חורבן ירושלים והמקדש.
הטעם לכך, שדווקא הקיץ הפך בימי החורבן מזמן שמחה לעת צרה – פן חיצוני ופן פנימי לו. הפן החיצוני – בימי הקיץ, כשהשפע הגשמי מרובה, קל לאדם לפעול בעולם. כשישראל במעלתם זוכים הם לפעול טובות בעולם והשמחה מרובה, ואילו כשישראל בשפל המדרגה, הגויים פועלים בעולם וצרותיהם של ישראל מתרבות, חלילה. צבא יעדיף לצאת למלחמה בימי הקיץ, כשהדרכים נוחות לתנועה והתבואה מזומנת לו בשדות. כך נהגו הרומאים, בימי המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כשהחריבו את ירושלים וביתר בקיץ. כך נהגו הצלבנים, כשיצאו בימי האביב לכבוש את ארץ הקודש, ובדרך טבחו ורצחו את היהודים שנקרו בדרכם. בדרך זו הפכה תקופת הקיץ לתקופה רעה לישראל.
זהו ההסבר החיצוני, אולם גם עומק פנימי יש בדבר. כל שנה היא יחידה בפני עצמה (ספר התניא – אגרות הקודש, אגרת יד). בכל שנה ניתנת לישראל הזדמנות חדשה להגיעה לשלמות וגאולתם. אם זוכים – הרי כשהשנה מגיעה לשיאה גם ישראל משיגים את שלמותם. אולם אם חלילה אנו מחמיצים את השנה, הרי שבעת השיא, אנו נתבעים להגיע למעלתנו, ואם לא הגענו אליה, הרי עת השלמות הופכת לעת חורבן.
אולם, בהגיע עת גאולה, שב אט אט הקיץ ולובש שוב את אדרת השמחה הקדומה. ראשון לכולם, יום ל"ג בעומר, שבימי האר"י הקדוש החלו לחגוג בו את יום שמחת ר' שמעון בר יוחאי (שער הכוונות – ספירת העומר), יום תחילת התנוצצות הגאולה בזכות ספר הזוהר אשר בו יצאו ישראל מהגלות ברחמים (פרוש הרב באורות התחיה נז לזוהר פרשת נשא). אחר כך הצטרפו ובאו ימי התשועה ואתחלתא דגאולה לישראל – יום העצמאות ויום ירושלים. ובעזרת ה', לא ירחק היום, וימי פסגת הקיץ ישובו בבוא הגאולה למקומם המקורי, עת תתקיים בהם נבואת זכריה (ח, יח): "צום הרביעי (תמוז) וצום החמישי (אב)... יהיו לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים...".
^ 1 עיין גם ר"ה ח./יא.
^ 2 ביטוי לקשר בין הטל לקיץ אנו מוצאים בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב'), שמספר על יצחק ורבקה שאמרו לבניהם בליל פסח, שבלילה זה אוצרות טללים נפתחים. ומקשרים זאת לשירה ולהלל הנאמרים בלילה זה ומבטאים את ההודאה על שלמות העולם. ואכן – יצחק פותח ומברך את יעקב בברכת "מטל השמיים", "וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו... ירד עליו תחית טל מן השמיים ונידשנו עצמותיו...".
3"נטיף טלא כל יומא לאתר דמתקרי שמים וביה זמינין מיתייא לאחייא לזימנא דאתי". תרגום: נוטף טל כל היום למקום שנקרא שמים, ובו מזומנים המתים לחיות לעתיד לבוא (אדרא). וכן – תחיית המתים בטל – סנהדרין צ:, כתובות קיא:.
אמנם בשבת פח: ו – חגיגה יב: נכתב על "טל שעתיד להחיות בו מתים", אבל כמקור לכך מובא הפסוק: "גשם נדבות תניף אלוקים נחלתך ונלאה אתה כוננת". אם כן – גשם או טל?
ונראה לתרץ – המקורות בהם מובא הפסוק העוסק ב"גשם נדבות" עוסקים בטל שהוריד הקב"ה כדי להחיות את ישראל שפרחה נשמתן במתן תורה (רש"י חגיגה יב: ד"ה "גשם"). באותו זמן העולם עדיין לא הגיע לשלמותו, ולא היה ראוי לטל, לכן הטל נקרא "גשם נדבות" - העולם היה עדיין במצב של 'גשם' ולא זכה לכך בזכות אלא בנדבה (עיין גם שבת פח: מהרש"א ד"ה "דיבור").
^ 4 עיין רמ"א או"ח רפד, ז – בימי הספירה אומרים 'אב הרחמים' גם בשבת שמברכים בה את החודש. וטעם הדבר, הסביר המשנה ברורה שם, יח – "משום שהיו הגזירות באותו הזמן. הגזירות עליהם תיקנו את 'אב הרחמים' הם הפרעות האיומות של מסעי הצלב. וכן – קינות לתשעה באב, לדוגמא הקינה: "מי יתן ראשי מים". הט"ז או"ח תצג, ב מוסיף לכך שבגלל גזירות אלו נהגו באשכנז לא להתחתן בכל ימי הספירה גם אחרי ל"ג בעומר.
^ 5 טו' בתמוז הוא יום פטירתו של רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש. בשנים שבסביבות שנת תק' לאלף השישי תלו גדולי ישראל - רבי חיים אבולעפיה מייסד העיר טבריה, והבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, תקוות גאולה גדולות באור החיים הקדוש. הייתה זו עת מסוגלת לגאולה (כפי שמציין אור החיים בביאורו ל - במדבר כו, יט), מפני שכל אלף מששת אלפי שנות העולם הוא כנגד יום מששת ימי הבריאה. האלף השישי הוא כנגד היום השישי, היום המכין לשבת קודש, ובשנות העולם – האלף בו העולם נגאל לקראת יום שכולו שבת. אם נחלק את האלף לשניים, כנגד היממה המורכבת משניים – יום ולילה, הרי שנת תק' – שנת ה- 500 היא השנה שבה מתחיל כביכול הבוקר של היום השישי (שיטת הגר"א בקול התור פ"א אות ד' ובמקומות נוספים).
משימה זו הוטלה על אור החיים הקדוש, שכתב על עצמו בספרו "משיח ה' שמו חיים". אולם כשלא זכינו, ולא הגיעה עדיין עת הגאולה השלמה, הסתלק רבי חיים בן עטר, שספרו נקרא על שם האור – "אור החיים", ביום שיא האור – טו' בתמוז.
אך בהמשך, עם התנוצצות אור ה'אתחלתא דגאולה', החלה להתנוצץ ביום זה תשועת ה'אתחלתא'. בימי השואה, כשהתקרבו גייסות הגרמנים ימ"ש לארצנו הקדושה, והישוב היהודי היה בסכנה קיומית, התאספו המוני יהודים ביום זה לתפילה על ציון האור החיים הקדוש. בשעת התפילה, הודיעו גדולי הצדיקים שהיו במקום להמוני הנאספים, שהסכנה חלפה והצוררים יספגו תבוסה מוחצת. ואכן, לאחר תקופה קצרה, הובס לראשונה הצורר ימ"ש בקרב "אל עלמיין" המפורסם, ומשם השתלשלה מפלתו בכל החזיתות. "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
^ 2 ביטוי לקשר בין הטל לקיץ אנו מוצאים בפרקי דרבי אליעזר (פרק לב'), שמספר על יצחק ורבקה שאמרו לבניהם בליל פסח, שבלילה זה אוצרות טללים נפתחים. ומקשרים זאת לשירה ולהלל הנאמרים בלילה זה ומבטאים את ההודאה על שלמות העולם. ואכן – יצחק פותח ומברך את יעקב בברכת "מטל השמיים", "וכשיצא יעקב מאת פני יצחק אביו... ירד עליו תחית טל מן השמיים ונידשנו עצמותיו...".
3"נטיף טלא כל יומא לאתר דמתקרי שמים וביה זמינין מיתייא לאחייא לזימנא דאתי". תרגום: נוטף טל כל היום למקום שנקרא שמים, ובו מזומנים המתים לחיות לעתיד לבוא (אדרא). וכן – תחיית המתים בטל – סנהדרין צ:, כתובות קיא:.
אמנם בשבת פח: ו – חגיגה יב: נכתב על "טל שעתיד להחיות בו מתים", אבל כמקור לכך מובא הפסוק: "גשם נדבות תניף אלוקים נחלתך ונלאה אתה כוננת". אם כן – גשם או טל?
ונראה לתרץ – המקורות בהם מובא הפסוק העוסק ב"גשם נדבות" עוסקים בטל שהוריד הקב"ה כדי להחיות את ישראל שפרחה נשמתן במתן תורה (רש"י חגיגה יב: ד"ה "גשם"). באותו זמן העולם עדיין לא הגיע לשלמותו, ולא היה ראוי לטל, לכן הטל נקרא "גשם נדבות" - העולם היה עדיין במצב של 'גשם' ולא זכה לכך בזכות אלא בנדבה (עיין גם שבת פח: מהרש"א ד"ה "דיבור").
^ 4 עיין רמ"א או"ח רפד, ז – בימי הספירה אומרים 'אב הרחמים' גם בשבת שמברכים בה את החודש. וטעם הדבר, הסביר המשנה ברורה שם, יח – "משום שהיו הגזירות באותו הזמן. הגזירות עליהם תיקנו את 'אב הרחמים' הם הפרעות האיומות של מסעי הצלב. וכן – קינות לתשעה באב, לדוגמא הקינה: "מי יתן ראשי מים". הט"ז או"ח תצג, ב מוסיף לכך שבגלל גזירות אלו נהגו באשכנז לא להתחתן בכל ימי הספירה גם אחרי ל"ג בעומר.
^ 5 טו' בתמוז הוא יום פטירתו של רבי חיים בן עטר, האור החיים הקדוש. בשנים שבסביבות שנת תק' לאלף השישי תלו גדולי ישראל - רבי חיים אבולעפיה מייסד העיר טבריה, והבעל שם טוב מייסד תנועת החסידות, תקוות גאולה גדולות באור החיים הקדוש. הייתה זו עת מסוגלת לגאולה (כפי שמציין אור החיים בביאורו ל - במדבר כו, יט), מפני שכל אלף מששת אלפי שנות העולם הוא כנגד יום מששת ימי הבריאה. האלף השישי הוא כנגד היום השישי, היום המכין לשבת קודש, ובשנות העולם – האלף בו העולם נגאל לקראת יום שכולו שבת. אם נחלק את האלף לשניים, כנגד היממה המורכבת משניים – יום ולילה, הרי שנת תק' – שנת ה- 500 היא השנה שבה מתחיל כביכול הבוקר של היום השישי (שיטת הגר"א בקול התור פ"א אות ד' ובמקומות נוספים).
משימה זו הוטלה על אור החיים הקדוש, שכתב על עצמו בספרו "משיח ה' שמו חיים". אולם כשלא זכינו, ולא הגיעה עדיין עת הגאולה השלמה, הסתלק רבי חיים בן עטר, שספרו נקרא על שם האור – "אור החיים", ביום שיא האור – טו' בתמוז.
אך בהמשך, עם התנוצצות אור ה'אתחלתא דגאולה', החלה להתנוצץ ביום זה תשועת ה'אתחלתא'. בימי השואה, כשהתקרבו גייסות הגרמנים ימ"ש לארצנו הקדושה, והישוב היהודי היה בסכנה קיומית, התאספו המוני יהודים ביום זה לתפילה על ציון האור החיים הקדוש. בשעת התפילה, הודיעו גדולי הצדיקים שהיו במקום להמוני הנאספים, שהסכנה חלפה והצוררים יספגו תבוסה מוחצת. ואכן, לאחר תקופה קצרה, הובס לראשונה הצורר ימ"ש בקרב "אל עלמיין" המפורסם, ומשם השתלשלה מפלתו בכל החזיתות. "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש".
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
בריאת העולם בפרשת לך לך
מה צריך לעשות בשביל לבנות את בית המקדש?
ראיית המבט השלם
כיצד הופכים את צום עשרה בטבת לששון ולשמחה?
חידוש כוחות העולם
מתי נכון לומר סליחות ?
איך ללמוד גמרא?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
מופתים ותלמידי חכמים
הרב אליעזר מלמד | שבט תשפ"ה

פרשת השבוע: רחל, לאה ודוד המלך, מה קרה? (חלק ג')
הרב יוסף כרמל | שבט תשפ"ה
